• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

כעבור 10 שנים: "Wrong"

19 במרץ 2023 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.
(לינקים לכל שאר הפרקים, בסוף הפוסט)

גדול אפילו יותר מכמות הפעמים שכתבנו על סרטיו מאז 2010 (שהייתה גם שנת היווסדנו וגם הפריצה הגדולה שלו עם סרטו השלישי) היה מספר הוואריאציות בה תעתקנו את שמו לעברית של הבמאי הצרפתי Quentin Dupieux. באמת שעברנו על כל אופציה אפשרית. ולכן, אחרי תחקיר אינטרנטי של שבעים שניות, אני בוחר לכתוב ולבטא את שמו קאנטן דופיו. למי שיש הסתייגויות מכך, בסדר גמור, אבל מעתה אני מיישר קו.
דופיו, יליד אפריל 1974, שגם מוכר כמוזיקאי מיסטר וואזו, התחיל לביים בתחילת האלף החדש אך שני סרטיו הראשונים לא עשו רושם גדול מדי. אלו היו "Nonfilm" ב-2002 ו-"Steak" ב-2007, את שניהם, אתוודה, לא ראיתי. הדברים השתנו בפסטיבל קאן של 2010, שם הוקרן "Rubber". אמנם על הנייר מדובר בסרט אימה על צמיג שהוא גם רוצח סדרתי, אבל זו גם קומדיה מבריקה על קולנוע ועל יצירה. למרבה השמחה, הסרט הזה העניק לדופיו תשומת לב פסטיבלית עצומה, והוא כבר סומן אצל מספר קהילות קאלט כדבר הגדול הבא.
אחרי "Rubber" ביים דופיו עוד שלושה סרטים בשפה אנגלית, בהפקה משותפת לצרפת וארה"ב, בכולם הרחיב ושכלל את השפה הסוריאליסטית-אבסורדית שלו, באיכויות משתנות: "Wrong" ב-2012 עליו נרחיב את הדיבור, "טעות בשוטר" שנה לאחר מכן, ו"ריאליטי" ב-2014, הסרט היחיד שלו שממנו אין לי אפילו בדל זיכרון. כנראה שנחכה לשנה הבאה אז יהיה כשיר לפינת "כעבור 10 שנים".

ב-2018 ביים דופיו סרט שאינו דובר אנגלית, "Keep an Eye Out", אבל הייתה הזו השנה לאחר מכן בה הדברים נכנסו להילוך חדש, בטח לקהל הישראלי. החל מסרטו "עור צבי", בכיכובו של זוכה האוסקר ז'אן דוז'ארדן, דופיו אומץ על ידי רשת בתי קולנוע לב שרכשו את סרטיו, וגם אם לא שחררו אותם באופן מסחרי, הביאו אותם לפסטיבלי ישראל. "עור צבי", "שני גברים וזבוב", והדאבל שלו בשנה שעברה "לא ייאמן אבל אמיתי" ו"מי שמעשן משתעל", הגיחו בחיפה ובירושלים, וממקור ראשון אני יכול לספר לכם שההקרנות שלהם היו משיאי הפסטיבלים. האולמות הקטנים התמלאו כמעט לחלוטין, ורעמו מקול הצחוק וההתלהבות של הקהל. דופיו הפך לסוג של במאי פולחן מקומי שאזכור שמו בתוכנייה לבדו בולט לקבוצה לא קטנה של אנשים.

ההתלהבות שלי מ"Rubber", בו צפיתי ב-14 לספטמבר 2011, הייתה כל כך גדולה שהיה ברור שמעתה אקפוץ על כל דבר שהבמאי המשוגע הזה יעשה. כאשר נתקלתי בסרטו הבא "Wrong" (שמטעמי נוחות אכנה אותו מרגע זה "לא נכון", מורד נגד הצעת התרגום הקודמת שנתתי לו – "טעות"), מיהרתי לצפות בו, כנראה דרך עותק שהגיע לספריית האוזן השלישית בתל אביב. זה קרה ב-30 למרץ 2013, ותוך שתיים וחצי סצנות התאהבתי בו לחלוטין. מכיוון שאנחנו מדברים על תקופה בה היה קשה למצוא קהילות אינטרנטיות, דופיו הרגיש כמו תגלית אישית, כזו שלא הרבה אנשים מכירים, ולא לגמרי ידעתי לאן לנתב את התגובות שלי מהיצירות שלו. זה כמובן כבר השתנה מאז, ושיחות היגנבות מדופיו הן אירוע שמתרחש בכל מפגש של צופי קולנוע בפסטיבלים או הקרנות מיוחדות בסינמטקים, ובכל זאת, "לא נכון" עדיין מרגיש כמו סרט שלא דובר בו יותר מדי. בטח בהשוואה ל"עור צבי" או "מי שמעשן משתעל". גם אני משום מה מעולם לא חזרתי לצפות בו מאז 2013, וזה כמובן מה שהפך אותו כשיר לפינת "כעבור 10 שנים".

