פרויקט האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – פרק 32: שנת 1987

בין 1984 ל-1987 קרה דבר יוצא דופן בממלכת האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר – כל המדינות שזכו בפרס עשו זאת בפעם הראשונה. זה הרצף הארוך ביותר של זוכות חדשות בתולדות הקטגוריה. כדי להבהיר עד כמה זה איננו דבר שכיח: נכון לכתיבת שורות אלו (2025) הוא לא נשבר מעולם.
ב-1987 המדינה החדשה שהצטרפה לקבוצת הזוכות המאושרות היא דנמרק, כיום נחשבת לאחת המדינות האהובות ביותר על האקדמיה (לפי מונה המועמדויות), אבל אז עוד עמדה בפניה דרך ארוכה ללב המיינסטרים.

דנמרק חזרה לאוסקר אחרי 26 שנים מחוץ לתחרות, אבל היא לא הייתה זו עם הפער הגדול ביותר בין מועמדות אחת למשניה. התואר המאוד ספציפי הזה שייך לשכנתה לממלכות הצפון, נורבגיה, שנאלצה להמתין 30 שנה בין מועמדותה הקודמת לזו הנוכחית (אם כי עד שנות השמונים לא שלחה נציגות בכל שנה). בקטגוריה של 1987 דנמרק ונורבגיה חברו לשלוש מדינות אירופאיות נוספות (לראשונה מזה שמונה שנים החמישייה הייתה נטולת נציגות מיבשת אחרת), צרפת, איטליה וספרד – כולן זוכות עבר עם סרטים מאת במאים שהיו מועמדים בעבר.
בראייה היסטורית זו קבוצת מועמדים די מרשימה יחסית, בהתחשב בכך שלפחות שלושה מהם (אם לא יותר, על כך אפשר להתווכח) אלו סרטים שהמשיכו לחיות ולהיצפות בשנים שלאחר מכן. עם זאת, 1987 כוללת בתוכה מעידה די איומה של האקדמיה, כאשר אחד הסרטים האהובים והמוערכים ביותר אי פעם, "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, נשלח על ידי גרמניה אך לא צבר מספיק קולות כדי להיכנס לחמישייה.
יחד עם גרמניה, נותרו בחוץ גם הנציגויות של אוסטריה, אינדונזיה, איסלנד, ארגנטינה, בלגיה, ברית המועצות, ברזיל, הודו, זוכת השנה שעברה הולנד, הונגריה, טייוואן, יוגוסלביה, יוון, יפן, ישראל ("לא שם זין"), מקסיקו, סין, פולין, פינלנד, צ'כוסלובקיה, קובה, קנדה, שוודיה ושווייץ.

האוסקר שחגג את שנתו ה-60 נשלט על ידי "הקיסר האחרון", שזכה בכל תשעת הפרסים אליהם היה מועמד, כולל הסרט הטוב ביותר והבימוי לברנרדו ברטולוצ'י. זו הייתה הפקה בינלאומית דוברת אנגלית ברובה, עליה חתומות סין, איטליה, אנגליה וצרפת. הקולנוע החוץ-הוליוודי שאינו דובר אנגלית נכח באוסקר הכללי על ידי שבדיה, שהביאה ל"חיי ככלב" מועמדויות לבימוי ותסריט מעובד; מרצ'לו מאסטרויאני שהיה מועמד לפרס השחקן הראשי על "עיניים כהות" בהפקת איטליה, רוסיה וצרפת; ובנוסף, המועמד לפרס הבינלאומי מטעם צרפת, "להתראות ילדים", נכח בקטגורית התסריט המקורי. זו קבוצה גדולה למדי יחסית לשנות השמונים.

איטליה – "המשפחה"

המועמדים

איטליה – "המשפחה" (La Famiglia / The Family)

