• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

על "האישה בחלון" וגאולתם השקופה של הסרטים הגרועים

15 במאי 2021 מאת אור סיגולי

התכנון היה סקירה כדת סריטה וישראל לסרט הנטפליקס החדש "האישה בחלון" (The Woman in the Window), אולי אפילו בשילוב עם סרט נוסף מאותו סוף שבוע ומאותה חברת סטרימינג, שעוסק גם הוא באישה במצוקה הכלואה בחלל מצומצם ("חמצן" הצרפתי). אבל אז קרה משהו שגרם לי לחשוב על כיוון אחר. בעצם שני דברים.
הראשון הוא ההפתעה שחיכתה לי בסיקוונס הקרדיטים שחותם את הסרט, ואל זו הצטרפו חוויות צפייה אחרות מהזמן האחרון שהביאו אותי לתהיות רבות, והתערבבו יחד עם זו הנוכחית. לכן חשבתי שאולי במקום עוד סקירה שגרתית אפשר לעשות משהו בקונטקסט רחב יותר, כמו שאנחנו מרימים פה לפעמים.
אז אני מציע לכם עסקה משודרגת – גם טקסט על "האישה בחלון" שבטח כבר חלקכם הספקתם לראות, וגם הסתכלות על שלושה סרטים נוספים מהחודשים האחרונים. דרכם אנסה להבין איך ארבעה סרטים מאוד לא טובים של 2021 התחלקו אצלי לשתי קטגוריות מנוגדות, הראשונה של הנאה כנה, והשנייה של אדישות ובוז.
מוזמנים לתייג ארבעה חברים אבל אל תספרו להם מי זה מי.

מי שקצת עוקב אחרי חדשות עולם הקולנוע בטח שמע על "האישה בחלון" הרבה לפני סוף השבוע הזה, וגם יודע שהסרט סוחב על עצמו מטען מאוד שלילי. באופן די משעשע זה מזכיר לא מעט את שיתוף הפעולה הקודם של נטפליקס ואיימי אדמס, "יומני האפלצ'ים", שהיה אמור להיות אירוע קולנועי אבל הפך לפאנץ'-ליין מאוד מהר.
"האישה בחלון" מבוסס על רב מכר מ-2018 שכתב דניאל מאלורי (תחת שם העט א.ג'יי. פין). את העיבוד של הספר לתסריט לקח על עצמו המחזאי והשחקן האהוב (ובעלה בר המזל של קארי קון) טרייסי לטס, שגם קיבל תפקיד מול המצלמה. הסיפור הוא מין טייק-אוף על "חלון אחורי" של היצ'קוק, ובמרכזו אנה פוקס (איימי אדאמס), פסיכולוגית ילדים שפיתחה אגורפוביה בעקבות טראומה, והיא מרותקת לביתה הענק. לאחר שדיירים חדשים עוברים לדירה ממול, היא בטוחה שהיא רואה משהו נורא קורה בין כותלי הבית שלהם, אבל כל ההוכחות בשטח מפקפקות באמיתות של דבריה, ולא ברור האם אנה באמת חיה במציאות משובשת או שהיא דוברת אמת.
את הזכויות לספר המתח רכשה פוקס המאה ה-20 עוד לפני שיצא לאור, וב-2018 כבר החלו הצילומים לסרט. ואז הכל השתבש. לא רק שהקרנות המבחן היו מאכזבות והסרט נשלח לעריכות מחודשות וצילומי השלמה שסימנו אותו ככישלון עוד לפני שפגש את הקהל, אלא שעוד שני דברים מטלטלים מאוד עברו עליו: פוקס נרכשה על ידי דיסני ובאכסנייה החדשה לא כל כך התעניינו בו או ידעו מה לעשות אתו (כמו שקרה עם "האיש הריק" עליו כתבתי לפני כמה חודשים), ואז כשכבר היה אמור לצאת בתקווה להרשים את עונת הפרסים, הגיעה הקורונה. וכך, סרט עם כמה מהשמות הגדולים של תעשיית הקולנוע נשלח לנטפליקס בחודש מאי, בלי הרבה סיכוי לגאולה. לא הפתיע איש שהביקורות הראשונות שיצאו עליו פרקו אותו לחלוטין.
ואם זה לא מספיק – וזה בהחלט מספיק – הסרט יצא שבועות ספורים אחרי הידיעות שאחד ממפיקיו, סקוט רודין ("השעות", "ארץ קשוחה", "הרשת החברתית" ובערך רוב הסרטים הטובים של האלף הזה), הוא חלאה ברמה של הארווי וויינשטין, ואף אחד לא רוצה אתו שום קשר יותר.

