• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

פסטיבל ירושלים 2021: מה צריך לדעת, למה כדאי לצפות

22 ביולי 2021 מאת אורון שמיר

החל מסוף חודש אוגוסט, בין ה-24.8 ל-4.9 ליתר דיוק, יתקיים זו הפעם ה-38 פסטיבל הקולנוע של ירושלים. אירוע הסרטים הוותיק והאהוב נדד בשנה שעברה אל החורף, במהדורת אונליין בלבד, אבל השנה שב אל מקומו הטבעי יותר בחודשי הקיץ. למעשה, הוא יסתיים רגע לפני בואה של שנה עברית חדשה. ההודעות לעיתונות כבר החלו לטפטף ונדמה שבקרוב מאוד תיחשף התוכניה במלואה. בשל כך, בחרתי להשיב מסורת קדומה של הבלוג, או רעיון חצי-ממומש שלי מן העבר, ולרכז בפוסט אחד את כל החדשות שיצטברו מעתה ועד בוא הפסטיבל. אל דאגה, זה ממש לא במקום פוסט ההמלצות (והאזהרות) המסורתי אף יותר והמשותף לכולנו או רובנו בסריטה, עליו נתחיל לעבוד ברגע שתהיה תוכניה בינלאומית לשאוב ממנה סרטים. בינתיים, ההיצע הישראלי כבר נחשף היום (22.7) ובעתיד הקרוב ודאי יתגלה סרט הפתיחה כמו גם טפטופים של כותרים נוספים.

עדכון 20.8 – סרט פתיחה יש, ״איפה אנה פרנק״ של ארי פולמן, וגם תוכניה בינלאומית ענפה עליה אפשר לקרוא בהמשך, אחרי החלק הישראלי שהורחב ויחד עם כל החדשות שנאספו. בסוף אפשר גם למצוא את משבצת הקלאסיקות ולצידה המחווה לאולפני קאנון שאצר ואותה יגיש קוונטין טרנטינו, אורח הכבוד הקבוע של הפסטיבל שהוא בעצם כבר בן בית. ויש גם פוסט המלצות קבוצתי בנפרד.

צוות הפסטיבל, ד״ר נועה רגב (מנהלת), אלעד סמורזיק (מנהל אמנותי) וטליה ויגודר (מנהלת המסגרות הישראליות) הדגישו בהודעה לעיתונות את השיבה אל המסך הגדול, בפסטיבל שיתקיים בסינמטק ירושלים, באולמות קולנוע נבחרים בבירה, ובמתחמי הקרנה ייעודיים ברחבי העיר. כולל המשך פעילות בית הקולנוע הנודד, אשר יסייר בשכונות העיר ויציע לקהל ממיטב סרטי הפסטיבל ללא תשלום. גם ההקרנה החגיגית בבריכת הסולטן בערב הפתיחה מול אלפי צופים וצופות, תשוב להתקיים השנה. אם כי, כאמור, טרם נחשף במה נצפה. כמו כן, אנשי הפסטיבל מבטיחים תוכנית אמנותית שתכלול הקרנה של כ-150 סרטים מ-50 מדינות, שרק אחת מהן כבר נחשפה כספקית של בכורות – ישראל. יש להניח שכמו תמיד יימצאו בתוכניה מיטב סרטי הפסטיבלים הבינלאומיים מהשנה החולפת, כמו גם הפתעות ואוצרות שיהיה כיף לגלות. נתחיל עם מה שכבר ידוע, ואעדכן את הפוסט בשבועות הנותרים בהתאם להתפתחויות.

קולנוע ישראלי

״עיניים גדולות״. צילום: דוד גורפינקל

עוד לפני המסגרות התחרותיות, מסורת של הפסטיבל ושל ארכיון הסרטים בסינמטק שאני מחבב במיוחד היא הקרנת עותק משוחזר לקלאסיקה ישראלית. הפעם נפל הכבוד בחלקו של ״עיניים גדולות״, סרטו של אורי זהר מ-1974, בו הוא גם מככב כאיש הכדורסל בני פורמן, לצידו של אריק איינשטיין. הסרט יוקרן חגיגית מחוץ לכל התחרויות הישראליות, שכוללת את: תחרות חג'ג' לקולנוע ישראלי עלילתי, תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי, התחרות לקולנוע ישראלי קצר, התחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני, ותחרות היצירה הצעירה ע"ש וים ון-ליר לתלמידי תיכון – לסרטי ביכורים של תלמידי מגמות הקולנוע בארץ (תחרות שחוגגת 30 להיווסדה). הסכום הכולל של הפרסים שיחולקו בתחרויות הישראליות והבינלאומיות השנה יעמוד על כמיליון ש״ח, וכדי להתרשם מן ההיצע אך מבלי להגזים בתקצירים, קיצרתי את המידע על כל סרט לטעימה בגודל ביס משתנה. אל כל אלה יש להוסיף הקרנות מיוחדות, למשל זו של זוכה השנה שעברה – ״מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם״, סרטו של דני רוזנברג עליו כבר התפייט עופר.