ארבע פעמים הועמד סרט של אטורה סקולה לאוסקר הבינלאומי, שלוש מהן עם מולדתו איטליה, ופעם אחת עם אלג'יר. מכיוון שהגענו לאחרונה שבהן, מן הראוי לתת רגע של כבוד לאחד היוצרים המעניינים של הקטגוריה, שלפחות שניים מסרטיו התמקמו אצלי בראש טבלת מצטייני הפרס.
סקולה הופיע לראשונה בקטגוריה הזו עם "יום מיוחד" (1977) שבעיני היה צריך לזכות הכי קל שיש, אבל לאקדמיה היו תוכניות אחרות, ולא מוצלחות במיוחד. שנה לאחר מכן חזר כמועמד, אבל לא לבד, אלא בליווי שניים מחבריו, דינו ריצי ומריו מארינצ'לי, כבמאי האנתולוגיה האיטלקית "תחי איטליה!". סרט שכאמור אני עדיין בהלם שהגיע למעמד הזה, בהתחשב בכך שהוא גרוע באופן בלתי יתואר. הפעם השלישית של סקולה הייתה מטעם אלג'יר עם "הנשף" הנפלא, והנה הוא חוזר עם סרטו רחב היריעה ביותר מבין מועמדיו – "המשפחה", סיפור המתפרש על פני שמונים שנה.
האמת היא שרק בזכות המועמדות הזו הבנתי כמה יוצאי דופן היו יצירותיו של סקולה בסרטי הסולו שלו: כולם למעשה סרטי לוקיישן בודד. אמנם "יום מיוחד" נע בין כמה חללים אבל הם כולם חלק מבניין מגורים, כאשר "הנשף" אינו יוצא מזירה אחת סגורה, וכעת "המשפחה" המתרחש כל כולו בתוך דירה רחבת ידיים. העובדה שלא שמתי לב לזה עד עכשיו רק מבהירה כמה הקולנוע של סקולה מרהיב ביכולותיו לקחת מקום אחד מצומצם ולהפוך אותו לעולם ומלואו. איזה איש.

"המשפחה", שהחזיר את איטליה לאוסקר אחרי חמש שנים ללא מועמדות (הפער הכי גדול שלה נכון לנקודת הזמן ההיא), מסופר דרך עיניו של קרלו, אינטלקטואל ומרצה שנולד ב-1906 למשפחה מרובת נפשות מהמעמד הבינוני באיטליה. על פני שמונים השנים הבאות, יחשפו חייו בין כותלי הבית מול יקיריו, אהובתו החמקמקה, אחייניו ונכדיו דרך שתי מלחמות עולם, ניצחונות, אכזבות והתמודדויות רבות.
את התסריט כתבו אטורה סקולה, רוגרו מאקארי (שהיה מועמד על "בושם נשים" וכתב את המועמדים הקודמים של סקולה) ופיוריו סקארפלי (שהיה מועמד בעצמו שלוש פעמים לאוסקר הכתיבה, היה חתום גם על מועמדי העבר "המלחמה הגדולה" ו"הנשף", וגם על "הטוב, הרע והמכוער"). בתפקיד הראשי של קרלו המבוגר נמצא ויטוריו גאסמן, אותו פגשנו בפרויקט עם הופעת המחץ שלו ב"בושם נשים" שהביא לו את פרס השחקן של פסטיבל קאן. אבל מה שבעיקר הדהים אותי הוא השחקן שמצאו לגרסה הצעירה שלו, אנדריאה אושיפינטי. הוא כל כך דומה לגאסמן שלרגע תהיתי האם הייתה להם טכנולוגיית הצערה כבר אי שם באייטיז. אין לי מושג מאיפה שלפו אותו. מה שלא פחות מעניין הוא שאושיפינטי סטה בחלוף הימים מקריירת המשחק, והפך להיות מפיק חשוב למדי שהרים פרויקטים למיכאל האנקה, האחים דארדן, פאולו סורנטינו ואסגר פרהאדי בין היתר.
"המשפחה" הוקרן בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וזכה בששה פרסי הקולנוע האיטלקי כולל הסרט הטוב ביותר.

נורבגיה – "מורה הדרך" (Ofelas / Pathfinder)

הפעם הקודמת בה נתקלנו בנורבגיה הייתה אי שם ב-1957, אז הופיעה לראשונה עם "תשע נפשות" המוצלח. חלפו שלושים שנה מאז, במהלכן נורבגיה ניסתה את מזלה באוסקר שבע פעמים עד שהצליחה להיכנס לחמישייה עם סרטו של נילס גאופ. מה שדי משעשע הוא ששני המועמדים די זהים במהותם – סרטי הישרדות בערבות הקרח האכזריות של סקנדינביה. אבל אם במועמד הקודם והמצוין של נורבגיה היינו בתקופה עכשווית, כלומר ימי מלחמת העולם השנייה, הפעם אנחנו הולכים אחורה כמעט אלף שנה אל השבטים הלאפים שאכלסו את השטחים הפראיים והקפואים של המדינה.