האישה בחלון

אז מכיוון שזו איננה סקירה רגילה ושיש לנו עוד כמה סרטים לדבר עליהם, אתחיל ברשותכם מהשורה התחתונה – "האישה בחלון" הוא סרט מאוד לא טוב, אבל הוא גם סרט שמאוד נהניתי ממנו. ולא כצפייה אירונית במהלכה אני המום מכמה הוא נכשל ושמח לאיד על עוד בלון הוליוודי שהתפוצץ. ממש לא.
על אף שהוא כל כך צ'יזי שבאמת מדובר בצפייה מושלמת לחג השבועות, שהתסריט שלו מחורר יותר מדיווח חדשותי בערוץ 20, ושהוא מקושקש ברמה כזו שנדמה שכל המעורבים בו – מהשחקנים ועד החולייה האומנותית-טכנית – נדמה שפועלים בקוסמוס מנותק, בכל זאת 100 הדקות שלו התחבבו עלי מאוד.
זה קשור קודם כל לוויזואליה שלו. הסרט הזה אמנם מצומצם לוקיישנים, אבל הוא כל כך מוגזם בצבעוניות ובתאורה שלו, שלמרות הרפרנסים הילדותיים שלו להיצ'קוק הוא בעצם מרגיש הרבה יותר כמו סרט ג'יאלו (לפני שאתם צועקים עלי – כן, אני יודע שחלק מהג'יאלו הושפע לא מעט מהיצ'קוק). בעיני, זה "אדום כהה" הרבה לפני שזה "חלון אחורי", ואני זרמתי על זה בלי להתנצל בכלל. אתם בטח תלעגו עלי, אבל לדעתי יש לו הרבה במשותף עם הניסיונות המוגזמים של סקורסזה, כמו "פסגת הפחד" ו"שאטר איילנד", אם כי לא באותה יד בוטחת של גאון קולנועי.
הדבר השני הוא הופעות המשחק. איימי אדאמס שוב יוצאת נפלא מפרויקט שאין לו סיכוי, ומדהים שהיא מצליחה לגרום לנו ללכת אחריה לכל מקום, אפילו שרצף הסרטים האחרון שלה הוא סוג של קטסטרופה ("יומני האפלצ'ים", "סגן הנשיא", "ליגת הצדק", ו"יצורים ליליים"). ועוד יותר משוגע זו כמות השמות העצומים שמשתתפים בסרט הזה – ג'וליאן מור, גארי אולדמן, ג'ניפר ג'ייסון לי, בריאן טיירי הנרי, אנתוני מקי – חלקם מופיעים בסרט לסצנה וחצי, ולא כזו שמצריכה מהם שום דבר.
אלו הצליחו להסיט הצידה את הכאוס המוחלט של הסרט הזה, שמנסה לשמוט את הקרקע תחת רגלינו בטריקים קולנועיים אבל למעשה יורה בחשיכה ולא מצליח להבין מה הוא רוצה. הסרט הזה ממש נראה כאילו הוא תרגיל שיווקי של יוצרי "האבא" שזכה לאחרונה בשני אוסקרים. שני הסרטים פועלים על אותה דינמיקה: דירה שגרתית שהופכת למבוך מאיים של תודעה קורסת. אבל מדהים איך ב"האבא" זה היה מצמית לעומת "האישה בחלון", ובאיזו קלות אפשר לאבד שליטה על ההגה.

אבל אני חושב שבעיקר נהניתי מהסרט הזה כי ראיתי אותו כחלק מתהליך שחרור מאוד מעניין של הבמאי טייט טיילור. אחרי "העזרה" ו"הבחורה על הרכבת" היה די ברור שהוא אחד מהבמאים הכי חסרי מודעות ולא כישרוניים שפועלים כיום, אבל פתאום "מסיבה סוף" גרם לי לראות אותו באור שונה. מבחינתי "האישה בחלון" היה שלב נוסף באמנסיפציה שלו כבמאי קאמפ שרק רוצה לחגוג את המוגזם שבקולנוע, ובמהלך כל הצפייה חשבתי שאולי בעצם הבטתי ב"העזרה" ו"הבחורה על הרכבת" באור לא נכון. זאת גם אחת הסיבות שהופתעתי מהקאסט שהוא הצליח להשיג. כלומר, נכון שטיילור סידר אוסקר לאוקטביה ספנסר, אבל מה בוער לגארי אולדמן וג'וליאן מור להתייצב אצלו? כנראה שגם הם באו להנות, וזה מדבק. כך בעצם הבנתי שההנאה שלי מ"האישה בחלון" קשור בעיקר ליוצר מאחוריו, והתהליך שהוא עובר.
ואז הגיעו הקרדיטים ממש בסוף הסרט, וחטפתי את הטוויסט האמיתי שלי מכל הסיפור הזה – טייט טיילור לא ביים את "האישה בחלון".

