כעבור 10 שנים: "יצורים יפהפיים"

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. מומלץ, אם אתם שואלים אותי. החל מציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לפני עשר שנים ומעולם לא צפיתי בהם שוב – לבחון אם מישהו משנינו השתנה.
(לינקים לכל שאר הפרקים, בסוף הפוסט)

יש קייס סביר למדי להכתיר את 2008 כאחת השנים החשובות בתולדות הקולנוע, או לפחות המשמעותית ביותר למצב שבו הוא נמצא כיום. זה קשור בעיקר לשלושה סרטים, הצלחתם בתחומים אחדים, מעידתם באחרים, והשפעתם על כל כך הרבה דברים שקרו בעקבותיהם.
הראשון הוא כמובן האירוע הקולנוע הגדול ביותר של אותו עשור, "האביר האפל", ששינה את פני קולנוע הפעולה והביא אותנו לעידן חדש של סרטי פופקורן שתוגה וכבדות נחות עליהם. בעקבותיו גם פרס האוסקר השתנה כליל וכיום הוא חיה אחרת לגמרי ממה שהיה אז. השני הוא "איירון מן", שהצלחתו הביאה ללידת היקום המשותף של מארוול (בתקופה הזו דיסני טרם רכשה את זכויות הקומיקס), עשתה שפטים בעולם הקולנוע המסחרי ובלוח ההפצה, עוררה קנאה בכל האולפנים האחרים שניסו לחקות את ההצלחה, לרוב בתוצאות הרסניות (הי, "היקום האפל"). השלישי אולי פחות מדובר מהשניים שהוזכרו, ובהחלט הכי פחות מוערך, אבל למשך כמה שנים טובות הצלחתו הפכה להיות אסון מוחלט של צופי הקולנוע ברחבי העולם.
מדובר כמובן ב"דמדומים", הסרט שביימה קת'רין הארדוויק על פי הספר הראשון בסדרה לבני הנעורים שכתבה סטפני מאיירס, במרכזה נערה מתבגרת שעוברת לבית אביה האוהב בצפון ארה"ב, ושם מוצאת את עצמה במשולש אהבה ביזאר אש בין ערפד ואיש זאב.
"דמדומים" לא רק שיצר שלושה כוכבים חדשים (שניהם מהם אפילו שרדו עד היום, בעיקר בזכות בריחתם כמה שניתן מהמותג הזה ודומיו) אלא גם פירק את הקופות, הרס את פרסי הקולנוע של MTV על הדרך, והוציא את כל האולפנים הגדולים למרדף כדי לסגור לעצמם סדרת ספרים לצעירים שיכולה להיות מותג קולנועי.

עם חלוף העשור, הופצצנו ללא רחמים בניסיונות בלתי נדלים למצוא את "דמדומים" הבא (שבינתיים החליף את הבמאית בבמאים, והמשיך לעוד שלושה סרטים איומים ומצליחים), כמעט כולם התגלו ככישלונות מחפירים או איבדו מומנטום במהירות. זה כלל את "גוף מארח", "המעניק", "עיר של עצמות", "הגל החמישי", "האקדמיה לערפדים", "מפוצלים" (שהתגלגלותו היא מקרה מרתק), "הרץ במבוך" ועוד. היחיד שהצליח לשחזר את ההצלחה, ולהפוך למפלצת בפני עצמו, הוא "משחקי הרעב".
הסרטים האלו לא היו סתם הפקות שוליות. הם נהנו מתקציבים עצומים ואפילו הצליחו להביא לעצמם כוכבים מהשורה הראשונה, כנראה שחקנים שהסוכן שלהם שכנע אותם שזה כסף קל והבטחה כלכלית לשנים הבאות.
כמבקר קולנוע צעיר ונלהב מדי באותן שנים (עם הרבה זמן פנוי), דאגתי לצפות בכל אחד ואחד מהם, מתייצב בהקרנות העיתונאים, ופעם אחר פעם פשוט מזועזע ממה שמתרחש על המסך.

