גם סרטים היו ב-2020. והרבה מהם. חלקם אפילו טובים למדי. בכל מקרה את השנה הזו, על בתי הקולנוע הסגורים וטלטלות ההפצה שהדהימו את כולם, עוד נלמד ונקרא ונחווה היטב גם בשנים שיבואו. זה בוודאות. אבל רגע לפני שאנחנו מזדכים עליה, אפשר גם לדבר על מה שהיה טוב.
וכעת הגענו לסרטי השנה, אחרי שכבר עברנו את שלב הסיכומים האישיים שלנו: אור עם סיכום האימה ומצעד רגעי השנה, עופר עם מבט אופטימי לעתיד, אורון עושה סדר בכל התוכן שנקרה בדרכו, ולירון בחנה איך החיים השנה השפיעו על הצפייה ולא פחות מזה ההפך.

כמו בכל שנה הצטופפנו יחד לאותו הפוסט לבחור את מצטייני השנה שלנו. באופן טבעי, השנה נאלצנו לעשות שינויים. בדרך כלל כל אחד מאתנו בונה שתי עשיריות – אחת לסרטים שהופצו בבתי הקולנוע באופן מסורתי, והשנייה של סרטים שראינו בדרכים אלטרנטיביות (פסטיבלים, סטרימינג, סקרינרים). השנה, מניח ששמתם לב, לא הייתה הפצה מאז מרץ לכן לא היה כל כך טעם בשתי רשימות שונות. במקום שתי עשיריות, כל אחד מאתנו יצר עשירייה אחת של סרטי השנה בין אם הספיקו את הקולנועים ובין אם לאו, וכדי להקל קצת גם הוספנו "כמעט ונכנסו" לכל אחד.

זאת, אולי אתם זוכרים, לא הפעם הראשונה שסיכמנו את 2020. כשהקורונה הכתה לראשונה והדברים נראו מפחידים ועגומים, התלוצצנו עם רשימת סרטי השנה כי הרי לא היה טעם להמשיך. אבל הנה, כמות הסרטים החדשים שהגיעו ודחקו כמה מהם החוצה, רק מעידים שבכל מקרה אסור להפסיק.
בסרטי השנה שלנו תמצאו 31 סרטים המפוזרים על פני ארבע עשיריות שונות, מ-12 מדינות שונות. רק סרט אחד מופיע אצל כולנו (נסו לנחש).
ושתהיה לנו שנה טובה, הא?

הסרטים הטובים ביותר של 2020

העשירייה של אורון שמיר

10. "סרט המשך בוראט" – Borat Subsequent Moviefilm
כנראה לא הסרט הכי טוב של 2020, אבל מבחינתי זה הסרט שהוא כן הכי 2020 שיש. הכי קרינג׳, הכי מצחיק, הכי מבהיל, הכי בזייטגייסט. הקומדיה הברוטאלית שלא ידעתי שהייתי צריך באמצע מגפה עולמית. סרט שיש בו את השילוב הכי מוצלח (שלא לומר היחיד שמוצלח) של המגפה ביצירה קולנועית, עוד הוכחה לגאונות של סשה ברון כהן, וגם תגלית השנה – מריה בקלובה. סחתיין על האומץ/טירוף/טמטום לצלם סאטירה בתקופה שבה המציאות מופרכת מלהכיל, ועל אמזון שחטפו את הסרט המופלפ הזה לשירות הסטרימינג שלהם והפכו אותו לזמין גם בישראל. בהערת אגב, כיוון שלא הרגשתי בנוח לשלב סרטים ישראליים ברשימה השנה, נתנחם בסרט עם הרבה עברית ובעיקר ב״עוגת שוקולד אנטישמי״.