אני לא בטוח מתי שכנעתי את עצמי באופן כל כך מוחלט שזה סרט של טיילור, ולמה אפילו לא טרחתי להציץ באינפורמציה הזמינה כל רגע בכל מקום, אבל זה נראה לי כל כך הגיוני שלרגע לא פקפקתי בזה. יותר מזה, כשגיליתי מי הבמאי של הסרט, כל התפיסה שלי על "האישה בחלון" השתנתה. פתאום התחלתי לחשוב שמה שאני ראיתי כבחירות מכוונות הן לא יותר מטעויות, ושלא מדובר בסרט שחוגג את הקולנוע של דאריו ארג'נטו ודאגלס סירק, אלא בכזה שלגמרי איבד את הצפון, אם היה לו אחד כזה מלכתחילה.
הבמאי של הסרט הוא, מסתבר, ג'ו רייט הבריטי, יוצר שמאחוריו הפקות ענק אוסקריות כמו "גאווה ודעה קדומה", "כפרה", "אנה קארנינה" ו"שעה אפלה" (מה שמאוד מסביר את גארי אולדמן פה), אבל גם כישלונות מהדהדים כמו "פן" והסרט ההוא שבו ג'יימי פוקס משחק כנר הומלס, לא משנה, לא ראיתם, זה בסדר.
רייט הוכיח את עצמו כבמאי עם תפיסה ויזואלית מאוד מרשימה, אבל מעבר ל"אנה קארנינה" אני לא חושב שאפשר להדביק לו תארים של אוטר, או של קולנוען בעל אמירה מסוימת. בטח לא כזה עם מודעות עצמית.
וזה גרם לי ליפול לאיזו מחילת ארנבת של מחשבות – אם הייתי יודע שזה סרט של רייט, ולא של טיילור, האם הייתי מביט בו בעיניים אחרות? האם הייתי קשה אתו יותר, או שאולי מוצא בו דברים אחרים לאהוב?
כלומר, האם זה שנהניתי מאוד מסרט שקשה לומר שהוא עובד, קשורה לידע מקדים (או במקרה הזה, דיס-אינפורמציה), והאם בעצם הרווחתי מזה?
אני נוטה לחשוב שגם אם הייתי יודע שזה סרט של רייט, עדיין הייתי מוצא בו הנאה, אבל הוא היה פחות מעניין אותי. הייתי פוטר אותו כפרויקט שהשתבש וממשיך הלאה, במקום לחפש בו את המנגנון שהביא לעשייתו, ולהעריך בו דברים שאינם.

הבלבול הזה שלי עם "האישה בחלון" הגיע בדיוק בזמן. השאלות האלו לגבי חיבה, או שאט נפש, מול סרטים לא טובים אחרים רודפות אותי כבר כמה שבועות, בעקבות צפייה בכמה מהכותרים המדוברים ביותר של 2021 (חלקם ייצאו לקולנוע באופן מסודר בחודשים הבאים, אפשר לפחות לקוות).
מדובר ב"גודזילה נגד קונג" (Godzilla vs. Kong), "סתם אחד" (Nobody) והגרסה המחודשת ל"מורטל קומבט" (Mortal Kombat).

מורטל קומבט

המשותף לשלושת אלו, ובהחלט אפשר לזרוק את "האישה בחלון" לשיוך הזה גם, הוא שכולם הפקות גדולות שהושקעו בהן לא מעט כסף ומאמצים, כלומר בהחלט לא נעשו כלאחר יד; כולם בקטגורית "סרטי פופקורן" או "סרטי קיץ", מהסוג שנועד לייצר הנאה אסקפיסטית ולא כאלו שנועדו לקסום למבקרים או לסחוף פרסים בפסטיבלים לצד היצירות החדשות של קלי רייכהארדט וסלין סיאמה; ואף אחד מהם לא פועל על אינטלקט רב מדי. למעשה, אם להיות קצת יותר בוטה, אלו סרטים די מטומטמים שאיש לא דורש מהם היגיון או סבירות. והם יודעים את זה. הם באו לעשות פאן ולהרוויח קצת (או הרבה) כסף על הדרך.
ועדיין, למרות שכולם נעשו באותו האופן ושואפים לאותו גירוי, הגבתי אליהם אחרת. "גודזילה נגד קונג" ו"סתם אחד" שיעממו אותי לרמה של פנטזיה על השלב בו אוכל לעזוב את המסך וללכת לשטוף כלים, יצרו אצלי גלגולי עיניים בתדירות לא הגיונית ומחשבות כפירה על אהבתי לקולנוע. הסיבה היחידה שצפיתי בהם עד הסוף היא כדי להרוויח את הזכות להתלונן על כך שראיתי אותם עד הסוף; כאשר דווקא "מורטל קומבט", כנראה המפוקפק מכולם, הוא זה שהשאיר אותי מחויך ושמח כמעט לכל אורכו, גם בזמן שהיה לי ברור שמדובר בסוג של תחתית קולנועית.
מה בעצם יצר את ההבדלים האלו?