"מורה הדרך" הוא סרט הישרדות וחניכה דובר סאמית, שמתחיל כאשר אייגין הצעיר רואה איך משפחתו האהובה נטבחת על ידי שבט אכזר של גברים. הוא איכשהו מצליח לברוח מהם ומגיע, כמעט מת, אל שבט אחר, ידידותי בהחלט, שדי מודאג מכך שהצעיר הזר עלול להביא אליהם את המרצחים שוודאי דולקים בעקבותיו. כעת הם צריכים להחליט האם לברוח ולהכות שורשים במקום אחר, או להישאר ולהילחם. אייגין, באופן טבעי מרגיש די רע עם כל הסיפור הזה, נותר מאחור עם קבוצת לוחמים המנסים לעכב את האויב, ובדרך מוצא את עצמו יורש את יכולות המנהיגות של ראש השבט הוותיק והמגונן, והופך ל… חכו לזה… מורה הדרך!
וכן, אגדת העם הנורבגית העתיקה הזו בהחלט מרגישה כמו האבטיפוס לסיפורי חניכה והישרדות קאנוניים אחרים שבאו שנים רבות לאחריה כמו "מלחמת הכוכבים", "חולית", "ג'ון קרטר" ועוד המון.

נורבגיה – "מורה הדרך"

ספרד – "המטלה הושלמה" (Asignatura Aprobada / Course Completed)

באמת שקשה להסביר עם כמה חוסר חשק ניגשתי למועמדות הספרדית ה-13 במספר. אם אתם מהקוראים הקבועים של הפרויקט, וכאלו שמתקדמים אתי כרונולוגית, לא צריך להזכיר לכם את מערכת היחסים שלי עם הנציגים הספרדים. למקרה שאתם לא (תתביישו לכם), אזכיר שההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. "נקמה", המועמד הספרדי של 1958 היה סרט מוצלח למדי, אבל מאז זה פשוט הלך והתדרדר. כמעט כל אחד מסרטי המדינה האהובה הזו התגלה כחלש ביותר מבין המועמדים, כאשר הזוכה היחיד שלה נכון לנקודת הזמן הזו, "להתחיל בשנית" מ-1982, הוא כרגע עדיין המנצח הכי פחות אהוב עלי מבין כל ה-31 עד כה.
את "להתחיל בשנית" ביים חוסה לואיס גארסי, שמאז חזר לאוסקר ב-1984 עם "דאבל פיצ'ר", עוד סרט די בלתי נסבל בעיני, וכעת עם "המטלה הושלמה", סרט שממשיך באותו הקו של קודמיו: סיפור עכשווי ומינימליסטי על גבר מבוגר מעולם הרוח והיצירה, שמתמודד עם גילו והבחירות שעשה בחיים. מה שעוד יותר משונה הוא שגארסי בעצמו נולד ב-1944, כלומר לא ברור מה ההתאבססות שלו כבר בשנות הארבעים לחייו על נראטיבים של גברים מזדקנים שמביטים לאחור ותוהים האם נותרה בהם רלוונטיות. או שאולי זה מאוד הגיוני, לא אכניס את דעתי האישית לדיון הזה.

"המטלה הושלמה" מתחיל במונולוג שובר קיר רביעי של חוזה מנואל אלקנטרה (חסוס פואנטה, שהופיע ב"דאבל פיצ'ר"), כותב שיצירתו האחרונה נחלה כישלון, והוא נאלץ להתמודד עם גרושתו, הבן שלו, אהבותיו האבודות ושאלות על קריירה, אם אפשר בשיחות בלתי נגמרות שמצולמות באולפן.
לזכות הסרט, וגם בערבון מוגבל, אומר שזו הפעם הראשונה בפרויקט – יכול להיות שבתולדות האוסקר באופן כללי, אבל אני לא יכול להתחייב – ישנה התייחסות ישירה למגיפת האיידס. מה שקורה פה ספציפי הוא שבנו של חוזה מתוודה שהוא נושא את הנגיף. מה שעוד יותר מעניין הוא שהבן איננו חלק מהקהילה הגאה, אלא סטרייט שכנראה נדבק בעקבות קעקוע אם הבנתי נכון.