9. "רוק אוהבים" – Lovers Rock
סטיב מקווין יצר השנה אנתולוגיה של חמישה סרטים העוסקים בחוויה השחורה בבריטניה. לא בטוח מתי Small Axe יהיה זמין בישראל, אבל בארה״ב צפיתי בו חלקית בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק והשלמתי אותו בזכות אמזון פריים וידאו. את ליבי שבה ״רוק אוהבים״, שהיה גם סרט הפתיחה של הפסטיבל. בדגש על המילה סרט, בואו נתקדם מהגדרות כן/לא מיני-סדרה. הוא הסרט הכי פחות פוליטי ושטוף אג׳נדה בפרויקט, מגניב אותה בדלת האחורית או בפרולוג ובאפילוג. באמצע יש את מסיבת הבית הכי מדהימה שהייתי בה השנה, ובזכות הקולנוע של מקווין אני עלול לזכור בטעות שבאמת הייתי שם. עבודת צילום שלא מהעולם הזה ותאווה לאוזניים, למרות שאני בכלל לא סובל רגאיי, כולל רגע אחד עצום במיוחד לצלילי ״סילי גיימז״. אבל גם שאר החושים הופעלו בסרט שכאילו אפשר להריח את כל מה שקורה בו, לטעום כמה רגעים, להרגיש על העור את האינטימיות או הטמפרטורות, ולכן גם את האהבה והשנאה שמוצגות בו.

8. "מאנק" – Mank
מושלם.

7. "קדימה" – Onward
עד שנוכל לדבר על ״נשמה״ (Soul) של פיט דוקטר, את הלפיד המונפש של פיקסאר נושא הסרט הלא מספיק אהוב קולקטיבית הזה, שלפחות מבחינתי מתמקם גם בטופ 10 של אולפני האנימציה. כבר פירטתי ארוכות את הסיבות לאהבתי מוקדם יותר השנה, אז אוסיף רק שבמצעד המסכם הזה הוא ממוקם מעל יצירות נשגבות ממנו כי הספקתי לצפות בו בקולנוע. להתפרק לחלוטין מוקף בילדודס מהופנטים והוריהם המרוגשים זה קצת אחרת מאשר סתם להתייפח בבית.

6. "נשים קטנות" – Little Women
מאז חג המולד שעבר הסרט הזה מחזיק מעמד ברשימת האהובים עליי. הוא אמנם צופה מהחלון איך החדשים יותר עוקפים אותו, אבל גם יודע שמקומו בעשירייה מובטח. לא בחסדי המקור הספרותי שאין לי רגשות מיוחדים כלפיו, אלא בזכות העיבוד של גרטה גרוויג, שהוא לא רק קריאה מחודשת אלא ממש הקראה דרך עיניה, מלא כבוד לסופרת בפרט ולסיפור סיפורים בכלל. וגם בזכות דברים קצת פחות ״חשובים״ כמו סוודרים חמודים או כרית לתוך הפרצוף של אמה ווטסון. סרט שאפשר לקחת עמוק ללב או סתם לחייך מולו, שעבורי גם משתפר בצפייה נוספת.

5. "מדינת הבנים" – Boys State
מנשים קטנות לגברים קטנים והחמישייה הפותחת. אני יודע שהיו בחירות גורליות לנשיאות ארה״ב השנה, אבל הן ממש לא היוו תחרות מבחינת רמת העניין שלי לבחירות הפיקטיביות שבמרכז סרטם התיעודי של אמנדה מק'ביין וג׳סי מוס. הודות לבחירות (הייתי חייב) המבריקות שלהם היכן למקם את המצלמה ואחרי מי לעקוב, העוצמה הרגשית של הסרט הזה פגעה בי כמו עובדה בפרצוף של מדקלמי פייק-ניוז. הדמויות הבלתי נשכחות עזרו לי להבין סוף סוף למה אומרים שילדים הם התסריטאים הטובים ביותר. ברשימה שלי, הסרט מייצג לא רק את הקולנוע הדוקומנטרי, שהצטיין השנה, אלא גם את אפל TV+ שהולכת ומבססת את האוצרות שלה כמעניינת.