דבר ראשון שאולי צריך איכשהו לקחת בחשבון הוא עניין של תזמון. צפייה קולנועית תמיד מתקיימת דרך פריזמה מאוד אישית ומאוד נקודתית, שקשורה להמון דברים, אחד העיקריים שבהם הוא המצב התודעתי בו לחצנו על פליי או התיישבנו בכיסא אולם הקולנוע. יכול להיות שכשהתחלתי לראות את "גודזילה נגד קונג" הייתי עצבני בגלל משהו, ואפילו לא שמתי לב. יכול להיות שאת "סתם אחד" התחלתי לראות בשעה מאוחרת מדי ובאופן תת מודע הייתי חסר סבלנות.
זה גם יכול להיות קשור לזה שאת "מורטל קומבט" ראיתי אחרי שני הסרטים שהוזכרו, ובעקבותיהם הציפיות שלי מסרטי הוליווד של 2021 היו כל כך נמוכות שזה עבד לטובת העיבוד למשחק המחשב הפופולרי.

לזכותי, ואולי גם לזכותם של "גודזילה נגד קונג" ו"סתם אחד", אומר שכל אחד מהם שנאתי בגלל משהו אחר. בסרט המפלצות של אדם וינגארד לא היה אכפת לי משום דבר שקורה על המסך, ואני כנראה בשלב בו אורגיית אפקטים ממוחשבים בלי שום חיבור אנושי מאחוריהם פשוט לא עושה לי את זה. הרגשתי שאני בוהה נטול עניין בשומר מסך. ב"סתם אחד", שברשת נאמר עליו בצחוק שהוא "לאנשים שחושבים שב'ג'ון וויק' יש יותר מדי עלילה", זה היה שילוב של התקדמות סיפורית מחפירה יחד עם תפיסת עולם מאוד בעייתית של גבריות רעילה ואלימות חסרת אחריות.
וזה מצחיק, כי אלו דברים שבהחלט קיימים גם ב"מורטל קומבט", אבל שם קרה משהו אחר, כנראה. על אף המשחק בסרט, שהוא מהגרועים שראיתי מחוץ לניסיונות של בועז ביסמוט להראות כמו פרשן ועיתונאי, וחוסר היכולת להדביק סצנות יחד לסוג של עלילה, "מורטל קומבט" הצליח להצטבר לכדי רכבת הרים שהשאירה אותי מחוייך מול המסך. האלימות המאוד מפתיעה שלו, התחושה שיש פה עולם שלם שעוד אפשר לעשות אתו משהו, ואולי יותר מהכל, חוסר היומרה בו, מנעו ממני לראות בו עוד שכפול של שכפול של סרטים שפעם מזמן אהבנו, בדיוק המקום בו נפלו "גודזילה נגד קונג" ו"סתם אחד".

יש אינספור גורמים מדוע "האישה בחלון" ו"מורטל קומבט" נפלו אצלי בצד הטוב, בזמן ש"גודזילה נגד קונג" ו"סתם אחד" גרמו לי לייאוש, מעטים מהם בשליטתם. אבל מה שאני בוחר לקחת מהבלאגן התודעתי של הצפייה בארבעת הסרטים האלו, זה את הדינמיות של החוויה הקולנועית. שלא משנה מה, אתה אולי יודע איך נכנסת אבל לא יודע איך תצא.
על פניו זה יכול גם להיתפס כמשהו מאוד מתסכל, כי בעצם אין פה חוקיות, ואפילו אחרי עשור של כתיבה על קולנוע אין באמת דברים להתלות עליהם כמוחלטים, אין שום דבר שאפילו מתקרב לאובייקטיביות. מצד שני, זה החלק הכי כיפי בכל העניין הזה, שלכל סרט יש חיים משל עצמו, וזה לא תמיד קשור אליו – אלא אליך כצופה (האמת שנגעתי בתפיסה הפילוסופית הזו בטקסט אחר שלי). העניין וההנאה שלנו מסרטים תלוי יותר מהכל בשינויים האישיים שאנחנו עוברים, ולכן תמיד צריך לנסות. מקסימום תגלה משהו על עצמך.
אחרי כל כך הרבה זמן אני ממשיך להיות מופתע מדברים שהיו אמורים להיות דרעק, או אכזבה ממה שציפיתי לו במשך חודשים. וזה משאיר אותי כל הזמן במצב של ערנות ומחשבה, ובעיקר התלהבות. לא יודע, אותי זה משמח נורא לחשוב שעדיין, אחרי באמת המון זמן בתוך העולם הזה, אני פשוט לא יודע כלום.

סתם אחד