כעבור 10 שנים: "הנאהבים מפריז"

כשהייתי בן 11 התחלתי רשימה בה מתועד כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים שנשמר על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, החלטתי לחזור לכמה סרטים שראיתי לראשונה לפני עשר שנים ומעולם לא חזרתי אליהם – ולראות אם מישהו מאתנו השתנה.

מבט על הפילמוגרפיה של ליאו קראקס מעלה הרבה שאלות, כי אין ספק שמשהו שם לא הלך כפי שתוכנן. הקולנוען הצרפתי התחיל את הקריירה שלו בסוף שנות השמונים עם סרטים קצרים וכתיבת ביקורות. הפיצ'ר הראשון שלו, "נער ונערה" יצא ב-1984, כאשר הוא היה בן 24, וכבר זכה בפרס משני בפסטיבל קאן של אותה שנה. סרטו הבא, "זה אצלה בדם", נעשה שנתיים לאחר מכן, ולא פחות מחמש שנים עברו עד סרטו השלישי, "הנאהבים מפריז" (Les Amants du Pont-Neuf). אמנם לפער הזה יש הסבר, אליו נגיע עוד מעט, אבל מה שמוזר הוא כל מה שהתרחש לאחר מכן. כנראה מותש מצילומי "הנאהבים מפריז", על אף שהיה להצלחה, לקראקס לקח תשע שנים להרים סרט נוסף, "פולה אקס", ואז לא פחות מ-13 שנה עד "מנועים קדושים". אבל לא רק שהזמן שחלף הרפה את ידיו, יצא שהסרט היה אחד מסרטי העשור שלנו בסריטה. מאז לא זכינו לסרטה חדש ממנו.
אמנם בין "פולה אקס" ו"מנועים קדושים" קראקס היה עסוק עם סרטים קצרים ופרויקטים שונים, אבל יש משהו מאוד מסקרן, או מייאש תלוי איך מסתכלים, בכך שיוצר מסעיר שנראה שהקולנוע פועם בדמו, משלים רק חמישה סרטים על פני כמעט שלושה עשורים.

כיום "מנועים קדושים" הוא כנראה הסרט המזוהה ביותר עם קראקס, אבל עד אותה נקודה, היצירה המוכרת והנחגגת ביותר שלו הייתה "הנאהבים מפריז" (או "הנאהבים על הגשר" לעיתים), אותו התחיל לתכנן באמצע שנות השמונים, אבל ההפקה התארכה והסתבכה, מבעיות עם הלוקיישנים ועד פציעה של השחקן הראשי, שבכלל די מדהים שהסרט הגיע לידי השלמה, או שזכה לתגובות כה נלהבות כבר בשנת יציאתו. מחברות הקולנוע שיבצו אותו כאחד מסרטי השנה, הוא היה מועמד לפרס הסרט הזר של פרסי הקולנוע הבריטיים, צבר שתי מועמדויות לסזאר הצרפתי, וזכה בשלושה פרסי הקולנוע האירופאי (כולל פרס השחקנית). גם אפשר לראות את השפעותיו על יוצרים חדשים מאז, נדב לפיד הוא הדוגמא הראשונה שקופצת לראש, בעיקר בעקבות "מילים נרדפות" (מעיל צהוב, מישהו?), אבל גם כריסטוף הונורה שם ללא ספק.

"הנאהבים מפריז" עוסק בהתנגשות בין שתי דמויות שנזרקו לשולי החברה של פריז המודרנית. אחד מהם הוא אלכס (דני לוואן), להטוטן בעברו וכיום מכור לסמים והומלס במצב גופני ונפשי מתדרדר. השנייה היא מישל (ז'ולייט בינוש), ציירת הסובלת ממחלה שמעוורת את עיניה וסיפור טראגי בעברה. השניים נפגשים לראשונה ברחוב, לאחר שאלכס נדרס, אבל הקשר ביניהם מתניע, מסתחרר ויוצא משליטה על גשר בבנייה, עליו שולט ספק הסמים של אלכס, האנס (קלאוס מייקל גרובר). אבל בשונה מאלכס, למישל עוד יש הזדמנות להינצל, כשלא לגמרי בטוח אם דווקא אלכס הוא זה שייתן לזה לקרות.

הסרט, שהופק על ידי כריסטיאן פצ'נר, נקנה להפצה אמריקאית על ידי החברה הצעירה מירמאקס, אותה חברה שממש באותו הזמן תשנה את עולם הקולנוע העצמאי (עם "סקס, שקרים ווידאוטייפ", "הפסנתר", "משחק הדמעות" ו"ספרות זולה" בין היתר), תביא לעידן חדש של קולנוע מסעיר מאת יוצרים מפוארים, ובדיעבד תהפוך את הארווי וויינשטין למפלצת שתהרוס קריירות ונפשות רבות של נשים. אני לא בטוח אם זו הייתה נקודת הפתיחה, אבל זה גם הרגע בו וויינשטין יחליט להפוך את השחקנית בת ה-26 ז'ולייט בינוש לכוכבת, שבעזרתו ובעזרת קישלובסקי ("שלושת הצבעים: כחול") תהיה לאושיית קולנוע ולאחת השחקניות המוערכות ביותר בעולם. וויינשטין הוא גם זה שיספק לה את שני כרטיסי הכניסה שלה לאוסקר, עם הזכייה ב-1996 ("הפצוע האנגלי") והמועמדות הנוספת ב-2000 ("שוקולד").