4. "פרה ראשונה" – First Cow
אין לי דרך לנתק את החוויה שעטפה את הסרט מן היצירה עצמה. זו הפעם האחרונה שראיתי סרט באולם קולנוע בשנת 2020, רגעים ספורים לפני שננעלו אולמות הקולנוע של ברוקלין (וטרם נפתחו מאז). האדרנלין שבריצה להספיק סרט אחרון לפני שסוגרים, תחושת הקרקע הנשמטת תחת הרגליים ביציאה מן האולם אל הלובי הריק, ובין לבין – סרט שהוא ההיפך הגמור מכל זה. סרט חרישי, עדין, מינורי, נטול סנסציות מיותרות, מערסל ומנחם בדרכו. תענוג להיות מוקסם סוף כל סוף מיצירה של קולנוענית מהוללת כמו קלי רייכארדט, שיצרה סרט שהוא כאילו על ראשית הקפיטליזם האמריקאי אבל בעצם על ידידות ושותפות.

3. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" – Never, Rarely, Sometimes, Always
דיברנו ודיברנו על הסרט הזה אבל אי אפשר להפסיק. אולי כי הגיבורות שלו בקושי מדברות, למרות שנעשה להן עוול אחר עוול. אולי כי אלייזה היטמן הצליחה להוציא מקסימום קולנוע ממינימום סיטואציה ואמצעים, ניצחה על הופעות-על של שחקניות אלמוניות, ובראה סרט שמאניש ומוסיף רגש לביטויים לקוניים (מנקודת מבטי) כמו חוויה נשית או חברות נשית. עוד יותר מרשים בעיניי הוא האיפוק של היוצרת מלהטיף מוסר על נושא מאוד נפיץ ושנוי במחלוקת, בעידן בו אנשים מתפלגים אוטומטית למחנות גם על דברים שטותיים. אז נכון, יש בסרט בכל זאת דיכוטומיה אחת בולטת, כי כל הגברים על הספקטרום הדושבאגי. אבל אולי אפשר לנסות להבין מה גורם למישהי ליצור סרט (סובייקטיבי) שבו זה המצב? זה או זה, או להצטרף למצעד ולהוכיח את הטענה שלה.

2. "נומאדלנד" – Nomadland
בפינת ״אני לא יכול להתאפק עד השנה הבאה״ מככב הסרט שכמעט ותפס את המקום בצמרת, ככה שבאמת לא יכולתי לחכות. מה גם שסרטה היפהפה של קלואי ז׳או רשום בהיסטוריה כזוכה של פסטיבל ונציה 2020 וכמלך פסטיבלי הסתיו והחורף של השנה, בדרכו לאזכורים (ואוסקרים פוטנציאליים) בשנתון הבא. צפיתי בו במסגרת הווירטואלית של פסטיבל הקולנוע של ניו יורק ונשטפתי בנופים הפראיים של אמריקה. הם החליפו לחלוטין את הסלון שלי למשך 108 הדקות הכי כנות, נוגות, ומזככות של השנה מבחינתי. פרנסיס מקדורמנד כל-כך טובה פה שזה כבר לא הוגן, והנוודים האמיתיים שמצאו את דרכם מספר עיון לסרט קולנוע עלילתי מוסיפים שפיציות ליופי הבלתי נגמר של הטבע והאנושיות הניבטים מהמסך.

1. "עוזרת אישית" – The Assistant
כיאה לשנת התיקו (עוד על כך בסיכום האישי שלי) מבחינתי יש שיוויון משולש בפסגת סרט השנה שלי. זה שבכל זאת בחרתי לדרג ראשון הוא בכלל מפסטיבל טורונטו של 2019 ויש בו משהו כמעט עתיק יותר בכמה שנים, כיצירה על הרגע שלפני עידן metoo#. יש בו גם קווי דמיון לקודמיו ברשימה, בין אם ברמת הסצנות או התוכן, והוא מעין יצירה-אחות לזה שבחרתי למקום השלישי. אבל סרט הביכורים של קיטי גרין בכל זאת צועד בראש מבחינתי כרצף של הישגים. סרט בו כל פעולה בנאלית הופכת למטפורה, וכל מילה שנאמרת בו באגביות יכולה לרסק עולמות. עולם הסאונד המשרדי מטרטר סביב הגיבורה כמו מפעל (ששפכיו אפלים מאוד), העמדת הפריימים מדוייקת בקטע כירורגי, והמשחק הניואנסי של ג׳וליה גארנר בתפקיד הראשי שווה אוסקר (בעולם מושלם) רק על איך שהיא מזיזה את העיניים. מה שנבנה מן הייצוג הטכני של היומיומי הוא מכונת אמפתיה, כמו שרוג׳ר איברט אהב לקרוא לסרטים. זה לא רק מה הרגשתי (הכל) ואת מי, אלא כמה ולאיזה משך ועומק. שוט הסיום (אין ספוילר) הזכיר לי למה אני הכי מתגעגע כבר כמעט שנה – לצאת מסרט הישר אל האוויר הסמיך של העיר, לעכל ולהפנים מה עברתי ורק אז לחזור הביתה.