צרפת – "להתראות ילדים" (Au Revoir les Enfants)

ב-1987 היה לואי מאל כבר יוצר מוכר ומוערך לא רק בסצנת הקולנוע העולמית, אלא גם בהוליווד. את הקריירה שלו החל בשנות העשרים שלו עם זוכה דקל הזהב התיעודי "עולם הדממה", ומשם פרץ כאחד הבמאים המרשימים של תקופתו. ב-1973 קיבל חיבוק הוליוודי בדמות מועמדות על תסריט ל"רחשים בלב", ושנה לאחר מכן סרטו "לאקומב לוסיין" היה המועמד מטעם צרפת. ב-1980 כבר ישב בשורה הראשונה, כבמאי של המועמד לפרס הסרט הטוב ביותר "אטלנטיק סיטי". הסרט ההוא גם סימן את מועמדותו האחרונה בהחלט של ברט לנקסטר, ומועמדותה הראשונה של סוזן סרנדון.
בין "אטלנטיק סיטי" ל"להתראות הילדים", סרטיו של לואי מאל השתתפו בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן והוא גם בדק את גבולות המדיום בדרמה "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" שמתרחשת (כמעט) כולה מול שולחן במסעדה בו משוחחים שני גברים.

"להתראות ילדים" נדמה כמו אחד מהפרויקטים הקרובים ביותר ללבו של מאל, אותו גם כתב והפיק, חלקו מבוסס על זיכרונותיו האישיים כילד בימי מלחמת העולם השנייה. הסרט מתרחש בין 1943 ל-1944, בפנימייה לבנים בצרפת הכבושה. נקודת המבט המרכזית של ז'וליאן, בן למשפחה מהמעמד הגבוה שאחיו הגדול גם הוא בפנימייה. ז'וליאן מסוקרן מילד חדש שהצטרף לפנימייה, ז'אן-בונה, שמשהו בו עובר כקצת מוזר. לאט לאט מתחיל ז'וליאן להאמין שז'אן-בונה מסתיר כמה דברים, ואולי הוא בעצם חלק מ"היהודים", קבוצת אוכלוסייה שז'וליאן לא מכיר ולכן לא כל כך בטוח למה כולם שונאים אותה. החברות בין שני הילדים מתהדקת על רקע שגרת היומיום בפנימייה, אבל כאשר חיילי הגסטאפו פושטים על המקום, ז'וליאן מגלה את האמת לא רק על חברו, אלא גם על אופי המקום שמנוהל על ידי הכומר טוב לב פרה ז'אק (אבינו יעקב, אם אתם רוצים לזמזם קלות). בעולם האמיתי, שנים לאחר מכן, יקבל אותו ז'אק את תואר חסיד אומות עולם מיד ושם.

"להתראות ילדים" זכה בפרס אריה הזהב של פסטיבל ונציה, בפרס הבימוי של הבאפט"א, סרט השנה של הסזאר הצרפתי, התסריט הטוב ביותר של פרסי הקולנוע האירופאי, זכה בפרס הסרט הזר הטוב ביותר מטעם מבקרי לוס אנג'לס, ה-NBR, והיה מועמד לגלובוס הזהב ופרסי המבקרים של ניו יורק. הוא כאמור גם היה היחיד מהחמישייה שקיבל מועמדות נוספת – לפרס התסריט המקורי. כפי ששמתם לב, אף אחד מאלו לא עזר לו לנצח.

צרפת – "להתראות ילדים"

הזוכה

דנמרק – "החגיגה של באבט" (Babettes Gæstebud / Babette's Feast)

בחמש שנותיה הראשונות של קטגוריית הסרט הבינלאומי הטוב ביותר, צברה דנמרק שלוש מועמדויות ואפילו קבעה היסטוריה כאשר בשנת 1959 הייתה למדינה הראשונה שהועמדה בזכות סרט של במאית. זה הישג מרשים למדי, והיה אפשר לחשוב שהתוצרת הדנית (שכבר הייתה מוערכת בסצנה הבינלאומית בזכות במאים כמו קארל תיאודור דרייר) תהיה אורחת קבועה ממש כמו איטליה, צרפת, ספרד ויפן. אבל זה לא היה המצב והמדינה הסקנדינבית נעדרה מהאוסקר למשך 26 שנים תמימות.
ב-1987 דנמרק חזרה ולא הסתפקה במועמדות, אלא גם חטפה את הזכייה. שנה לאחר מכן תעשה הישג שלא שוחזר מאז (נכון ל-2024. זה טיזר לפרק הבא), והנה נראה ששוב שערי האוסקר נפתחו לקראתה. אבל גם הפעם זו הייתה אשליה. דנמרק תצטרך לחכות עשרים שנים נוספות, הרבה אל תוך האלף החדש, אבל מאותו הרגע כבר תרשום לעצמה שיאים משלה. אולי עוד נגיע לשם.

