• פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות
  • אונס ונקמה בקולנוע – פרק 13
  • סרטים חדשים: ״אין מצב״ של ג׳ורדן פיל בקולנוע
  • משמרת יום
  • ״פשעי העתיד״, סקירה לסרטו של דייויד קרוננברג
  • ״מזל״, סקירת אפל פלוס לסרט בהפקת ג׳ון לאסטר
  • על הקולנוע של אידה לופינו, לרגל המחווה בסינמטקים
  • פרסי אופיר 2022: כל המועמדים
  • פרסי אופיר 2022: על ייצוג להטב
  • מתכון לחיים
  • ״כפולה״/״התקפה עצמית״, סקירה
  • ״רכבת הקליע״, סקירה
  • Marcel the Shell with Shoes On :מחכים לתרגום

בחזרה ל"גארדן סטייט" של זאק בראף

11 ביולי 2022 מאת אור סיגולי

מכיוון שעבר הרבה זמן מאז קצת קל לשכוח, אבל אי שם בתחילת האלף "גארדן סטייט" היה עניין די גדול. זה התחיל בפסטיבל סאנדנס 2004, בו חשף השחקן בן ה-31 זאק בראף, אז מגנט פופולריות בזכות הופעתו בסיטקום המצליח "סקראבס", את סרטו הראשון כבמאי שהופק באופן פרטי בעלות זעומה של 2.5 מיליון דולר. הסרט, שנקרא על שם הכינוי של מדינת ניו ג'רזי, אמנם הפסיד את הפרס הגדול בפסטיבל הקולנוע העצמאי (ל"פריימר"), אבל זכה לביקורות נלהבות ונמכר להפצה בכפול מהתקציב שלו. לקולנוע הוא יצא בקיץ 2004 וקיבל לא רק תגובות חיוביות אלא גם הפך ללהיט אמיתי עם הכנסות של מעל 35 מיליון. הפסקול שלו הפך לאחד המפורסמים של התקופה ואפילו זכה בגראמי, והיו כאלו, נגיד הניו יורק טיימס, שהשוו אותו ל"הבוגר", לא פחות.
בקצה השני של 2004 האוסקר אמנם פסח עליו לחלוטין, אבל עונת הפרסים הזכירה אותו לא מעט. הוא היה מועמד לפרס התסריט וסרט הביכורים של פרסי הקולנוע העצמאי, ה-NBR נתן לו את תואר סרט הביכורים הטוב של השנה, ובאיגוד התסריטאים היה מועמד בקטגוריית התסריט המקורי (הוא הפסיד ל"שמש נצחית בראש צלול"). "גארדן סטייט" היה סיפור הצלחה בכל אספקט שאפשר לחשוב עליו, ברק בבקבוק, ואומץ על ידי דור שלם של צופים. אבל אז משהו השתנה.

בחלוף השנים החיבה אל "גארדן סטייט" לא רק שהתקהתה אלא ממש התהפכה לשנאה יוקדת. פתאום להגיד שהסרט הזה דיבר אליך, ריגש אותך, נגע בנשמתך אי שם כשהמילניום התחלף, זה מעודכן ומגניב בערך כמו להכריז שתנועת המיטו הלכה רחוק מדי. מיקיר אינדי שכמעט והיה לסרט קאלט שמגדיר פלח אוכלוסייה לנצח כמו "החברים של אלכס" או "מציאות נושכת", "גארדן סטייט" פתאום היה פאנץ'-ליין, וזאק בראף למוקצה.
זה מעניין כי כמובן שהסרט לא השתנה אפילו בפריים, אבל כל העולם מסביב כן, לא מאוד שונה ממה שקרה כמה שנים אחר כך עם "500 ימים עם סאמר" – מה שעבר כייחודי ורגיש אז, נתפס כיום כצורם ומעורר אי נוחות.
האמת היא שהרבה זמן רציתי לחזור אליו, לראשונה מאז שצפיתי בו באיזור 2005 (הוא לא הופץ מסחרית בארץ), וכעת איזשהו פרויקט אישי שאני עומל עליו שכנע אותי לעשות את זה סוף סוף. וככה, כמעט שני עשורים מאז שהתאהבתי בו, אודה ללא בושה, חזרתי לצפייה נוספת להבין האם באמת "גארדן סטייט" מייצג את כל מה שהיה רע בתקופתו, או שאולי כל הצדדים מגזימים?