כמעט ונכנסו:
"The Vast of Night", "מוליכי הזאבים", "הבית שלו", "קולקטיב", "אחד בלב", "זורקת", "מרגיש טוב אחי", "שנים", "השורקים", "עין לבנה".

סרטי השנה של אורון

העשירייה של אור סיגולי

10. "זורקת" – Happy Old Year
עמוק עמוק בנטפליקס יושב הסרט המופלא הזה, מחכה שיגלו אותו. אני מצאתי אותו רק אחרי שתאילנד הכריזה עליו כנציג שלה לאוסקר, ומדהים לחשוב באיזו קלות הוא יכל לחמוק מאתנו. סרטו של נאוואפול תמרונגרטאנאריט מפתיע לא רק בעומקים שלו ובתימות המרתקות על זיכרון, אלא גם בהומור וברגש. סרט קטנטן שהוא בעצם עצום.

9. "פאלם ספרינגס" – Palm Springs
בחסות הסגר והפאניקה, הפכה הקומדיה-רומנטית-מד"בית הזו מסתם קריצה חביבה לאחד הסרטים הכי משמעותיים של השנה. סרטו של מקס ברבאקאול על פי תסריט של אנדי סיארה, הוא, בגדול, על שני צעירים שכלואים בלופ תמידי ממנו הם לא מסוגלים לצאת. לא רחוק ממה שאנחנו הרגשנו רוב 2020, ועדיין מרגישים. אבל במקום להזכיר לנו שוב כמה המציאות שלנו מופרכת ואיומה, "פאלם ספרינגס" מילא את הלב שלנו באושר, עם כימיה מפוארת בין שני השחקנים הראשיים (אנדי סאמברג הנהדר וכריסטין מיליוטי בהופעה לאוסקר), כך שמבחינתי הוא הרבה יותר מסרט – הוא גלולה אפקטיבית מאוד נגד חרדה.

8. "הפרידה" – The Farewell
את הסרט הזה ראיתי בכלל באוגוסט 2019, אבל בארץ הוא יצא בסוף ינואר 2020 אז מבחינתי הוא כשיר. וזאת גם עוד הזדמנות להזכיר כמה נפלא סרטה של לולו וואנג, ואיזו משמעות מהדהדת הוא קיבל כאשר במהלך רוב השנה נאסר עלינו לפגוש את ההורים או הסבים והסבתות שלנו. נראה שהסרט קצת נשכח מהתודעה הקולקטיבית בגלל כל מה שעברנו (ובגלל שהאוסקרים פישלו איתו במיוחד), אבל אני בטוח שעוד יחזרו אליו ויהללו אותו כאחד הסרטים המרגשים של האלף הנוכחי.

7. "קורפוס כריסטי" – Corpus Christi
על פניו גם הסרט הזה הוא טכנית של 2019, אבל את רוב התהודה שלו עשה השנה. הוא פתח את 2020 במועמדות לאוסקר לפרס הסרט הבינלאומי, וממש בסופה צבר מועמדויות מרכזיות בפרסי הקולנוע האירופאי (והפסיד את כולן לסרט הבא במצעד שלי) והגיע לישראל בחסות פסטיבל הקולנוע של ירושלים. סרטו של יאן קומאסה הוא גם תסריט חכם מאוד, אבל גם עשייה מתפרצת, לא מתחכמת, לא זחוחה, פשוט סרט שתופס אותך בצווארון וגורר אותך למסע לא פשוט של ניסיון לגאולה.