תחרות חג׳ג׳ לקולנוע ישראלי עלילתי

איך נתת לזה לקרות | יאיר אשר, איתמר לפיד – אימפריית הקולנוע של לפיד-אשר ממשיכה להתרחב, עם פיצ׳ר ביכורים לבני הדודים יאיר ואיתמר (הראשון הוא בנה של טובה אשר, השני אחיו הצעיר של נדב לפיד ובנה של ערה לפיד ז״ל, אחותה של טובה). צמדי אחים המביימים, או אפילו הורים וילדים המשתפים פעולה מאחורי המצלמה, קל לזכור אבל בני-דודים במאים בקולנוע הישראלי התקשתי למצוא מלבד אלה. סרטם מתמקד בפסנתרן ישראלי השב לביקור מולדת מפריז לאחר פרידה, מצטרף אל חיי ההוללות של אחיו ומתמודד עם המתחים שמציפים המפגשים המשותפים.

הסירו דאגה מלִבכם | תום שובל – שנים ציפינו לסרטו הארוך הבא של במאי ״הנוער״ וחובב הקולנוע הקצר, והנה הבכורה העולמית. אגב, הנה דוגמה ליוצרים-אחים, משום שדן שובל חתום יחד עם תום על התסריט. כוכבת הקולנוע הצרפתייה ברניס בז׳ו מככבת כאלמנה טרייה של טייקון שהוריש לה את מלוא הונו, אך את הווילה שלה בקיסריה היא הופכת למוקד עלייה לרגל עבור חסרי בית המוזמנים ללון שם. אם זה עדיין לא קוסמופוליטי וסופר-רלוונטי מספיק, נזכיר שאחד המפיקים הוא אלחנדרו גונזלס איניאריטו, מי שחנך את שובל בסדנת רולקס המפורסמת.

השחיין | אדם קלדרון – אחד ממעצבי התלבושות המקוריים שפועלים כיום בקולנוע הישראלי, שהפך לבמאי עם ״פרחים של מרציפן״, ממשיך לסרט שני בבימויו. עומר פרלמן שטריקס (״שעת נעילה״) מגלם כוכב עולה בשמי השחייה הישראלית, המגיע למחנה אימונים כדי להתחרות על כרטיס כניסה לאולימפיאדה. שתי הדמויות המשמעותיות הנוספות בסיפור, כך נשמע מהתקציר, הן מתחרה צעיר המעורר בגיבור תשוקות בלתי מודעות, ומאמנו שלא מאמין ביחסים חבריים בין מתחרים, כנראה שגם לא יחסים מסוג אחר.

יותר ממה שמגיע לי | פיני טבגר – גם הסרט הזה המתין זמן רב, נקרא בעבר ״פנחס״ למי שזוכר או זוכרת, ואף זכה בפרסים בגרסתו הקצרה. את הבמאי אין צורך להציג, גם אם הוא מוכר יותר כשחקן מהמוני פרויקטים תוצרת הארץ. שם הסרט השתנה אבל לגיבור הצעיר מאוד של העלילה עדיין קוראים פנחס, אותו מגלם מיכה פרודובסקי, בן לאם יחידנית ועולה מאוקראינה שלומד משכנו החב"דניק לקראת עלייה לתורה. את שתי הדמויות הבוגרות מגלמים אנה דוברוביצקי ויעקב זדה־דניאל ומערכת היחסים המשולשת הזו תדע עליות ומורדות, בין העלייה ארצה לדרכי התורה.