אחד הניסיונות היוקרתיים יותר לעשות "דמדומים" חדש הגיע מהאולפן הגדול וורנר, שמיהר לרכוש את זכויות העיבוד לסדרת ספרים לבני הנעורים בשם "יצורים יפהפיים" (Beautiful Creatures), מאת קמי גרסיה ומרגרט סטול. החוזה נחתם בשנת 2011, כאשר מתוך הסדרה כבר ראו אור שלושה ספרים ("יצורים יפהפיים", "אפילה יפהפייה" ו"כאוס יפהפה") והרביעי תוכנן ל-2012.
העיבוד לספר הראשון מתרחש בעיירה גייטלין שבדרום קרולינה, מקום קטן ושמרני למדי, כזה שעוד מתרפק על זיכרונות ממלחמת האזרחים. שם גר תיכוניסט בשם אית'ן, שבשונה מחבריו לכיתה נמשך לעולם הרוח ולהרחבת אופקים, אפילו שהוא נראה כמו מלך השכבה. אית'ן, שאימו הסופרת נפטרה בתאונת דרכים (שכנראה הייתה אמורה לקבל משמעות מסתורית בהמשך) ואביו הפך לדיכאוני, מפנטז על עתידו בניו יורק כסופר, ובינתיים מבלה את זמנו בקריאת כל הספרים שהוחרמו על ידי מערכת החינוך המקומית, ביניהם "התפסן בשדה השיפון", "בדרכים", "בית מטבחיים חמש", "ארוחה עירומה" ועוד. באמת שכמות הרפרנסים הספרותיים בחלקו הראשון היא מוגזמת להפליא.
את חלומותיו הליליים של אית'ן רודפת דמות מסתורית של נערה אותה הוא לא מכיר, אבל מרגיש שיש ביניהם קשר רגשי חוצה גבולות וזמנים. להפתעתו, בתחילת שנת הלימודים האחרונה שלו, מצטרפת לכיתה שלו לינה, תלמידה חדשה, אחייניתו של מייקון רייבנווד המתבודד, שהוא גם האיש העשיר ביותר בעיירה, וגם אחד השנואים. כולם מאמינים שהוא שטניסט שסוגד לכוחות האופל, ולכן גם היחס ללינה די מחפיר.
אית'ן ולינה מוצאים את עצמם נמשכים זה לזה, למרות שמייקון מתנגד לכך מסיבותיו שלו. כך אית'ן מגלה שחלק מהשמועות על רייבנווד נכונות, מדובר במשפחה בעלת כוחות על טבעיים, ושלינה בעצמה היא סוג של מכשפה בהתהוות, אם כי רוב הכוח שלה בשלב זה הוא בלעשות גרפיטי זוהר על קירות. לא משנה. בכל מקרה, את אית'ן זה לא מפחיד, אבל שני דברים מעמידים אותם בסכנה: הראשונה היא קללה הרובצת על המשפחה, שתצא לפועל כשלינה תתאהב, והשני הוא גורלה של המתבגרת. פה הסרט מתגלה כמעשייה מיזוגנית למדי – כאשר נשות רייבנווד מגיעות לגיל 16, הן משויכות לצד האפל או לצד המואר. אך בזמן שהגברים יכולים לבחור, לנשים אין את היכולת הזאת. אין להן שליטה בגורלן. הן פשוט הופכות לנשים איומות כי ככה. מכיוון שאמה של לינה, וגם בת דודתה, נלקחו על ידי הצד האפל, מייקון מנסה להילחם ברוע הגזרה ולהגן על אחייניתו האהובה. אך האם אהבת אמת תציל אותה, או באמת תביא לאסון רב נפגעים?

וורנר כנראה באמת האמינו שיש להם חומר שראוי להשקיע בו, כי הם הביאו את הבמאי והתסריטאי ריצ'רד לגרוונזה, הכותב של דרמות מוערכות כמו "פישר קינג" (עליו היה מועמד לאוסקר), "הגשרים של מחוז מדיסון", "הלוחש לסוסים" ו"חמדת". הצלם היה פיליפ רוזלוט הצרפתי, זוכה האוסקר על "נהר זורם ביניהם", וגם זה שפיאר את המסך ב"סיפורי דגים", "ראיון עם ערפד" ועוד. שם גדול נוסף ששווה להזכיר הוא מעצב התלבושות ג'פרי קורקלנד, משתף הפעולה הקבוע של וודי אלן (וכעת יד ימינו של כריסטופר נולן).
אבל על אף האנשים המרשימים מאחורי המצלמה, היה זה קאסט השחקנים שהבהיר שבוורנר לוקחים את הפרויקט מאוד ברצינות. רשימה די מרהיבה שאפשר לחלק לשלוש: הנפילים, המתהווים, והדור הבא.