המפץ הדני התרחש בזכות סרטו של גבריאל אקסל, "החגיגה של באבט", דרמה תקופתית קטנה שעובדה מכתביה של קארן בליקסן, הסופרת שעליה התבסס הזוכה הגדול של 1985, "זיכרונות מאפריקה" בכיכובם של מריל סטריפ ורוברט רדפורד.
"החגיגה של באבט" מתרחש בשלהי המאה ה-19, בכפר קטנטן ודתי למדי. שם חיות שתי אחיות קשישות וטובות לב, שאביהן היה המנהיג הרוחני של המקום. לאחר מותו הקדישו את האחיות את זמנן ומרצן לעזרת התושבים, גם על חשבון חלומותיהן האישיים.
ערב גשום אחד מתדפקת על דלתן של האחיות אישה צרפתיה, באבט, המגיעה עם מכתב ממכר צרפתי של האחיות המבאר שהאישה הזרה היא אחת העובדות שלו, אשר משפחתה נהרגה במלחמת צרפת-פרוסיה, והיא נאלצה לברוח. רחמיהן של האחיות נכמרות על באבט, אבל אין להן כסף להעסיק אותה. באבט מוכת הגורל מתעקשת ואומרת שהיא תעבוד בחינם, רק תמורת מחסה ואוכל. האחיות נעתרות ומגלות שהן עשו עסקה נהדרת – לא רק שבאבט טובה למשק הבית ובעלת ידי זהב, אלא גם מביאה אור זר ומרגש למקום האפרורי, וכולם מאוד אוהבים אותה. כשבאבט מתבשרת שהיא זכתה בלוטו הצרפתי, בסכום כסף דמיוני, האחיות שמחות בשמחתה אך גם עצובות כי הן יודעות שזה אומר שבאבט עומדת לעזוב. כדי להקל על הפרידה, באבט מציעה הצעה: היא תבשל ארוחה גדולה בסגנון צרפתי לציון יום ההולדת המאה לאבי האחיות האהוב. האחיות, על אורח חיין הסגפני והדל, קצת נלחצות אבל מסכימות, לא יודעות שבאבט עומדת להעניק להן ולאורחיהן חוויה קולינרית שאולי תשנה את האווירה בכפר לנצח.
את באבט גילמה סטפאן אודרן הנהדרת (אחרי שקת'רין דנב ויתרה) שלנו בפרויקט מוכרת מהזוכה הצרפתי "סוד הקסם הבורגני" והמועמד "מעוררי המהומות", אך גם מסרטיו של בעלה לשעבר קלוד שברול. אבל ליהוק מסעיר לא פחות היה גם של שאר הקאסט. את האחיות גילמו בודיל קייר, שעל שמה נקרא פרס הקולנוע הדני, ובריג'יט פדרשפיל ממורשת סרטיו של דרייר. גם ביבי אנדרסון מופיעה פה לזמן קצוב.

"החגיגה של באבט" נחשף במסגרת מסגרת מבט מסוים של פסטיבל קאן, זכה בפרס הסרט בשפה זרה של הבאפט"א (וצבר שם עוד שלל מועמדויות נוספות כולל הסרט הטוב ביותר), והיה מועמד לגלובוס הזהב.

המרוץ ומי היה צריך לזכות

באחד הפרקים בפודקאסט המשובח "You Must Remember This", לצערי אינני זוכר באיזו עונה, מספרת הכותבת והמגישה קארינה לונגוורת' על טקס האוסקר ה-60 כאנקדוטה אגבית לגבי השחקנית קנדיס ברגן, שבעלה לואי מאל היה מועמד על "להתראות ילדים". על פי לונגוורת', מאל היה בטוח שיזכה באוסקר, וכששמו לא נקרא בטקס על ידי מגישי הפרס פיי דאנווי וג'יימס גארנר, משהו בו נשבר והוא הרגיש שהוליווד כולה בגדה בו. העלבון היה צורב להפליא, והמשך הקריירה שלו אכן תומך בתיאוריה הזו. מאל, אז בן 55, ביים עוד שלושה סרטים בלבד ("חופשה במאי", "משיכה גורלית" ו"וניה ברחוב 42" – רק זה האחרון הפקה אמריקאית) לפני שהלך לעולמו ב-1995.