מישהו יאהב מישהו | הדס בן־ארויה – סרטה השני של הכוכבת הזורחת כבר הספיק להיות מוקרן בפסטיבל ברלין, אז עבורה הבכורה בירושלים תהיה מקומית בלבד. אחרי ״אנשים שהם לא אני״ ועוד קצת קצרים (וגם זכייה בפרס אופיר על משחקה ב״קצפת ודובדבנים״), בן-ארויה משלבת בין שלושה סיפורים המתוארים כ״מרכיבים יחד מראה פנורמית של דור ששואל: כמה ליברליים אנחנו באמת?״. על צעירה שהולכת למסיבה כדי לבשר לבחור אחד שהיא בהריון ממנו, אלא שהוא התחיל זוגיות חדשה ומנסה להגשים לזוגתו החדשה פנטזיה מינית פרועה.

סינמה סבאיא | אורית פוקס רותם – את התחרות סוגרת במאית נוספת, גם היא אשפית סרטים קצרים (״הינומה״, ״ואתה שותק״, ״קרב עיניים״) שכעת יכולה להתגאות בסרט באורך מלא. הסיפור נשמע כעירוב של חומרים מוכרים מהקולנוע הישראלי העכשווי, שבידי פוקס-רותם ודאי יהפכו למשהו ייחודי לה: שמונה עובדות עירייה יהודיות וערביות, נפגשות אחת לשבוע בקורס גמול השתלמות ללימוד צילום וידאו, שם במאית צעירה (דאנה איבגי) מלמדת אותן איך לתעד את חייהן דרך עדשת המצלמה. זה לא חלק מהתקציר אבל אני מוסיף תחושה שגם היא תלמד דבר או שניים.

מברלין לירושלים: ״מישהו יאהב מישהו״ של הדס בן-ארויה, צילום: מידן ארמה

תחרות דיאמונד לקולנוע ישראלי תיעודי

אף מלה אמת | נועה אהרוני – על ד"ר דוד רודי, מייסד "מכון רודי לפסיכואנליזה" בשנות ה-70, ששיטות הטיפול השנויות במחלוקת שפיתח חוללו שערוריות ואילצו אותו להיאבק על שמו הטוב, על תוארו כפסיכולוג קליני ועל המשך קיומו של המכון.

הפרק האחרון של א.ב. יהושע | יאיר קדר – פרק נוסף בפרויקט ״העברים״ המונומנטלי של קדר, על הסופר א. ב. יהושע, שצולם לאחר שהתאלמן מאשתו אך לא ויתר על התשוקה לחיים.

חצר משחקים | נורית קידר – ביום הרביעי למלחמת לבנון הראשונה, פלוגה של צנחני מילואים קיבלה משימה לשמור על יותר מאלף שבויי מלחמה לבנונים בחצר של בית ספר בצידון. המשימה הסתבכה והסיפור טרם סוּפַּר, עד עתה.

יורש הקעקועים | אורית אופיר רונאל – לאחר שהפך ליורש הבלעדי של שושלת מקעקעים קופטית בת 500 שנה מהעיר העתיקה בירושלים, ואסים רזוק יוצא להשלים את אוסף הגלופות המשפחתי לפני שיאבד לנצח.

למה אמרתי אני | ג׳ולי שלז – היוצרת הוותיקה שבה אל מקרה של אסיר בדואי, שנשפט על סמך הודאה (שחזר בה) על אונס ורצח של צעירה יהודיה וישב 27 שנים בכלא למרות טענות לחפותו.

מחברות שחורות | שלומי אלקבץ – על יצירת הפאר המרגשת של אלקבץ, מחווה לאחותה המנוחה ושותפתו לקריירה הקולנועית, כתבתי כשהוקרנה בפסטיבל קאן. עוד לא צפיתי בסרטים האחרים, אבל זה סרט-סרטיים שעולים בשבילם במיוחד לירושלים.

שפאר בדרך להוליווד | ונסה לאפא – והנה גם בתחרות התיעודית ישנו סרט מפסטיבל ברלין, מאת היוצרת שבירושלים אוהבים לאהוב. הפעם היא משרטטת את דמותו של אלברט שפאר, שר החימוש של הרייך השלישי שהתקבע בתודעה בתור ״הנאצי הטוב״, דימוי שייבחן בסרט.

עוד סרטים תיעודיים, בהקרנות מיוחדות מחוץ לתחרות:

אשת חיל | אנה סומרשף – אשה חרדית עושה הכל בבית: מטפלת בילדים, דואגת למשק הבית ומפרנסת את המשפחה. אבל אסור לה להיבחר לכנסת. אסתי שושן מחליטה לשנות איסור היסטורי בחברה החרדית ויוצאת למסע אמיץ עם חברותיה.