קבוצת הנפילים הייתה מורכבת מטובי השחקנים הבריטיים שבנמצא, למרות שהסרט מתרחש במעמקי דרום ארה"ב. את מייקון גילם זוכה האוסקר ג'רמי איירונס; אמה המרושעת של לינה, המתחזה לאישה מקומית, היא לא אחרת מאשר אמה תומפסון המופלאה; וגם איילין אקטינס ושחקנית האופי מרגו מרטינדייל צצות כנשות רייבנווד בתפקידים מוגבלים שכנראה היו אמורים לקבל יותר מקום בהמשך.
בקבוצת המתהווים היה אפשר למצוא שתי שחקניות שכבר עשו את פריצתן והיו בפתחה של קריירה של אלופות. אלו הן אמי רוסום, שהצליחה למצוא את עצמה אחרי התרסקות "פאנטום האופרה" הקולנועי והגיעה לסדרת הטלוויזיה הפופולרית "ללא בושה"; ו-ויולה דייויס שכבר הייתה מוכרת בתפקידים קטנים בסרטים של סטיבן סודרברג, אבל פרצה ממש באותה תקופה והייתה אחרי שתי מועמדויות לאוסקר, כשחקנית משנה ("ספק") ושחקנית ראשית ("העזרה").
הדור הבא, עם זאת, הוא כנראה ההצלחה הגדולה ביותר של המלהקת מרגרט סימקין. הצוות הצעיר כלל את אלדן ארנרייך בתפקיד אית'ן, תגלית של פרנסיס פורד קופולה ("טטרו", "טוויקסט") שעמד בפני שנה עסוקה למדי שכללה לא רק את הסרט הזה, אלא גם את "סטוקר" ו"יסמין הכחולה"; את השחקנית האוסטרלית אליס אנלגרט כלינה, שבאותה שנה הופיעה בסרט אימה לא רע בשם "בפחד"; תומס מן מ"פרוג'קט אקס", שנתיים לפני שכיכב בזוכה סאנדנס הגדול, "אני, ארל וזאת שעומדת למות"; וגם זואי דויטש, טיפאני בון, ורייצ'ל ברוסנהן בתפקיד קטנטן, כמה שנים לפני שאכלה את פרסי האמי עם "גברת מייזל המופלאה".

"יצורים יפהפיים" יצא לבתי הקולנוע בפברואר 2013, ובאמת שיהיה קשה לתאר את גודל הכישלון. התקציב שלו עמד על כ-60 מיליון דולר, שהוא לא הצליח להחזיר אפילו יחד עם ההכנסות הבינלאומיות שלו. העולם פשוט לא רצה שום דבר עם הסרט הזה, ובמהרה וורנר מיהרו למחוק את האופציה לסרטי המשך והתנערו ממנו לחלוטין.
אני, לעומת העולם, צפיתי בו בהקרנת העיתונאים שנערכה ב-19 לפברואר באותה שנה, וממש נהניתי ממנו. בטח שהרבה יותר מכל עיבודי הספרים לבני הנעורים שראיתי עד אז, כן, כולל "דמדומים".
יותר מזה, הידיעות על כישלונו ממש אכזבו אותי כי לגמרי הייתי בקטע של סרט המשך. לא האמנתי ששיט מוחלט כמו "דמדומים" ו"משחקי הרעב" ממשיכים להגיע כל שנה, וסרט כזה, שהוא אשכרה מצחיק ונראה טוב, פשוט מת עם לידתו.
אל "יצורים יפהפיים" לא חזרתי מאז אותה הקרנה, בעיקר כי פשוט לא הייתה סיבה. אבל כעת כשאנחנו בפברואר 2023 והוא כשיר לסדרת כעבור 10 שנים, ניגשתי אליו בשנית, והאמת שעשיתי זאת בסקרנות ושמחה לא מבוטלות. האם זה באמת היה מהנה כמו שזכרתי, או שפשוט הסטנדרטים שלי בתחילת העשור נחתו לרצפה?

…כעבור 10 שנים

בגדול, "יצורים יפהפיים" נמחק מעל פני האדמה. בלתי אפשרי להשיג אותו בשום מקום, אף אחד לא מדבר עליו, ואפילו במחשבות על הפילמוגרפיה של השחקנים הרבים שמרכיבים אותו הוא לא מוזכר. די מדהים בהתחשב שהוא היה אמור להזניק קריירות ולהכניס מיליונים על פני כמה שנים, ופשוט נסגר באיזו פינה אפלה של התודעה הקולקטיבית.
הצפייה השנייה, אומר בכנות, הבהירה לי למה זה קרה וחשפה דברים שלא שמתי לב אליהם בצפייה הראשונה. אבל, ובזה אף אחד לא ישכנע אותי אחרת, על אף הכל, הסרט הזה הרבה הרבה (הרבה) יותר טוב מכל הסרטים שבקעו מרעידת האדמה של "דמדומים", להוציא אולי את "הרץ במבוך".
"יצורים יפהפיים", גם אם מועד ונופל בשלבים מאוחרים, הוא סרט שלא רק עובד היטב במשך רוב הזמן, הוא גם נראה טוב, יש בו אחלה הומור (אחרי שלינה מייצרת סולם טיפוס משרכים, כי היא מכשפה וזה, אית'ן מביט בתדהמה ושואל אותה "את יכולה לגרום לכל דבר להתארך?"), ובעיקר משחק מצוין כולל כולם.