בעקבות הזמן שחלף מאז, וכמות הסרטים הדי אינטנסיבית שדחפתי לעצמי למוח, זכרתי ממנו רק שני דברים: סיפור המסגרת – גבר מעיירה קטנה מתעורר בבוקר ומגלה שהכלב שלו נעלם ועליו למצוא היכן הוא – והופעותיהם של ג'ק פלוטניק ו-וויליאם פיצ'נר שהדהימו אותי. כל שאר הפרטים שמרכיבים את 94 הדקות שלו די התפוגגו. הייתי מאוד מסוקרן לגלות האם ההתלהבות שלי אז הייתה מוצדקת או שאולי בצדק הסרט הזה נזנח מאז.

…כעבור 10 שנים

"לא נכון" נפתח בסצנת דופיו קלאסית, כך שבהחלט לא מפתיע שהוא חתום גם על העריכה והצילום. בליווי מוזיקת רקע מסתורית של דיויד סזטנקה, אל הפריים נכנסות נעליו של כנראה כבאי, המשתופף על הכביש בידיו עיתון, ושם, ממש אל מול עיניהם של חבריו ליחידה בעת זריחה, כמו גם רכב מסחרי עולה באש, הוא מבצע פעולה שרובנו מעדיפים לעשות בשירותים ובפרטיותנו. זה סיקוונס יפהפה, שבו קשה לדעת אם אנחנו צריכים לצחוק, להזדעזע, ובכלל, באיזו מציאות אנחנו נמצאים. זה מקבל משנה תוקף גם בסצנה הבאה, זו שמכניסה אותנו לסיפור המסגרת: דולף ספרינגר (ג'ק פלוטניק, שחקן וקומיקאי אמריקאי, שהוא גם גיי מוצהר וגם ידוע בזכות דמות הדראג שלו איבי האריס, אבל פה נראה יותר כמו גרסה צעירה של שון פן) מתעורר בשעה 7:60 בבוקר ומגלה שהכלב שלו לא בנמצא. הוא מנסה לחלוק את דאגותיו עם השכן שלו, אבל זה נמצא במשבר קיומי מסוג אחר.

כבר בשלב הזה קשה שלא ליצור קו מחבר בין הכתיבה של דופיו לבין הסגנון המסעיר של השם החם והמלהיב ביותר באותן שנים, צ'רלי קאופמן, בעיקר בזכות "להיות ג'ון מלקוביץ'", "אדפטיישן" ו"סינקדוכה, ניו יורק". המשותף בין השניים הוא בראש ובראשונה עיצוב עולם שכביכול מתנהל במחוזות ריאליסטיים – הבתים, המכוניות, הרחובות והבגדים הם שגרתיים לחלוטין – אבל משהו ממש לא הגיוני. הפרטים הקטנים שמרכיבים את המציאות הזו לא לגמרי מסתדרים. במקביל, הופעות השחקנים הן נונשלנטיות לגמרי. הם מדברים ומגיבים בדיוק כמונו, רק שאם אנחנו היינו בסיטואציה הזו היינו כנראה מאבדים את שפיותנו. זה דיסוננס מאוד יוצא דופן, שצריך קצת סלטות מנטליות בשביל לעקוף וליהנות ממנו.

דולף, מאוד מבולבל מהיעלמות כלבו, מחליט לבלות את הבוקר בשיחה עם אמה, טלפנית של פיצריה בשם "ישו פיצה אורגנית", כי הוא לא מבין למה הלוגו שלהם הוא ארנב על אופנוע. אמה (אלכסיס דזיינה), מבינה את הבעיה ונדמה שנהנית מאוד מהשיחה עם דולף המבולבל, שאפילו לא שם לב שהגנן שלו ויקטור (אריק ג'ודור), במראה של פועל מקסיקני אבל מדבר במבטא צרפתי כבד, מנסה להפנות את תשומת לבו למשהו מוזר שקרה לעץ הדקל בחצר האחורית שלו.
דולף ממשיך ליום העבודה שלו במשרד, כזה שנמצא תחת שטף מים בלתי פוסק מסיבה שלעולם לא נקבל עליה תשובה, ושם אנחנו מגלים שדולף פוטר כבר לפני שלושה חודשים אבל ממשיך להגיע בכל יום, מעמיד פנים שיש לו תעסוקה. בינתיים, ויקטור מתחזה לדולף כדי לצאת לפגישה עם אמה, מה שמסתיים בלילה אינטימי במלון דרכים, ודולף בעצמו מתבקש לפגוש איש מסתורי בשם מאסטר צ'אנג.
מאסטר צ'אנג, איש לבן שחצי מפניו נכוו על ידי חומצה בילדותו (וויליאם פיצ'נר), מספר לדולף את סיבת היעלמות כלבו – צ'אנג הוא גורו בעלי חיים, שהקים עסק שחוטף חיות מחמד מבעליהם, וכך גורם לבני האדם להתגעגע אליהם. הוא מחזיר את החיה לאחר כמה ימים, לשמחת הבעלים, ובכך מונע הזנחה רגשית. למרבה הצער, הנהג שחטף את כלבו של דולף עשה תאונה והרכב עלה באש, אבל אל דאגה – כנראה שהכלב הצליח לברוח מבעוד מועד. צ'אנג מציע לדולף ללמוד את שיטת התקשורת הטלפתית ששיכלל, ובכך לאחד בין הכלב והבעלים. דולף בהחלט מנסה, אבל עומד בפני צרות אחרות, כמו אמה שהחליטה לעזוב את בעלה בשביל להיות אתו, ממש לא מתרגשת מכך שהוא לא נראה כמו ויקטור, והיא בכלל בהיריון ממנו, או מנהלת המשרד (אדן מירין) שאוסרת עליו לחזור לעבודה ממנה פוטר.
אלו רק חלק מהדברים המוזרים שקורים ב"לא נכון", כמו למשל האיש המוזר שצובע מכוניות, הבלש שיכול לשחזר קטעי זיכרון מצואת כלבים, תחביב השרבוט של ויקטור, עץ האשוח ועוד כל מיני.