לפעמים יש פער מאוד גדול בין איך חווים היוצרים והמועמדים את סיכוייהם באוסקר, לבין המציאות אותה רואים המסקרים והצופים הנמצאים במרחק מה מכל הרחש בחש של עונת הפרסים. לכן קשה לומר אם לואי מאל שכנע את עצמו שהוא המוביל במרוץ או שמא זה היה של דנמרק כל הזמן, אבל לזכותו יאמר שעל פי הנתונים היבשים היה קשה מאוד להמר על מישהו אחר.
לא רק ש"להתראות ילדים" היה הסרט המעוטר ביותר מבין החמישייה, מהלך שהחל בוונציה והמשיך עמוק אל תוך עונת הפרסים האמריקאית כולל מועמדות לפרס התסריט באוסקר, אלא גם שלפי נטיית הלב של האקדמיה בשנים האחרונות, זה ללא ספק היה הזוכה ההגיוני ביחס לניצחונות הקודמים לו. כל שלושת הזוכים לפניו ("מהלכים מסוכנים" השוויצרי, "הסיפור האמיתי" הארגנטינאי ו"התקיפה" ההולנדי) היו סרטים חמורי סבר שעוסקים במהלכים היסטוריים ו/או במתחים פוליטיים, כולם נמצאים בצד היותר כבד ורציני מבין המועמדים. "להתראות ילדים" ללא ספק היה ההמשך ההגיוני לרצף הזה, בטח בהתחשב בהערכה הגדולה לה זכה מהמבקרים והצופים. ובצדק, אוסיף. סרטו של לואי מאל באמת היה זוכה ראוי ב-1987, כזה שיכל היה להחזיר את יצרנית הקולנוע המוערכת לפודיום המנצחים לראשונה מאז 1978. זה אפילו יותר משונה כשמסתכלים אל העתיד ואל שני הזוכים הבאים: "פלה הכובש" ו"סינמה פרדיסו", גם הם סיפורי על ילדים, כך שהאקדמיה בהחלט פיתחה חיבה לכך.

"להתראות ילדים" הוא דרמה משובחת על אף שאיננה פועלת על פי חוקים רגילים של נראטיב. בנוסף, מאל התמודד נהדר עם בימוי השחקנים הצעירים שמאכלסים את הסרט, וכמובן שסצנת הסיום שלו – אותו זיכרון רחוק של הבמאי שהתניע את הפרויקט – היא אחת המטלטלות והבלתי נשכחות שיש.
מחוץ לגבולות האוסקר, מה שעוד מעניין ברמת המקרו והמורשת של לואי מאל, הוא שעל אף ש"להתראות ילדים" מהדהד למועמדות הקודמת שלו, "לאקומב לוסיין" בכך שמדובר בשני סרטים שעוסקים בהתבגרות בצל מלחמת העולם השנייה, קשה לחשוב על שני סרטים שונים זה מזה. "לאקמוב לוסיין" הוא סרט ציני מאוד שחוקר את הצדדים המחוספסים של הנפש, לעומת "להתראות ילדים" המביט בעיניים תמות על המהלכים האיומים של העולם באמצע המאה העשרים. בעיני זה האחרון טוב עשרות מונים מהקודם, ומציג את הוורסטיליות והכנות שהייתה בלואי מאל כיוצר.