זה מתחיל בבחירה בשני הגיבורים הצעירים והמאוהבים, שמייצרים כימיה אמיתית ואמינה. אנגלרט וארנרייך עובדים מעולה ביחד, אבל האמת היא שרק אחד מהם מתגלה כסופרסטאר.
אנגלרט מקסימה, באמת, אבל היא אוכלת אבק מאלדן ארנרייך. במהלך צילומי הסרט היה בן 22, אחרי שני סרטים וחצי (יש לו תפקיד קטן ב"אי שם" של קופולה), והוא פצצה של צ'ארם וכריזמה. בואו נגיד שהסרט עושה כל מה שהוא יכול כדי להשוות אותו ללאונרדו דיקפריו (עם רפרנסים ל"התחלה" ו"טיטניק"), ואני לגמרי יכול להבין את זה. על המשך הקריירה המפותלת של הבחור אכתוב בסוף, אבל "יצורים יפהפיים" הוא הוכחה מוחצת ליכולות שלו. אני עדיין מאוהב.
באופן מאוד לא מפתיע, על אף קאסט שחקני המשנה החזק של הסרט – ובאמת שאיירונס, דיויס, רוסום והשאר מוצלחים – הסרט הזה שווה צפייה בזכות אמה תומפסון. זה מדהים מה שקורה עם האישה הזו, כי על אף שזה הוא חד משמעית נחות מרוב הפרויקטים שלה שנוטים להיות חלק מסרטי האיכות למבוגרים (לתומפסון היו שני אוסקרים אז, על משחק ב"זיכרונות מאחוזת הווארד" וכתיבת "על תבונה ורגישות", שניהם מוצדקים בהגזמה), נראה שתומפסון האלילה לא רואה את זה ככה. אפילו בדרמת פנטזיה על מכשפה צעירה, תומפסון נותנת את כל מה שיש לה, נהנית בטירוף, ועוברת בלי מיליגרם של ציניות. פשוט חגיגה של בן אדם, האישה הזו.

אם הייתי צריך לחשוב על סיבה לכישלון הכל כך מוחלט של הסרט, יהיו לי שתי השערות. הראשונה היא שבעצם כמעט כל הסרטים בסגנון נכשלו, ובדיעבד כנראה מלכתחילה לא היה צורך מאוד גדול מצד הקהל לכל כך הרבה שיט כזה; והשנייה היא ש"יצורים יפהפיים" הרבה יותר ציני וכועס מאשר האחרים. בליבה של הסרט הזה יש מתקפה מאוד רצינית לגבי אמריקה של השוליים, על החרמת הספרים, הפנאטיות הדתית, צרות המוחין, השנאה לאחר, ולעומת זאת, התלהבות פעורת עיניים של הסרט מכל מה שקשור לניו יורק ולפרוגרסיביות. כמו כל מקום, גם ארה"ב מורכבת בעיקר מקהילות שמרניות באיזורים מרוחקים, ואם, לצורך העניין, "דמדומים" מזהיר נערות מסקס ותשוקה בדיוק לפי ערכים שמרנים, ו"משחקי הרעב" חוגג את הכוח של האוכלוסיות הנחלשות אל מול העשירים הרשעים בשלטון, "יצורים יפהפיים" הוא בדיוק ההפך. כנראה שהרבה לא התחברו לזה.

ועדיין, אפשר להגן על הסרט הזה עד גבול מסוים. ההצלחות שלו הן בעיקר ביחס לשאר הסרטים האחרים, ואם בוחנים אותו בפני עצמו מתגלות הבעיות. אז כן, קודם כל, הסיפור די מטומטם וצפוי. במיוחד הקטע הזה בו נשים לא שולטות על גורלן וממהרות ליפול לצד האפל לא נותן לו הרבה נקודות זכות (וזה באמת אירוני ביחס לזה שהסרט רוצה לקדם פרוגרסיביות), עניין "הקללה" מפגר טילים ובעיקר לעוס וטחון, ויש לו בעיות מבנה שמחלישות אותו מאוד בחלקו האחרון.
הסרט מתחיל עם אית'ן כגיבור המוחלט שלו, כולל קול-על שלו. הוא שער הכניסה שלנו, ודרך התאהבותו בלינה ויחסיו לדמויות המשנה נפרס הסיפור. עם זאת, איפשהו קצת אחרי האמצע, הסרט נוטש אותו לחלוטין ומתרכז בלינה. מאותו הרגע אית'ן, שהיה במשך משהו כמו שישים דקות הגיבור, הופך להיות דמות פאסיבית שאין לה השפעה על כלום. הסרט מתחיל עם דמות אחת, שוכח ממנה, ועובר לדמות אחרת, כל זה באופן מסורבל למדי, וגם ארוך יתר על המידה.
הלוואי והייתי יכול לכתוב שזה סרט שראוי לגלות מחדש, אבל הוא נשאר רק בקטגורית ה"הגיע לו יחס יותר טוב אז", אבל זה כבר באמת לא רלוונטי. עכשיו הוא באמת נטול משמעות, למרות שהוא חביב ומהנה, ובטח אופציה עדיפה מרוב הזבל שמאכילים צופים צעירים.