"גארדן סטייט" הוא חלק מנראטיב מאוד אהוב על הקולנוע, הטלוויזיה והספרות שמכונה The Prodigal Son, הבן השב הביתה. זה סיפור עתיק יומין במרכזו צעיר או צעירה שמסיבה כזו או אחרת חוזרים להוריהם, למקום בו גדלו, ומתמודדים עם ההווה שלהם כמו עם מה שהשאירו מאחור, לרוב בעיות עם ההורים, התבגרות מעוכבת ואולי איזשהו סיפור אהבה שנותר תלוי באוויר. הדוגמאות הן בלתי נגמרות: "תקועה", "ההיא שחוזרת הביתה", "בחורות יפות" (שעוד נזכיר בהמשך, אין ברירה), "ג'ונבאג", "השופט", "דבר אחד אמיתי", "אנשים אחרים", "טראש פייר", "הגן התלוי" ופחות או יותר כל סרט כריסמס אי פעם.
הפעם זהו אנדרו לארג'מן, אותו מגלם בראף בעצמו, שחקן קולנוע שעלייתו לצמרת נגדעה וכיום מתפרנס ממלצרות. בשיא השפל שלו, אנדרו נאלץ לחזור לעיירת הולדתו לאחר חדשות איומות שאימו, המרותקת לכיסא גלגלים, הלכה לעולמה בתאונה. שם אנדרו מנסה כמה שיותר להתחמק מאביו הפסיכיאטר (איאן הולם), ואת זמנו מבלה עם שניים מחברי ילדותו, מארק האבוד שעובד כקברן (פיטר סארסגארד) וג'סי שעשה מליונים אחרי שהמציא סקוץ' שאיננו עושה רעש (ארמנדו רייסקו). אנדרו, שנמצא תחת השפעת כדורים שרושם לו אביו מאז ילדותו, נמצא במקום אפתי ומנותק, בין אם לגבי הטרגדיה המשפחתית או מצבו הנפשי, אבל הכל משתנה כאשר לחייו מתפרצת בחורה בשם סאם (נטלי פורטמן). וכך, בארבעת הימים שלו בבית ילדותו, אנדרו ינסה לשחרר את עצמו מטראומות העבר ולנסות לפתוח פרק חדש בחייו.

די ברור למה הסרט דיבר אל כל כך הרבה אנשים, דור שלם שמצא את עצמו די אבוד ומדוכדך בעולם משתנה. היה מאוד קל להזדהות עם אנדרו ב-2004, להתאהב בסאם הקווירקית והרגישה, וכמובן להפוך את פסקול הסרט לפסקול החיים עצמם. מה גם שהקולנוע של בראף, בעזרת הצילום של לורנס שר (לימים המועמד לאוסקר על "ג'וקר"), ברא עולם מאוד מרשים על המסך, מלא הברקות קולנועיות, צבעים רוויים ואימג'ים יפייפיים של הפרברים, כנראה מושפע לא מעט מ"אמריקן ביוטי" – עוד סרט שהולל בצאתו ונחשב לבעייתי במיוחד כיום מהמון סיבות.
כל מה שקשור לאספקטים הטכניים-קולנועיים של הסרט לא השתנה או התיישן, צריך לומר. אפילו בלי התייחסות לתקציב הקטנטן שלו זה באמת סרט מאוד יפה, עם דגש רב על עיצוב ותנועות מצלמה יוצאות דופן. גם שירי הפסקול, שמאז נזרקו אף הם למדורה הבוערת שאחזה ב"גארדן סטייט" וכיום מתייחסים אליה כרצף אקלקטי של שירי רגישות בשקל שכבר הותשו לאחר מכן ב"האנטומיה של גריי" וגלגל"צ, בשבילי עבדו נהדר והאפקט שלהם היה חזק עלי גם בצפייה הזו. מכל האלמנטים שמותקפים בביקורת עכשווית על עבודתו של בראף, זו שקשורה למוזיקה נראית לי הכי קטנונית.