6. "עוד סיבוב" – Another Round / Druk
משני סרטים שקצת מייצגים את העבר, הנה אחד ששיאו יגיע אל תוך 2021. שיתוף הפעולה החדש של השלישייה הדנית המרהיבה תומס וינטרברג (בימוי) + טוביאס לינדהולם (תסריט) + מאס מיקלסן (משחק וריקוד) היה אמנם חלק מפסטיבל קולנוע בערבה, אבל החל מינואר תוכלו לראות אותו צץ בשרתי ה-VOD הישראלים, ואולי אפילו בבתי הקולנוע אם זה יקרה. וזה בלי העתיד המזהיר שמנבאים לו באוסקר הקרוב, שיתקיים באפריל. אנחנו עוד נדבר על הסרט הזה רבות, אז נשמור את זה להמשך. אבל לפחות אנחנו יודעים שיש לנו סרט נפלא אחד לסמוך עליו בשנה הבאה.

5. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" – Never, Rarely, Sometimes, Always
ממש מתחילת 2020 ופסטיבל ברלין כולם מדברים על הסרט הזה של אלייזה היטמן, ובשבילי לפחות הציפיות הרבות לא הכזיבו (אולי בגלל שממש שנאתי את סרטה הקודם של היטמן, "חולדות חוף"). הופעות משחק פנומנליות של שתי נערות שניתן להסיק שקריירה מדהימה מחכה להן, הבנה עמוקה ויוצאת דופן של הגיבורות והעולם הפנימי שלהן, ועשייה קולנועית מדויקת ושקטה, הכל הצטבר לכדי דרמה שלפעמים שוכחים לנשום במהלכה.

4. "ג'וג'ו ראביט" – Jojo Rabbit
הסרט הראשון שראיתי ב-2020, ממש ב-1 בינואר, ועוד בקולנוע. ועל אף שצפיתי במעל ל-350 השנה, הקומדיה הפרובוקטיבית של טאייקה וואיטיטי (סליחה – זוכה האוסקר טאייקה וואיטיטי. זה חשוב) נשאר כיהלום מנצנץ. הסיפור של הילד הגרמני שמעריץ את היטלר ומגלה שאמו מחביאה ילדה יהודיה בבית, אולי לוחץ על כמה מקומות בעייתיים, אבל הוא כל כך הצחיק וריגש אותי, שלא הייתה לי ברירה אלא להניח את כולם בצד.

3. "אני חושבת לגמור עם זה" – I'm Thinking of Ending Things
עוד סרט שלא דיבר אל כולם, אם להתנסח בעדינות, הוא זה שכתב וביים צ'ארלי קאופמן על פי ספר של איאן רייד. לגמרי מבין כל מי שלא הצליח, או רצה, למצוא את עצמו במבוך האסוציאטיבי הזה, אבל בשבילי זה היה משב רוח הכרחי בתוך מדבר של בינוניות. אני אוהב כל דבר שקשור בסרט הזה, גם אם לא הכל באותה רמה של עשייה. הבו לי עוד כאלה, בבקשה בבקשה.

2. "קולקטיב" – Colectiv
2020 הייתה שנה נפלאה לסרטים תיעודיים, לכן רק הגיוני שבעיני הטוב מכולם הוא בכלל סרט שנחשף ב-2019. סתם, זה פשוט נורא הצחיק אותי. אז אמנם פסטיבל ונציה הקודם היה הראשון לחשוף את סרטו של אלכסנדר נאנאו, העוסק בשחיתות שכרסמה בכל אספקט של הממשלה הרומנית, אבל בישראל עשה סיבוב ניצחון עם פרס בדוקאביב 2020 ואז בדצמבר כבר הגיע אל yes דוקו. מסע מטלטל ומכעיס ומרתק מההתחלה ועד הסוף.

1. "נשים קטנות" – Little Women
בסוף ינואר 2020 הגיע העיבוד המהולל-אך-גם-שנוי-במחלוקת של גרטה גרוויג לספרה של לואיזה מיי אלקוט (שאפילו קראתי כדי להתכונן. אל תעשו את זה), וכבר אז ידעתי שצריך לקרות משהו מאוד קיצוני כדי שהוא לא יהיה סרט השנה שלי. אז "קיצוני" ללא ספק קיבלנו, בכל זאת פעם ראשונה מזה מאה שנה שיש מגיפה עולמית שהרסה את החיים של ביליוני ביליונים, ועדיין הדברים נותרו כפי שהיו. כתבתי על זה לא מעט, אז הנה בפעם האחרונה לשנה הזו – זה פלא, זה מאסטרפיס, זה בית ספר לעיבוד וכתיבה. הכי קרוב לסרט מושלם שראיתי השנה.