הסגנון הזה של מציאות הזויה שאין בה עוגנים לקהל (אף דמות לא מגיבה בתדהמה למה שמתרחש, ואנחנו צריכים פשוט לקבל את זה כעובדה) יכול להיות מאוד מתסכל. וכן, ההשוואה לקאופמן לא נותנת לדופיו אקסטרה ניקוד כי התסריטאי האמריקאי כותב מתעתע, מתוחכם ורב רבדים הרבה יותר. ובכל זאת, "לא נכון" הוא בעיני פשוט קומדיה מעולה. מעטים המקרים בהם אני צוחק בקול רם בסרטים, בטח בצפייה נוספת, וזה קרה לי מספר פעמים פה. קשה לומר שכל גאג עובד או שכל הקצוות הפרועים מסתדרים איכשהו, אבל עלי ההומור של הסרט עבד מעולה.
מבחינתי שני הדברים שהופכים את האנרכיה הזו לכל כך אפקטיביים הם הדבקות של דופיו בחוקי העולם שלו, או שמא עדיף לכתוב באפס החוקיות של העולם שלו, כזו שעוברת כמאוד מקורית וחצופה ובאיזשהו שלב משכנעת לחלוטין, והופעות המשחק. כל אחד מהשחקנים בסרט הזה מתנהל ברצינות תהומית, ומוכר את המציאות החדשה הזו. כולם מעולים, אבל באמת שג'ק פלוטניק עושה פה מעל ומעבר, ו-וויליאם פיצ'נר נותן פה את הופעתו הטובה ביותר שאני זוכר. פיצ'נר מוכר בעיקר כשחקן דרמטי בסרטים כבדים כמו "האביר האפל", "התרסקות" ו"ארמגדון", אבל כשהוא מציג צד קצת יותר ביזארי הוא מתגלה כבעל נוכחות מאוד מרשימה – ולראייה, ההופעה שלו ב"גו" מ-1999, עוד סרט שאולי כדאי לחזור אליו.

באופן טבעי לסרט בסגנון כל כך ספציפי, "לא נכון", כמו שאר סרטיו של דופייה, לא יישב טוב אצל כל הצופים. זה בהחלט לא עניין של סבלנות ובטח לא של אינטליגנציה, אלא רק של רגישות. ההומור המסוים הזה לא יכול להיות עם אפיל רחב במיוחד. וזה בסדר.
עדיין, בהתחשב בהצלחה היחסית של סרטיו האחרונים, "לא נכון" הוא בהחלט כזה שראוי לראות ולזכור. ובנוסף, אני חושב שגם השפיע על יוצרים לאחר מכן. לפני כמה שנים הקרנו בסינמטק חולון סרט בשם "הדשא של השכן" (Greener Grass), של שתי הבמאיות-שחקניות ג'וסלין דבאוור ודון לואב, שהוא כולו דופיו מההתחלה ועד הסוף. לתפיסתי יש לסרטיו תהודה, גם אם בשוליים.
אמנם הייתי ממליץ לצופים שלא מכירים את דופיו להתחיל מ"עור צבי" או "Rubber", אבל גם "לא נכון" הוא שער מצוין לעולם המטורלל שלו, שנוגע באקזיסטנציאליסטיות דרך סגנון קולנועי מתעתע שלפחות אותי קורע מצחוק בכל פעם.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"
"השופט דראד"
"הורג אותם ברכות"
"מג'יק מייק"
"יצורים יפהפיים"