הבית של אריק | אנה אוליקר – על צעירים אמריקאים מכורים לסמים, שהוריהם החרדים ומוסדות הגמילה ויתרו עליהם, המתגוררים בבית שקט בירושלים. מכור-לשעבר, יציל אותם ממוות ויוציא אותם מנתיב ההתמכרות. הפקה של ברק הימן.

המספר העגול | דוד פישר – הסרט של הדוקומנטריסט הוותיק בוחן איך התקבע המספר שישה מיליון כסמל השואה בארץ ובעולם. הניסיון לפענח את המספר המיתולוגי מוליך את הסיפור הרבה מעבר לסטטיסטיקות, אל שאלות של היסטוריה, פוליטיקה וזהות.

מקאן הישר אל הבירה: ״מחברות שחורות״ של שלומי אלקבץ

התחרות לקולנוע ישראלי קצר

בסך הכך 16 סרטים ישראליים באורך מלא ישתתפו השנה בפסטיבל, ככתוב לעיל, בעוד בתחרות הסרט הקצר ישתתפו 21 סרטים קצרים עלילתיים, תיעודיים וסרטי אנימציה. לא כולל התחרות לקולנוע נסיוני, המורכב מיצירות קצרות גם הוא, שתוסיף עוד שבעה פרויקטים למניין. לכן, סליחה אם במקרה הזה לא אכנס לרמת הפירוט דלעיל, רק שם הסרט ובימוי (ומוסד קולנועי בסוגריים, אלא אם מדובר בסרט עצמאי). מה שכן שווה להזכיר הוא שהזוכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר זכאי להגיש את הסרט להתמודדות על פרס האוסקר בהמשך השנה.

הסרטים המתמודדים על כל הפרסים לקולנוע קצר הם:
אלמה של שרון לשם (המכללה האקדמית ספיר); דפקתי על דלת ביתי של מתיו ח'ורי (בצלאל); האם ראית את האיש הזה? של יותם בן-דוד (פונדסיון מטא); הוא יכול לישון על הספה של אחינעם קפון; הולי הולוקוסט של אוסי ולד ונועה ברמן-הרצברג; המזמור החמישים של חמד שרוף ופאדי קובטי (המכללה האקדמית תל חי); המנוח של קרן אור זלינגר ואבישי שמחוביץ' (בצלאל); הפרויקט ההיגייני של תמר נסים; מה שלא נשבר של אלינור נחמיה; מולוטוב של אריאל סמל; מחיקה מלאה של סופי ארטוס; מקומות אליהם אני הולכת של שחר קצנשטיין (סמינר הקיבוצים); נעמי של אלה דויטש (בית הספר לקולנוע מעלה); סובייקט של רנן אדר ונטע זיידל (בצלאל); סוף דבר של דין גולד; פלומות של תום קוריס וחני דומבה; צילום משפחתי של בת-סער רביב (ביה"ס לקולנוע וטלוויזיה ע"ש סטיב טיש, אוניברסיטת תל אביב); רוסו של אתי ציקו; שבת של טל קומאי (בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה); שמש זורחת למטה של דילן יוסף שטרית; שקר לבן של איל אלישע.

משמח לראות ייצוגים לכל מוסדות הלימוד המוכרים (נדמה לי שלכולם), כשם שנחמד לפגוש שמות מוכרים. בין אם אלינור נחמיה ואתי ציקו, שאמנם ממתינות לפיצ׳ר אבל סרטיהן הקצרים מדברים בעד עצמם, או נועה ברמן-הרצברג וסופי ארטוס שלשמן גם סרטים ארוכים ולא הזניחו את הקולנוע הקצר. מבחינת נושאים תיאלצו לסמוך עליי (או לסור לאתר הפסטיבל) שהגיוון עצום, כאשר בתחום זה בולט סרטו של אריאל סמל על המחאה החברתית האחרונה/הנוכחית.

התחרות לאמנות וידאו וקולנוע ניסיוני:
״Enter The View״ של כרם נאטור, ״בא הביתה״ של מיכאל ליאני, ״השהייה״ של רעות קרן, ״התאבכות הורסת״ של ציון אברהם חזן, קרן בן־אלטבט, ואבנר מרים־עמית, ״לבד אך לא בדד״ של נטע מוזס, ״ללא שם״ של אנדריי לוזוביק, ״פאבליק סטוראז'״ של אליזבת לוין.