"הנאהבים מפריז" יצא כשאני הייתי בן שמונה, ואותו הכרתי בעיקר בזכות סצנת הריקוד המפורסמת של לוואן ובינוש על הגשר, כזו שהפכה לרפרנס אולטימטיבי בדיון על הקשר בין סרטים וערים. ובזמן שלא חוויתי אותו כקאנוני בתקופתו – כמו למשל סרטים צרפתים מדוברים אחרים מאותו הזמן, "לב בחורף", "דליקטסן", "להתראות, ילדים", "קאמיל קלודל" או "הודו סין" – שמו כן הוזכר פה ושם, בעיקר אצל עכברי סינמטקים בעלי טעם אנין והרפתקני. עם זאת, בהרגשה שלי, בעשורים האחרונים הוא מקבל יותר ויותר תהודה, כנראה הצלחת "מנועים קדושים" תרמה לכך, וכיום הוא נחשב לאחד מהמוכרים והאהובים של הקולנוע הצרפתי בתום האלף הקודם – הרבה יותר מאלו שהזכרתי.

בסרט צפיתי בפעם הראשונה והיחידה עשרים שנה לאחר שיצא, ב-21 לינואר 2011, כנראה מעותק די.וי.די. ששאלתי מסניף האוזן השלישית בירושלים, שם גרתי אז. הייתי בן 28, ואני לא לגמרי מצליח להיזכר אם צפיתי בו כי הרגשתי שמדובר בקלאסיקה עכשווית שאני צריך להשלים, או שבעקבות ההכנות לסרט הגמר שלי חיפשתי סרטים שהעיר היא חלק מהותי מהמבע הקולנועי שלהם. לפחות בהקשר הזה, בהחלט קיבלתי את מבוקשי. עם זאת, הסרט ואני לא הסתדרנו. הרבה מהעלילה לא זכרתי, אבל כן נרשמה אצלי חווית צפייה מפוקפקות, במהלכה לא הצלחתי לפתח הזדהות או עניין באף אחד מהדמויות או ממהלכי העלילה.

…כעבור 10 שנים

בשנים האחרונות יצא לי לחזור אל כמה סרטים שראיתי בחלקים ראשוניים של חיי, וגיליתי תמונה אחרת לגמרי. הסרטים עצמם, כמובן, נשארו אותו דבר, אבל כל קשר למי שאני עכשיו לבין מי שראה אותם די רופף (או כך אני משכנע את עצמי), והרבה פרספקטיבות משתנות. אתם יודעים על מה אני מדבר, לא המצאתי כלום.
ככזה, הסתקרנתי מאוד מהחזרה אל "הנאהבים מפריז" אחרי עשר שנים, אמנם שוב על מסך טלוויזיה, אבל אחד שהיה גדול הרבה יותר מזה של 2011, ואולי יכולת הכלה אישית רחבה יותר. מה גם שלא זכרתי כמעט דבר מהסרט, מלבד אותה סצנת פיזוז מפורסמת, והצפייה המחודשת הייתה בשבילי ממש כמו צפייה ראשונה.

כבר על ההתחלה, הדבר הראשון שהסעיר אותי היה הפער המעניין שקראקס יצר. את הסרט פתח בצילומי פריז מתוך נסיעת רכב פרטי, ואמנם אין פה רומנטיזציה או הידור יוצאי דופן, אבל אנחנו יודעים כמה יפה פריז מצטלמת. גם הכותרת הגדולה שמופיעה על המסך "האוהבים על הגשר" (בתרגום ישיר של השם מקורי) מעניקה תחושה שאנחנו עומדים להיכנס לדרמה רומנטית שחוגגת את האהבה ואת עיר האורות. ואז מכונית פרטית, כנראה אותה מכונית שדרכה ראינו את נפלאות פריז החשוכה ובתוכה גבר ואישה באווירה אינטימית, דורסת את רגלו של אלכס (בקלוז אפ נוראי) והוא נאסף לבית תמחוי. כמה דקות לתוך הסרט קראקס שובר לנו את הציפיות ומכניס אותנו בלי חשבון לעליבות של העליבות, עם פוטג' של ללא ספק הומלסים אמיתיים, ג'אנקיז שהגוף שלהם הוא עיי חורבות והתודעה שלהם לא רחוקה מזה. הפתיחה הזו מצמיתה, ומראה את הכוח והאומץ של קראקס (כמו גם אי אלו שאלות מוסריות, כי ברור שרוב המצולמים שם לא מודעים לכך שהם מונצחים).