סרטי השנה של אור

העשירייה של לירון סיני

10. "יהלום בלתי מלוטש" – Uncut Gems
עדיין לא בטוחה על מה הסרט של האחים סאפדי, אבל אדם סנדלר מעולם לא שיחק ככה. ובתור סרט שאיננו מז'אנר המתח או האימה, מגיע לו כבוד על כך שהוא אחד הדברים הכי מלחיצים שראיתי אי פעם.

9. "בלתי נראה" – The Invisible Man
לי וואנל לקח את אחת הדמויות מסרטי המפלצות של יוניברסל וסוף כל סוף הראה לסרטים כושלים כמו "המומיה" וכל הטום קרוזים של העולם איך עושים גרסה חדשה, חכמה ועדכנית, שאפילו אומרת משהו חשוב, מחומרי המקור הקלאסיים. למרות פגם מהותי אחד בעלילה. סלחתי. כמו כן, אוליבר ג'קסון כהן מוצלח גם כשלא רואים אותו. ואליזבת מוס אומללה שוב, אבל היא יודעת להיות אומללה באופן מבריק. אה, ויש פה לפחות סצנה מבריקה אחת שגם נכנסה למצעד רגעי השנה של אור.

8. "פאלם ספרינגס" – Palm Springs
הסרט הזה נכנס לרשימה והעיף ממנה ברגע האחרון את "הפיר", כי הוא הצליח להיות אקסיזטנציאליסטי, מצחיק וחכם. אולי זה קשור לכך שציפיתי לסרט נונסנס מהפקה שקשורה לחבורת לונלי איילנד. לא הייתי מוכנה לכיף עם מחשבה מאחוריו. וגם קצת נונסנס כי אי אפשר בלי.

7. "משפט השבעה משיקגו" – The Trial of the Chicago 7
הסרט שהחזיר לי את האמון בדרמות בית משפט. ובדיאלוגים שנונים. הוא גם הספיק לחסל את האמון שלי במחאות ובמין האנושי אבל כשהגענו לסוף הוא בנה אותו מחדש.

6. "רליק" – Relic
כשסרט אימה מצליח ללחוץ על נקודות כל כך רגישות בכל מה שקשור ליחסי הורים וילדים וזקנה עד שאת מרגישה את הלב שלך נמחץ, זה מבטיח שאוהב אותו. כשהוא עושה את זה במיוחד במהלך סצנה אחת קרוב לסוף, בדומה ל-"פוזסור" רק הפוך ממנו לחלוטין, כשהיא בו זמנית דוחה, מחרידה, מפחידה ומלאת חמלה ורוך – הוא מרוויח מקום בעשירייה שלי.

 5. "ספונטנית" – Spontaneous
איך סרט אחד יכול להיות גם דרמת התבגרות רומנטית שהלוואי שהדמויות שלה היו חברות שלי כשהייתי בתיכון, גם להיות מותח ולייצר דאגה כנה לאותן דמויות, גם להיות כה מדויק בהקשר של חרדה קיומית ומחשבות על כמה הקיום שלנו שברירי, וגם להיות מהנה בזמן שבני נוער מתפוצצים ספונטנית על המסך? פשוטו כמשמעו, מתפוצצים. ספונטנית. הוא נע ונד בין ז'אנרים אבל מצליח לעשות את כל זה בלי להיראות מתאמץ כמעט אף פעם. על הדרך יש בו ייצוג חיובי להפליא של חיבה ואינטימיות בין בני נוער בלי להטיף לרגע ובלי להיראות כמו סרט חינוכי. הוא מדויק כל כך לרגעים שזה מפליא שהוא לא מרגיש עשוי וממשיך לעבור כאמין. כן, גם כשבני נוער מתפוצצים. ספונטנית.