סרט הפתיחה:
״איפה אנה פרנק״

מתוך ״איפה אנה פרנק״, איור: לנה גוברמן

בין הישראלי לבינלאומי ניצב פרויקט האנימציה השאפתני של ארי פולמן (״ואלס עם באשיר״, ״כנס העתידנים״, ולפני כן גם סרטים לא-מונפשים ונהדרים אף הם). בפרימיירה העולמית בקאן, בה יצא לי לנכוח לשמחתי, הפסיק הבמאי את מחיאות הכפיים בסיום וביקש להודות לתריסר המדינות שהיו שותפות להפקה (מתנצל אם טעיתי במספר). המרכזיות שבהן, מלבד ישראל, הן בלגיה, לוקסמבורג, צרפת והולנד, בה מתרחשת העלילה (אף כי הסרט דובר אנגלית, לפחות בגרסה שהוצגה בקאן). ״איפה אנה פרנק״ מתחיל בבית אנה פרנק באמסטרדם, שם ניעור לחיים היומן המפורסם של הנערה, שמיענה אותו אל חברה דמיונית בשם קיטי. היא זו שבעצם קמה לחיים במעשה קסם ומחפשת את חברתה אנה, שהתכתבה עימה. אבל קיטי מצויה באמסטרדם של ימינו ובמסעה לחפש את חברתה שאיננה היא לומדת על אירופה של אז והיום. זה הרעיון המקורי שבבסיס הסרט, שכבר הפך גם לנובלה גרפית בתהליך הארוך של ההפקה. יהיה מדהים לראות אותו פוגש קהל ישראלי, דווקא משום שאני יכול לחשוב על כמה וכמה סצנות שיאתגרו אותו יותר מאשר כל קהל אחר.

קולנוע בינלאומי

זוכה דקל הזהב – ״טיטאן״ (בצרפתית, בעברית טיטניום. אבל מי שואל אותי)

הגזמה פראית הגזימו השנה אנשי הפסטיבל הירושלמי, עם תוכניה בינלאומית כה שלמה ומרשימה שאני מרגיש מחוייב לכתוב מילה על כמעט כל הסרטים בה. זאת משום שמדובר לא סתם בליקוט של המיטב מפסטיבל תבל, אלא בדגש מסיבי על פסטיבל קאן האחרון. לא טסתם או טסתן? אין שום בעיה, חצי ממנו יהיה בירושלים, לפחות בתחושה ובשמות. אבל לא רק קאן, גם ברלין שהיה ואפילו כמה סרטים שממקבלים בכורה עולמית בירושלים ופסטיבלים אירופאיים. ניתן כבר להזמין כרטיסים באתר הפסטיבל, ועד שיגיע פוסט ההמלצות שלנו הנה ניסיון ראשון גם לכוון לסרטים שכבר פרסמנו כאן דעה עליהם וגם לסמן מהר וביעילות לא מעט שמות בולטים.

סרטים שכבר ראינו וכתבנו עליהם:

מקבצי קצרים מועמדים לאוסקר – הסרטים העלילתיים והמונפשים, על כולם כתבתי
האב – לירון כתבה לקראת סרטו זוכה האוסקרים של פלוריאן זלר, עם אנטוני הופקינס
איילי – אותו הזכרתי בקצרצרה ככוח חיובי באחד מדיווחי סאנדנס
אש בהרים – אותו הזכרתי בקצרצרה ולא לחיוב הפעם בדיווח סאנדנס אחר
הדרך של חסן – סרטו של המאסטר הטורקי סמיח קפלנגולו שהותיר אותי נפעם בקאן
טיטאן – מתיך הז׳אנרים ומהפך הקרביים של ג׳וליה דוקורנו זכה בליבי ואז בדקל הזהב
כוורת – חזרה אל סאנדנס ואל דיווחי המקוצרים, הפעם לסרט הקוסוברי המרטיט הזה
לברוח – ועל האמור לעיל, רק על הפקת אנימציה מרגשת שבין דנמרק ואפגניסטן
פרה ראשונה – על סרטה המקסים והנוגה של קלי רייכרדט כתבתי אי אז בפרוץ המגפה והוא נותר עימי
קיץ של נשמה – הזוכה התיעודי המדהים של סאנדנס, בו קווסטלאב הפך את הסלון שלי למסיבת רחוב
קריפטוזו – סאנדנס אחרון לעת עתה, הזיית אנימציה היפסטרית שניסיתי לכתוב גם עליה
השפעת של פטרוב – הזיה מטורללת אף יותר ואחד הגדולים שראיתי בקאן, מאת קיריל סרברניקוב