עוד דבר שאי אפשר שלא להעריך הוא הקושי של ההפקה, ולכן המידע על העיכובים והבעיות בצילומי הסרט ממש מובנים. רוב הסרט מתרחש בלוקיישנים חיצוניים, חלקם בלילה, רובם מקומות קיימים, מה שתמיד מקשה הן ברמה העקרונית של אישורים ולוגיסטיקה, והן ברמה הטכנית של סגירת רחובות, העמדת תאורה ושחזור הטייקים. כדי להתגבר על חלק מאלו, הוחלט לבנות שיחזור של הגשר לטובת צילומים הרמטיים, ולקח איזה שנתיים להשיג את התקציב לזה.
ישנו שוט אחד, רגע לפני הריקוד המפורסם, שהוא קלוז אפ נע על אבני הריצוף ובקבוקי היין המוטלים על הגשר, שמתגלה כשוט סוריאליסטי שמשחק עם תפיסת המרחב – חד משמעית אחד השוטים הכי מדהימים שראיתי בסרט. ואז כמובן מגיע הריקוד, שזכה בצדק בכל השבחים והרפרנסים מאז.

הריקוד מתרחש פחות או יותר בנקודת הזמן של אמצע הסרט, שאורכו מעט יותר משעתיים. זה רגע הציר של העלילה, ומכאן מתחילים גם להתמודד עם ההשלכות של הדמויות, ושם קראקס מתחיל להכניס אלמנטים עלילתיים יותר של גילוי והסתרה, של מניעים אפלים, של דרמה וקונפליקט. וממש שם התחלתי לאבד את הסרט, מוצא את עצמי בשעה ארוכה-ארוכה של סרט שלא הצליח לתפוס את העניין שלי ליותר מדקה ברצף.

מה שמדהים הוא שכל אלמנט של הסרט בפני עצמו הוא פאר. הצילום לא סביר במיומנות שלו, בשילוב בין יופי וכיעור, בין התעלות והתפלשות. מדובר בצלם ז'אן-איב אסקופייר, שצילם גם את פיצ'ר הביכורים של קארקס, ולאחר מכן צילם את "גומו", "סיפורו של וויל האנטינג", "האחות בטי" ו"מכתבי אהבה", בין היתר. גם המשחק, אולי מיותר לציין אבל עדיין חשוב, הוא פנומנלי. שלושת השחקנים המרכזיים – דני לוואן, ז'ולייט בינוש וקלאוס מייקל גרובר – עמדו מול אתגר פיזי ונפשי לא פשוט במיוחד, והם מעניקים הופעות אמינות ומורכבות.
אבל האמת היא שהאלמנט שהכי שמט את לסתי ב"הנאהבים מפריז" הוא עבודת הסאונד, של קארקס וז'ילבר קורטואה מעצב הפסקול. יש משהו כמעט אקספרימנטלי בגישה של הסרט לסאונד, עם שימוש בדממה, ערבוב סגנונות מוזיקליים, ויצירת פער בין המציאות הקשה להכלה של הסיפור והלוקיישנים, למתרחש בנפש הדמויות שלו והעולם שקראקס בורא לנגד עינינו.

ואיכשהו, בשבילי, "הנאהבים מפריז" קטן מסך חלקיו, וזה כנראה קשור לסיפור עצמו. בכל זמן שבו קראקס פשוט מתאר את הקיום האכזרי אך מלא הפליאה של דמויותיו, הייתי שבוי. ברגע שהוא מנסה לספר סיפור ולהעביר אותן מהלך, משהו פשוט לא הסתדר לי. לא הבנתי את תהליך ההרס העצמי של מישל, ואלכס עצמו התגלה כסוציופט בעייתי שלא עורר בי שום רגש מלבד רתיעה. לכן כאשר הסרט קופץ קדימה ומבקש מאתנו להאמין לקשר שנוצר ביניהם, פשוט לא הצלחתי לקנות את זה, והחזרה הרפטטיבית של ביחד-לבד התישה אותי לגמרי.
יש סצנות נפלאות גם בחלקו השני של הסרט, משריפת הפוסטרים וממש עד סצנת הסירה המסיימת, אבל הן הרגישו כמו רגעים יפים שנתפרו בגסות על אריג מחורר, ואני לא הצלחתי לאזור שום עניין במתרחש. זה בעיקר נראה כאילו אלכס ומישל ממשיכים לחוג אחד סביב השני בעיקר כי קראקס אמר להם, ולא כי הם באמת מעוניינים בזה.

העמדה הזו, אם הבנתי נכון את העולם, היא מיעוט. ואני לגמרי מבין מדוע הסרט הזה נכנס ללבבות צופים – ויותר מזה, קולנוענים – רבים מאז יציאתו. אני מקווה להשלים את שאר סרטיו של קארקס בהמשך, לא רק כי יש דברים מדהימים ב"הנאהבים מפריז" אלא גם בגלל שכאמור וכידוע, "מנועים קדושים" הוא מבחינתי פסגה קולנועית.
אבל, למרבה הצער, הסתבר שצדקתי גם לפני עשר שנים. "הנאהבים מפריז" ואני זה פשוט לא משהו שנועד לקרות. אבל היה שווה לנסות סיבוב נוסף.

הפרקים הקודמים בסדרה:
"הרגתי את אמא שלי"