לפני סוף הפרק אני רוצה לסגור פינות עם המשך הקריירה של שני הכוכבים, שבטח חשבו שהם זכו בלוטו עם החדשות על קבלת התפקיד, וגילו שיש עוד שנים של מאבק לפניהם.
בשמונה השנים בין "יצורים יפהפיים" ל-2021, אליס אנגלרט הופיעה רק בשני סרטי קולנוע, ועוד כמה פרקי טלוויזיה. כנראה קרה שם משהו, בין אם פשוט לא הייתה לה מוטיבציה או שלא הצליחה להשיג תפקידים כמו שצריך. עם זאת, נראה שיש שינוי לטובה מאז הקורונה. אנגלרט הופיעה בתפקידים קטנים בשניים מהסרטים המצטיינים ביותר של השנתיים האחרונות, "כוחו של הכלב" (אתוודה שראיתי את הסרט פעמיים ואין לי שום זיכרון ממנה שם) ו"לא תהיי לבד". השנה אפילו היה לה סרט שביימה בסאנדנס, "התנהגות לא נאותה" בכיכובה של ג'ניפר קונלי, אבל בתחום החדשות הפחות טובות, הסרט זכה לתגובות די שליליות.

הסיפור של אלדן ארנרייך הוא אפילו יותר מפותל, וגם לו יש פרק חדש בזכות סאנדנס האחרון. אמנם לקח לו שלוש שנים לחזור לקולנוע אחרי "יצורים יפהפיים", אבל זה בזכות שני פרויקטים משמעותיים למדי. הראשון היה סרטם החדש של האחים כהן "יחי הקיסר!", והשני שובו של וורן בייטי למסך עם "ללא חוקים". על "יחי הקיסר!" ארנרייך זכה לשבחים, ובעיני היה צריך לקבל מינימום מועמדות לאוסקר. למרבה הצער הסרט לא זכה להערכה המגיעה לו. "ללא חוקים", לעומת זאת, היה פשוט כישלון קיצוני, מהסוג שמתחיל כמו הימור בטוח לאוסקר אבל עד שהעונה מתניעה לא נותר ממנו כל זיכרון. אני מניח שארנרייך לא דאג יותר מדי מזה, כי הרי היה לו אס בכיס – הוא כבר לוהק לתפקיד הנחשק ביותר של התקופה, זה של האן סולו הצעיר בפריקוול של "מלחמת הכוכבים".
קשה לשער כמה נורא היה לארנרייך כשההפקה הסתבכה והיה ברור ששום דבר טוב לא עומד לצאת מזה. בפעם השלישית בקריירה שלו, הוא חותם על סרט שאמור להפוך אותו לכוכב עצום, ופעם שלישית שזה קורס ועולה באש, אף פעם לא באשמתו. להפך, הוא כמעט תמיד האלמנט הכי טוב בהם.
חמש שנים מאז "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" וארנרייך נעדר מהמסך, אבל הנה הוא חוזר עם טריפל של 2023. הראשון הוא "משחק הוגן", שהוקרן בסאנדנס האחרון, וזכה להתלהבות; השני הוא "חומר דוב", אולי הסרט שאני הכי מחכה לו השנה; והשלישי הוא לא אחר מאשר הסרט החדש של כריסטופר נולן, "אופנהיימר".
נקווה שהפעם, עשר שנים אחרי שהיה אמור להיות הדיקפריו החדש, סוף סוף הוא יעלה על המסלול הנכון. אני מחזיק אצבעות.

בפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"
"ביוטיפול"
"האישה ששרה"
"החיים הכפולים של וולטר"
"בני אלמוות"
"תור"
"השופט דראד"
"הורג אותם ברכות"
"מג'יק מייק"