עוד היילייטס מהתחרות של פסטיבל קאן:
אנט – סרט הפתיחה שגם פתח את התחרות, מאת לאוס קראקס והספארקס (רון וראסל מייל), עם אדם דרייבר ומריון קוטיאר. רק קחו בחשבון שזה מחזמר, כאוטי, באורך שעתיים וחצי.
האדם הגרוע בעולם – יואכים טרייר הנורווגי חוזר לצלם בשפת אמו, מה שזיכה את רנאטה ריינסב (דקוטה ג׳ונסון הנורדית) בפרס השחקנית הטובה ביותר בקאן.
האי של ברגמן – ויקי קריפס וטים רות׳ מגלמים זוג יוצרים המגיעים לאי פארו (של אינגמר ברגמן) על מנת לכתוב, אבל המתחים גואים בסרטה של מיה הנסן-לאב.
השבר – בסרטה של קתרין קורסיני הצרפתייה, מתנקזים אל חדר מיון פריזאי כל מעמדות צרפת. מפגועי מחאת ״האפודים הצהובים״ ועד ולריה ברוני־טדסקי שהחליקה ברחוב.
לינגוי – אחד מנציגי אפריקה הבודדים בתחרות, הבמאי מהמט סאלח-הרון, מביא את סיפורן של נשים במדינת צ׳אד והאתגרים עימן הן מתמודדות באמצעות אחווה נשית.
ממוריה – טילדה סווינטון מככבת בסרטו המדיטטיבי מתמיד של אפיצ׳טפונג ווירסתקול, המאסטר התאילנדי שחלק עם נדב לפיד את פרס חבר השופטים.
פריז, הרובע ה-13 – עוד שינוי כיוון בקריירה של ז׳אק אודיאר, הפעם עיבוד לנובלה גרפית שחורה-לבנה על חייהם של צעירים וצעירות במקום אותו מסגירה הכותרת.
תא מספר 6 – ממתק מריר תוצרת פינלנד, המתרחש ברכבת פינית-רוסית. סרטו של יוהו קוסמאנן, שחלק את המקום השני בתחרות הראשית עם פרהאדי ובעיניי בצדק.
סוכן חשאי 117: מאפריקה באהבה – סרט הנעילה והנדבך השלישי בעלילות הפארודיות של איש הריגול הצרפתי אותו מגלם ז׳אן דוז׳רדן. לא היה בתחרות אבל הייתי צריך סגיר.

מתוך ״תא מספר 6״, השתדלו לא לוותר עליו

עדיין פסטיבל קאן, רשימה חלקית ממסגרות המשנה שיעלו לירושלים:
אמפארו – דרמת מתח המתרחשת בקולומביה של סוף המאה הקודמת, בה אם קשת-יום מנסה להציל את בנה הבכור שנחטף-גוייס בידי הצבא, מן הגורל הצפוי לו כבשר תותחים.
באבי יאר. קונטקסט – דוקומנטרי טרי של סרגיי לוזניצה, על טבח באבי יאר, הכיבוש הגרמני באוקראינה והתוצאות לאורך העשור שלאחר מכן.
בל – יצירת אנימה של מאמורו הוסודה (״מיראי״), על תלמידת תיכון ביישנית הממציאה את עצמה מחדש כזמרת פופולרית, בגלגול חדש של האינטרנט.
ג'יי. אף. קיי: מבעד למראה – גרסה חדשה של אוליבר סטון לסרטו הנודע, שנערך מחדש בשל הסרת החיסיון על מעל יתרת מסמכי ועדת וורן לחקר רצח קנדי.
ג'יין מאת שרלוט – דוקומנטרי לחובבי האם והבת כאחד, ג׳יין בירקין המשוחחת עם שרלוט גינסבורג. לא בטוח שיש מה להוסיף.
הונאה – ארנו דפלשן מעבד את פיליפ רות׳, ועושה זאת בצרפתית ועם שלל כוכבים, כולל לאה סיידו (אחד מהמון סרטים בכיכובה שהיו בקאן השנה)
חופש מוחלט – דרמת כלא גאה בגרמניה המערבית, זוכה פרס במסגרת ״מבט מסויים״.
טלה – סרט ביכורים איסלנדי, עם צלם ישראלי (עילי ארנסון) ונומי ראפאס בתפקיד מגדלת כבשים שמחליטה לשמור לעצמה גור משונה, למורת רוחה של הכבשה האם.
יום האם – דרמה תקופתית ובריטית של אווה הוסון, עם קאסט שכולל את אודסה יאנג, ג'וש אוקונור, קולין פירת ואוליביה קולמן.
להרפות את האגרופים – זוכה תחרות ״מבט מסויים״, סרטה של קירה קובאלנקו עוקב אחר צעירה החולמת לברוח ממשפחתה החונקת אי שם בקווקז.
לא שמה זין – אדל אקסרקופולוס מככבת כדיילת בחברת לואו-קוסט שחיה חיים הוללים אך נטולי משמעות, באחד הסרטים המדוברים של מסגרת ״שבוע הביקורת״.
המזכרת 2 – המשך לפרויקט של ג׳ואנה הוג הבריטית, עם הונור סווינטון־בירן והאם המפורסמת שלה, טילדה סווינטון, בתור אם ובת על המסך.
מערבולת – גספר נואה חדש? כן, לא בדיוק. הבמאי הפרוע החליט להירגע ולספר את סיפורם של זוג קשישים. בחיי, נו.
פרה – אנדריאה ארנולד צילמה סרט תיעודי על פרה חולבת. לא צריך לדעת יותר מזה, רק לא להתבלבל עם ״פרה ראשונה״ שכבר הוזכר, מאת במאית ארטהאוס אחרת.
קיארה – זוכה ״השבועיים של הבמאים״ מאת ג'ונאס קרפיניאנו, על משפחה שמתמודד עם היעלמותה של האב רגע אחרי יום ההולדת של בתו הבכורה.