4. "פוזסור" – Possessor
יש השנה ברשימה שלי, ואולי זה כך תמיד בעצם, דגש על סרטים שמרחיבים את הלב והנפש תוך כדי שהם מעוררי מחשבה, ומן הצד השני ניצבים סרטים שמצמיתים אותם. כאלו שמספקים הצצה לתוך תהום עמוקה בה מסתתרים פחדים קיומיים קמאיים. לא כאלו על מגפות ושלל אסונות חיצוניים (והם מפחידים מספיק, וכבודם במקומם מונח), אלא אלו שעוסקים בפחד שקשור במהות שלנו, במי שאנחנו עלולים להפוך להיות או מה שאנחנו עלולים לעשות. מה מסתתר בתוכנו שמעורר בנו אי נוחות. התיישבתי מול הסרט הזה בלי לזכור מה סיפרו לי עליו, השם של הבמאי ברנדון קרוננברג הספיק. צפייה כזו מאפשרת הזדהות עם הדמות הראשית והתמסרות לעלילה באופן שגורם לכל המתרחש על המסך להיות מערער כשם שהוא מרתק. וסצנה קטנה אחת בו הופכת את כולו ליותר משמעותי ומצמרר. זה סרט בלהות שמאוורר המון חרדות על הטבע האנושי. אולי תיהנו, אבל זה כבר על אחריותכם.

3. "משחקי ציד" – The Hunt
ברמת הפשט זה סרט אלים עם תפניות נהדרות שמשחקות עם הציפיות שלנו כל הזמן, ועל הדרך צוחקות עלינו ועל כמה שאנחנו מתנשאים. כשחושבים עליו קצת, מתגלה סרט עם לב ניהיליסטי שבכל זאת גורם לך להרגיש טוב בסיום הצפייה. ובדרך, הו כמה כיף לצפות בבטי גילפין לאורך כל הדרך. ההופעה שלה כוללת רגע כל כך טוב של מודעות עצמית שגורם לכל הסרט להיות מהנה אפילו יותר. מזמן לא זכינו לגיבורת אקשן כל כך ראויה. עוד כמוה וכמו הילארי סוונק בבקשה.

1. "צבע מהחלל החיצון" – Color of Out of Space
כמה כיף לחשוש ולהתבדות. סרט על צבע שהעין האנושית לא באמת מצליחה לקלוט, שגורם לאנשים לאבד את זה, והוא עיבוד לסיפור של לאבקראפט המוערך אך הידוע לשמצה בתור גזען, מיזוגן והומופוב. ניקולס קייג' בתפקיד אבי המשפחה שנחשפת לחומר החוצני שגורם להם להשתבש. הכל היה אמור להשתבש. אבל איכשהו הכל כאן עובד. קיבלתי את אחד הסרטים הכי מערערים על התפוררות נפשית ומשפחתית, כולל כמה סצנות מחרידות ובלתי נשכחות.

כמעט ונכנסו:
"הפיר" – הוא חכם אבל החלטתי שאני רוצה עוד סרט יותר נעים ברשימה הסופית; "לבד" של ג'ון האיימס, סרט קטן עם גיבורה גדולה; "המילטון" – החלטתי שהאופן שבו המחזה מצולם הוא עדיין תיאטרון מצולם. למרות ההישג האדיר שהמחזמר הזה הגיע אליו, זה הסרט שבחרתי לא להתייחס אליו כסרט ואותו ראיתי כמה פעמים השנה. ואין לי זמן השנה. למרות שהשירים הנפלאים לא יוצאים לי מהראש. ויש לי מה לומר על הייצוג הנשי המורכב בו. אבל הוא יחכה לפוסט על תיאטרון על המסך; "הזאב מסנואו הולו" – אלכוהוליזם ומשחק עם הציפיות שלנו לגבי סרטים על אנשי זאב עם קצת חמלה בסוף זה טוב.