דבר נוסף שעדיין מחזיק הוא המשחק. על בראף, כנראה החולייה החלשה, אחריב עוד מעט, אבל הצוות מסביבו משובח. פיטר סארסגארד לגמרי מנצח את הסרט הזה, מה גם שהוא זכה לדמות שכתובה הכי טוב. מארק הוא סוג של קלישאה אבל התסריט כן נותן לו מורכבויות, וסארסגארד, שאפשר להתווכח אם בגיל 33 הוא נראה אמין כבחור בן 26, אפילו משדרג אותן. "גארדן סטייט" גם היה חלק מרצף די מתסכל של הופעות סארסגארדיות שכמעט והביאו אותו לאוסקר, אבל זה פשוט לא הצליח לקרות. ההתחלה הייתה עם ההופעה המצמררת והמטרידה שלו ב"בנים אינם בוכים" ב-1999, סרט שהביא תהילה להילארי סוואנק וקלואי סביניי, אבל סארסגארד נותר בצד. ב-2003 נחשב לאחד המתמודדים העיקריים לאוסקר המשנה בזכות "חשיפה" (Shattered Glass) אבל איכשהו זה לא קרה. שנה אחר כך שוב הבאזז הגיע עם "גארדן סטייט", שנה אחר כך "קינסי" ו"ג'ארהד" אך לשווא, ואז זה פשוט הפסיק. סארסגארד כמובן עדיין אתנו (בשנה שעברה ראינו אותו ב"הבת האפלה" שביימה אשתו, מגי ג'ילנהאל) אבל אם פעם כל תפקיד שלו סומן בדרך לאוסקר, כיום זה כבר זיכרון רחוק.
נטלי פורטמן אהובתינו היא כמובן גם אחת הסיבות ש"גארדן סטייט" הפך להיות העניין שהיה. הסרט הזה סימן את שנתה העשירית באור הזרקורים אחרי "ליאון", בדרך כבר הפכה לכוכבת בינלאומית בזכות הפריקוולים ל"מלחמת הכוכבים". 2004 הייתה שנת מפנה משוגעת בשביל פורטמן, לא רק בגלל ההצלחה של "גארדן סטייט" אלא כי זו השנה בה קיבלה את מועמדותה הראשונה לאוסקר כשחקנית משנה ב"קרוב יותר", וכנראה הייתה מאוד קרובה לזכייה (אבל לא היה שום סיכוי להביס את קייט בלאנשט). העניין עם פורטמן ב"גארדן סטייט" הוא כנראה המורכב ביותר, כי היא פשוט נפלאה בדמות שכתובה זוועה. באמת שקשה להכיל כמה בעיות עולות מסאם, שמחליפה אפיונים במהלך הסרט, מתחילה כמו בחורה גבולית שאי אפשר לגמרי להבין אם היא תיכוניסטית או אישה בוגרת, ובחצי השני של הסרט מתנהלת אחרת לגמרי. הכריזמה והיכולות של פורטמן מרהיבות ביחס למה שנתנו לה לעבוד אתו.
מה שהכי מוזר בכל הסיפור הזה הוא שהדמות שלה היא כאילו המשך, או תמונת מראה מעוותת, לתפקיד שעשתה שמונה שנים לפני כן ב"בחורות יפות" (אמרתי לכם שנחזור אליו). בשני הסרטים היא מגלמת צעירה בעיירה קטנה, שגיבור הסרט, גבר בוגר שליבו נוהה אחריה, מתבלבל מנוכחותה. יש אפילו לינק בין שני השמות שלה, פה היא סאם (קיצור של סמנתה) ובסרט מ-1996 היא מרטי, מין טייק כזה על צעירות עם שם גברי. כמובן שבכל אספקט "בחורות יפות" מנצח.
עוד דבר שדי הדהים אותי הוא כמות השמות המוכרים שצצים בהופעות האורח לאורך כל הסרט. אז הם היו יחסית אנונימיים וכיום הם מהמוכרים ביותר של עולם הטלוויזיה. לסצנות קצרות תוכלו למצוא פה את ג'ים פארסונס לפני תהילת שלדון, אן דאוד שממש לא נראית כמו תפקיד האמי שלה ב"סיפורה של שפחה", ג'ין סמארט שהייתי בטוח שזו בעצם קים קאטרל, ודניס או'הייר הכי רחוק שאפשר מהאקסצנטריות שהוא מביא לעולם הטלוויזיוני של ריאן מרפי. כולם נהדרים.