ועוד כמה סרטים בולטים מפסטיבלים אחרים ובכלל:
אימהות אמיתיות – החדש של נעמי קוואסה היפנית, על משפחה חשוכת ילדים המחליטה לאמץ ומגדלת את התינוק עד ששנים לאחר מכן מתייצבת בפתחם האם הביולוגית.
אין רשע בעולם – זוכה דב הזהב של ברלין מודל 2020, אך סרטו מרובה הסיפורים והעלילות של האיראני מוחמד רסולוף טרם הוקרן בעצם בישראל.
גליץ׳ במטריקס – דוקומנטרי ספק-קונספירטיבי של רודני אשר ("חדר 237"), המבקש לבחון עם מומחים/מוזרים (במלעיל) האם כולנו חיים בסימולציה נוסח המטריקס.
הגבר המושלם – סרטה של מריה שרדר מפסטיבל ברלין, על אישה המשתתפת בניסוי במהלכו עליה לבלות זמן עם רובוט שתוכנת להיות מה שכותרת הסרט טוענת שקיים.
התחלה – סרט ביכורים גיאורגי שהיה בהמוני פסטיבלים לאורך התקופה האחרונה, על קהילה שלווה של עדי יהוה שמוצאת עצמה תחת מתקפה אלימה מצד קיצונים.
זולה – סרט אמריקאי עצמאי ופרוע המבוסס על חשבון טוויטר של חשפנית שהלילה שלה יצא משליטה אחרי שבחרה להתלוות אל שותפה למקצוע (ריילי קיו).
מין חסר מזל או פורנו משוגעים – עוד זוכה דב הזהב של ברלין, הפעם 2021 ומאת ראדו ג׳ודה הרומני, על מורה שחייה נכנסים לסחרור לאחר שסרטון מיני בכיכובה דולף לרשת.
משתמשים – תיעודי של נטליה אלמדה, עליו שמעתי רבות במהלך פסטיבל סאנדנס. הבמאית מציגה את השפעת הטכנולוגיה על חיינו, שלא לומר אחיזתה בגרון, אל מול הטבע ההולך ומתקומם עלינו.
סופרנובה – סטנלי טוצ'י וקולין פירת מככבים בדרמה הגאה של הארי מקווין, על זוג אוהב שיוצא למסע ברחבי אנגליה כאשר עננה שחורה מרחפת מעליו.
הפסטיבל של ריפקין – יש גם סרט חדש של וודי אלן. נו, שוין.
סדר חדש – הבמאי המקסיקני מישל פרנקו מציג משל אלים על העשירים והעניים, בסרט שמתחיל בחתונה אמידה והופך די מהר להתקוממות עממית והפיכה צבאית מזעזעת.
הקן – דרמה משפחתית אפלה מאת שון דורקין, עם ג'וד לאו וקארי קון כזוג פלוס שניים שעוברים לגור בבית ישן וגדול מדי, יש יהיה לכולם זמן לריב ולהתפורר.
שני גברים וזבוב – קומדיה מטורללת נוספת מבית היוצר של קוונטין דופייה, על זוג חברים מטופש שמוצא זבוב ענק ומחליט לאלף אותו. זה לא הדבר הכי מוזר שקורה.
תשעה ימים – סרט ביכורים אמריקאי ועצמאי עם קונספט חידתי, שבמהלכו וינסטון דיוק מראיין מספר דמויות בחלל משונה, ספק אחרי המוות וספק לפני לידה.