דנמרק – "החגיגה של באבט"

אבל כל אלו לא נאמרים על מנת לקחת דבר מזכיית "החגיגה של באבט". למעשה, אם הייתי צריך להצביע ב-1987 כנראה שגם אני הייתי נותן את קולי לדנמרק. במנותק מעמדתי האישית, ראוי לציין שזה סרט מאוד יוצא דופן ממה שהתרגלנו אליו בקטגורית הסרט הבינלאומי נכון לאותה תקופת זמן. על אף שמדובר בדרמה תקופתית, זו עלילה אוורירית למדי, כמעט כמו של אגדה, שבה הדרמה כל כך שברירית עד שלעיתים נדמה שהיא לא קיימת. אין אסונות גדולים המשחרים לפתח ב"החגיגה של באבט", אין שאלות של חיים ומוות, אין פוליטיקה או מלחמה. זה סיפור על חיים קטנים של אנשים רגילים שמנסים לעשות את המיטב גם אם לעיתים הם מועדים. במילים אחרות, כאלו שלרוב עושים פריחה לסינפילים, זה מה שנקרא feel-good movie או crowd-pleaser. אבל בתוך הסוגה הספציפית הזו, שאולי בצדק הפכה לשם גנאי בעקבות רבבות של סרטים בלתי נסבלים, "החגיגה של באבט" הוא שווה ערך ל"הסנדק". נכון שזה סרט מנחם שלא מקשה או מאתגר את צופיו יותר מדי, אבל הוא עשוי בכזו אלגנטיות אומנותית ואהבת אדם, שגם כשהוא חוטא בנאיביות או תפיסת עולם ילדותית, זה עדיין מעלה חיוך ואפילו דמעות של התרגשות.
נכון שאין צל של ספק שהזוכה של אותה השנה היה אמור להיות "מלאכים בשמי ברלין" הגרמני, אבל מבין המועמדים הסופיים, זו כבר הפעם החמישית שהאקדמיה בחרה נכון.

גם אם "להתראות ילדים" ו"החגיגה של באבט" נמצאים בראש הרשימה בעיני, אני חייב להודות שגם זכייה של "מורה הדרך" מנורבגיה הייתה מתקבלת בברכה ואולי אפילו בהתלהבות. על פני פחות משעה וחצי מדובר בסרט הרפתקאות שמעבר לכך שקשה להבין איך בכלל צילמו אותו בתקופה ההיא, על המכשור הכבד ותנאי השטח הבלתי אפשריים, הוא גם סוחף ומתקדם היטב בזכות עצמו. לי הוא בעיקר הזכיר את הזוכה הגדול של האוסקר בעוד שלוש שנים – "רוקד עם זאבים". אני לא ממעריצי המערבון של קווין קוסטנר, אבל בהקשר של רמת הפקה זו בהחלט מחמאה מבחינתי.
בגלל אופיו, "מורה הדרך" כנראה נתפס כהכי פחות "חשוב" מהשאר, ולכן זה כנראה מה שלקח ממנו קולות, אבל הוא סרט שנהדר לגלות. יותר מזה, באמת שמדובר באחד מהמועמדים הכי יוצאי דופן בהיסטוריה של הקטגוריה. למצוא סרטי אקשן והרפתקה בקטגוריה הזו זו משימה לא פשוטה, אז הנה לכם: "מעוף הנשר" (שבדיה 1982), "קגמושה" (יפן 1980), "הבקרים כאן שקטים" (ברית המועצות 1972), "הקרב על נרטווה" (יוגוסלביה 1969), "תשע נפשות" (נורבגיה 1957) ואולי "מלחמה ושלום" (ברית המועצות 1968) הם היחידים שהייתי מצרף לז'אנר הזה. ששה סרטים מתוך 160. בהחלט לא משהו שכיח.
"מורה הדרך" הוא הסרט הכי רחוק שאפשר מ"החגיגה של באבט" (על אף הנופים הצפוניים) אבל גם הוא מצליח לעשות את מה שרצה, וככזה הוא מועמד ראוי ביותר.

"המשפחה" האיטלקי גם הוא ללא ספק סרט שמגיעים לו שבחים, אבל אתוודה שבשבילי הוא היה צפייה פחות מסעירה מאשר סרטי סקולה הקודמים, "יום מיוחד" ו"הנשף". כל אלמנט בנפרד בו נהדר, זה סרט שבאמת קשה לבוא למשהו בו בטענות, אבל הפעם הדברים פחות התחברו לי והייתי יחסית מרוחק. כמו תמיד, יכול להיות שזה קשור לרמת הריכוז שלי בעת הצפייה, הציפיות איתן הגעתי, או כל דבר אחר שקשור לתזמון, אבל בשורה התחתונה נותרתי די אדיש. מה גם שבעקבות אורכו של הסרט, שגולש מעבר לשעתיים, היה לי קשה להחזיק. אז אמנם קצת מבאס שזו הפרידה שלנו מאטורה סקולה, אבל כמו כל סרטיו שהיו מועמדים לאוסקר גם את זה כדאי לראות. על אף שהוא בהחלט במאי ששמו מוכר, אני מאמין שהוא לא מוערך כראוי והלוואי ועוד צופים צעירים יגלו את היכולות שלו ויילמדו ממנו.