הרבה דברים עדיין משאירים את "גארדן סטייט" סרט ראוי, אבל כן, אין ספק שהוא סרט מאוד בעייתי בעיניים עכשוויות. לא מספיק אולי לביטול מוחלט, אבל הרבה דברים פשוט לא מחזיקים כיום.
הדמות של אנדרו היא כנראה המרכזית שבהם. מצד אחד, הבחור הזה סוחב על עצמו מטען די קשה (לא אפרט כי ספויילרים) וקשה לומר שהוא סתם איזה גבר-ילד בכיין בעקבות מה שעבר בילדותו, אבל הוא בעיקר מאוד לא מעניין. לצופים בגיל מאוד מסויים יהיה קל להזדהות אתו, אני לא חושב שזה משהו שהשתנה, אבל משהו בהופעה של בראף די מרחיק, מקשה להיות בעדו ולהתרגש מהמהלך שהוא עובר. זה כמובן לא משתפר בדקות האחרונות של הסרט, שמגיעות אחרי סצנה לא רעה במחצבה ישנה, אבל כזו שלוחצת על הדימויים בה לרמה שהיא די מרסקת אותם. משם זה לא משתפר, בין אם שיחה אינטנסיבית עם אביו, שאמורה לרגש אבל עוברת כמתוסרטת, נמהרת, ולא אמינה; והתפנית האחרונה בשדה התעופה שכיום היא כבר סוג של פארודיה על קומדיות רומנטיות. אלו ללא ספק החלקים החלשים בסרט, ומכיוון שהם מגיעים בסוף, זה משאיר טעם די רע.
על הדמות של סאם כבר הרחבתי את הדיבור, אבל הקונספט הזה של המאניק פיקסי דרים גירל כידוע התיישן די מהר. להוציא את ההופעה עצמו של פורטמן, כאמור, כל מה שקשור לסאם עובר כמו הסתכלות גברית מיושנת שגורמת בעיקר לקרינג'יות.
עם זאת, הדברים שבעיקר גורמים לסרט להיות כזה שקשה להכיל כיום הוא כל מה שקשור למוגבלויות והסתכלות על התמודדויות כאלו ואחרות. השיא של זה הוא שימוש די נרחב ולא נוח (שוב, בהסתכלות עכשווית. שום דבר שאפשר ליפול עליו בשנת יציאתו) במילה "מפגר", אבל גם הדרך בה הוא מתייחס לחיים עם נכות. למשל, ידוע לנו שאימו של אנדרו הייתה משותקת ונעזרה בכיסא גלגלים, וכך מה שמאפשר לאנדרו להגיע להשלמה נפשית עם מותה זה כשהוא מודה בפני עצמו ובפני אביו ש"היא בטח רצתה שזה כבר ייגמר", שמוות היה אופציה מאוד טובה בשבילה. כאילו כיסא גלגלים הוא סיבה מספיק טובה לרצות להפסיק לחיות. זה הכי לא משהו שאפשר לקבל כיום. בנוסף מסתבר לנו שאפילפסיה היא הדבר שגדע את החלומות הספורטיביים של סאם (מחלה שלא מקבלת שום תהודה בסרט מעבר לטקסטואלי), וזה גם משהו לא נוח שמשתלב בלייט-מוטיב של הסרט, על פיו אין יכולת להגשים שאיפות כשמתמודדים עם איזושהי בעיה רפואית.

כטקסט "גארדן סטייט" ללא ספק מביא לאי-נעימות רצינית, בטח לכל מי שבאמת מתמודד עם צרות אמיתיות בחיים האלו. אם מוסיפים לזה את ערמת הקלישאות שהוא מפזר הן בסיפור המסגרת והן במערכה האחרונה שלו, אין ספק שזה לא מאוד מוצלח. וכן, המשך הקריירה של זאק בראף בטח לא עוזר להיות בעדו, במיוחד בהתחשב בסרטו הבא והלא מתניע, "הלוואי והיית פה" (הוא כן נמצא במקום טוב היום, יאמר לזכותו. בשנה שעברה היה מועמד לאמי על בימוי "טד לאסו"). מצד שני, "גארדן סטייט" איננו האנטי-כרייסט. זה לא ייצוג של כל מה שנורא במוסכמות החברה של תחילת האלף, מה שלגמרי אפשר לחשוב אם עושים עליו גוגל. הוא תוצר של זמן ומקום, ואם באמת מנסים להיות חיוביים, יש הרבה מה להעריך בו אם נזכרים שהוא נעשה בשניים וחצי מיליון דולר, ושעל אף הכל הוא רגע מאוד מעניין בקולנוע המילניאלי.
בין אם נרצה או לא, היינו שם, חשבנו את זה, הרגשנו ככה, וגם אם מותר לבקר ולהתנגד, לא בטוח אם בריא להתכחש לזה לחלוטין.