קלאסיקות ומחווה לאולפני קאנון

גם סרטים שאינם חדשים יוקרנו בפסטיבל, בשתי מסגרות עיקריות. האחת היא המוקדשת לקלאסיקות קולנוע שיוקרנו בעותקים דיגיטליים ונוצצים, חמישה סרטים שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו. ״מכתב מאישה אלמונית״ של מקס אופולס מביא למסך את הנובלה של שטפן צוויג שבמרכזה משולש אהבים ומלודרמה הוליוודית גדולה מהחיים. ״ז' זה זיוף״ של אורסון וולס מגיע מעידן אחר של הוליווד, אולי אפילו מחוץ לזמן, בסרט מאוחר של המאסטר על אשליות וזייפנות. ב״סולאריס״, אנדריי טרקובסקי מטיס צוות קוסמונאוטים אל עבר פלנטה שלא בדיוק מתנהגת כמו פלנטה, באחת מיצירות המד״ב הגדולות של כל הזמנים, ע״פ ספר של סטניסלב לם. ויש גם שני במאים איטלקים במסגרת זו. הראשון הוא מיכאלאנג׳לו אנטוניוני שאפשר יהיה להתרשם מסרט הביכורים שלו הפחות מדובר שלו, ״כרוניקה של אהבה״. האחר הוא לוקינו ויסקונטי שסרטו ״מוות בוונציה״ שב לתודעה השנה, בזכות הסרט התיעודי ״הילד היפה ביותר בעולם״ (יוקרן אף הוא בפסטיבל), הסוקר את הצלקות שהותירה היצירה בנפשו של הכוכב הצעיר ביורן אנדרסן (בתמונה לעיל).

עוד בנושא דומה, המסגרת המדוברת אף יותר היא מחווה לאולפני קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, מחווה שהפכה למדוברת בזכות מי שאצר את הסרטים ויציג אותם – קוונטין טרנטינו. הבמאי שידוע בחיבתו לטראש ובסינפיליה הבלתי מפלה שלו בחר שמונה סרטים שהפיקו גולן-גלובוס בקליפורניה של סוף המאה הקודמת. שני הסרטים הטובים (הכמעט יחידים) של החברה יוקרנו בדאבל פיצ׳ר, כמו שטרנטינו אוהב – ״עכבר הברים״ ו״רכבת אל החופש״. לפני כן יתקיים פאנל בהשתתפות הקולנוען ההוליוודי-תל-אביבי בנושא סרטי קאנון, המוערך ב-45 דקות. אין כבר כרטיסים כמובן, אבל אולי שווה דווקא לבדוק את ההקרנות הנוספות, אלא שטרנטינו רק יקדים להן דברים. רק הוא מסוגל להסביר מה מצא בסרטים הרבים מדי של ג׳יי לי תומפסון שמרכיבים את המחווה – ״השגריר״, ״קינג׳ייט״, ״משאלת מוות 4״ ו״עשר דקות לחצות״. יש גם פול ניקולס אחד, ״הכלוב העירום״ לחובבי ולחובבות סרטי כלא נשים, וכמובן את ״מחץ הדלתא״ שביים גולן בעצמו והיום נשמע כמו סרט לחימה בקורונה. אגב, שמעתם שצ׳אק נוריס נדבק בווריאנט הדלתא? הווירוס מאושפז כעת בבית חולים.

תגובות

  1. טאי הגיב:

    הפעם הפסטיבל לא יהיה בו שום תוכן וירטואלי כמו שנה שעברה, או שצריך שוב להתפלל למגבלות קורונה כדי שהפריפריה תוכל לצרוך כמויות יפות של סרטי פסטיבלים? 🙂

להגיב על טאי לבטל

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.