ואחרי כל הסרטים המרשימים האלו, אין ברירה אלא להגיע גם אל המועמד הספרדי. עם זאת, הפעם אני בוחר בהסתכלות קצת יותר מפויסת. סוג של.
העניין הוא שאל סרטיו של חוזה לואיס גארסי נחשפתי רק דרך שלושת סרטי האוסקר שלו (הזוכה "להתחיל בשנית", המועמד "דאבל פיצ'ר", והנוכחי. יהיה עוד אחד בהמשך שאצטרך לראות לראשונה), ולפחות על פיהם לגמרי אפשר להכתירו כאוטר. אין ספק שכיוצר טביעת האצבע שלו מאוד מוחלטת. למרבה הצער, היא לא כזו שמדברת אלי. זה קורה, אין מה לעשות. יש אי אלו יוצרים שחובקו על ידי הקהילה העולמית ולי אין מושג למה ואיך (הונג סאנגסו, פדרו אלמודובר, אלן רודולף, קליי ריייכהארדט, מרקו בלוקיו, פיליפ גארל), אבל זה כנראה עניין של כימיה. ולכן, אין לי באמת מה ליפול על גארסי על העמדות המצלמה החיוורות, הארט השטוח, הדיאלוגים הבלתי נגמרים והדמויות הבלתי נסבלות. זה כנראה מספיק טוב להרבה שאינם אני. לא נועדנו להסתדר, וזה בסדר. אולי אם הייתי חווה את הסרטים שלו בזמן אמת ועם קהל באולמות הקולנוע הייתי מגיב אחרת. לעולם לא נדע. מה גם שהסרטים שלו קצרים בדרך כלל, אז לפחות זה.
אבל יותר מהכול, לחשוב שהיה מישהו בעולם הזה – שלא נדבר על כנראה כמה עשרות מצביעים אם לא מאות – שחשבו ש"המטלה הושלמה" טוב יותר מ"מלאכים בשמי ברלין" זה מספיק כדי להשאיר אותי ער בלילה.

בפרק הבא אחד הבמאים הכי אהובים של ימינו מקבל כרטיס כניסה ראשון לאוסקר, זוכה עבר מגיע לסיבוב נוסף ובדיעבד אחרון בהחלט (כן, מחכה לנו עוד פרידה), סרט של במאית מגיח ממדינה לא צפויה, ומדינה אחת חוזרת לאוסקר אחרי 18 שנה.

מונה מועמדויות (וזכיות) נכון ל-1987:
צרפת – 25 (מתוכן 8 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
איטליה – 21 (מתוכן 7 זכיות + 3 פרסים מיוחדים)
ספרד – 13 (מתוכן זכייה אחת)
יפן – 10 (+ 3 פרסים מיוחדים)
רוסיה / ברית המועצות – 9 (מתוכן 3 זכיות)
שוודיה – 9 (מתוכן 3 זכיות)
גרמניה (מערב) – 8 (מתוכן זכייה אחת)
הונגריה – 7 (מתוכן זכייה אחת)
פולין – 7
יוגוסלביה – 6
ישראל – 6
צ'כוסלובקיה – 5 (מתוכן 2 זכיות)
יוון – 4
מקסיקו – 4
שוויץ – 4
ארגנטינה – 3 (מתוכן זכייה אחת)
דנמרק – 4 (מתוכן זכייה אחת)
הולנד – 3 (מתוכן זכייה אחת)
אלג'יר – 2 (מתוכן זכייה אחת)
נורבגיה – 2
אוסטריה – 1
בלגיה – 1
ברזיל – 1
גרמניה (מזרח) – 1
הודו – 1
חוף השנהב – 1 (שגם זכתה)
ניקרגואה – 1
קנדה – 1

הפרקים הקודמים:
1956, 1957, 1958, 1959,
1960, 1961, 1962, 1963, 1964, 1965, 1966, 1967, 1968, 1969,
1970, 1971, 1972, 1973, 1974, 1975, 1976, 1977, 1978, 1979,
1980, 1981, 1982, 1983, 1984, 1985, 1986