סרטי השנה של לירון

העשירייה של עופר ליברגל

10. "מעבר לים" – Overseas
סרט על הדרכה לעוזרת בית המיועדת לצאת מן הפיליפינים לרחבי העולם (בעיקר למדינות ערביות) מתאר את התהליך כהכנה לאכזריות של שוק העבודה, שנראה לפרקים כמו שוק בשר. מסתבר כי תרגולי הניקוי והבישול הם לא בהכרח מהותיים יותר מהדרכה להתמודדות מפני תקיפה מינית או התעללות בכלל. הבמאית יון סונג-אה מתחילה את הסרט, שהיה חלק מתוכניית דוקאביב, עם שיוך לזרם הקולנוע הישיר והמתבונן, אבל הופכת אותו בסוף ליצירה פואטית רבת הבעה.

9. "נשים קטנות" – Little Women
דגש על תהליך הכתיבה ויצירת האמנות, ומשחק בין הזמנים שאותי לא בילבל בכלל, הפכו רומן מן המאה ה-19, שכבר עובד אינספור פעמים במידות שונות של הצלחה, למשהו שמרגיש טרי ובעיקר מודרני.

8. "ימים" – Days
הרבה במאים מוכרים הציגו השנה גרסה מוקצנת של הסגנון שלהם, אבל טסאי מינג-ליאנג, שגם ככה לא תמיד היה נגיש, הקצין עד לרמה בה סרטו החדש – בו צילם רק קלוז-אפים ארוכים על פנים – עובר כמו יצירה נגישה יותר. המבט הארוך וההמתנה עד לרגע המפגש שהוא למעשה כל עלילת הסרט, משתלמים לבעלי הסבלנות והחיבה לקולנוע איטי, בדרך לסיום שהוא לדעתי אחד מהמשובחים שיצר הבמאי הטאיוואני.

7. "שנים" – Time
תיעוד מאבק ארוך של אישה להקלה בעונש של בעלה, הופך בידי הבמאית גארט ברדלי לאחד מהסרטים הכי מרהיבים חזותית שראיתי השנה. בטח בכל הנוגע לתיעוד של פנים אנושיות, סוגיית מהות המשפחה והקשר בין בני אדם בכלל גם בזמנים קשים. התגליות הקטנות על הגיבורה של הסרט ועל משפחתה מספקים הרבה הפתעות קטנות וגם סוג של תקווה גדולה.

6. "זו לא קבורה, זו תחייה" – This is Not a Burial, This is a Resurrection
לסוטו על המפה והיא הופכת אותה על פניה. הסרט הזה משלב בין רוחניות נוצרית נוסח ברסון לאופן צילום וסיפור המציבים את הקולנוע האפריקאי כאלטרנטיבה של ממש לכיבוש המערבי. החיפוש של אישה אחר קבר לעצמה הוא למעשה חיפוש של ההווה המודרני אחר מה שאבד בעבר, כפי שהעוני נראה כאן כאושר האמיתי. הבמאי למוהאנג ג'רמיה מוזסה (לא בטוח שהוא בעל השם הכי מאתגר בעשיריה שלי) יצר סרט שהיה לי חבל שלא הספקתי לתפוס בוונציה 2019 והשלמתו השנה הפתיעה אותי בכוח שלה.

5. "מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"
קשה מאוד לתאר את עלילת סרטו של דני רוזנברג, או את הדרך שבה הוא מערבב בין תיעוד, שחזור ובדיה. מאידך, קל מאוד לכתוב שהסרט הזה מרסק את הלב דרך פשטות וכנות ולא דרך התחכמות קולנועית. בנוסף, בעזרת שזירה מחדש של חומרים, סרט סטודנטים ישן נברא מחדש כאחד מהשניצלים הכי מרגשים שזכורים לי על המסך, וזה אפילו לא בהכרח הרגע הגדול ביותר בסרט.

4. "אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד" – Never, Rarely, Sometimes, Always
מעבר לכל מה שנאמר על סרטה של אלייזה היטמן בכל הנוגע לעיסוק בהפלות ופוליטיקה מגדרית, הבמאית לוכדת היטב את תחושת הגיבורה שאין אף אחד בעולם עליו היא יכולה לסמוך, כי אף איש או אישה לא מסוגלים להבין אותה. היא גם לוכדת את הרגעים בהם אותה גיבורה מבינה כי יש מי שיתמוך בה ללא תנאים – גם קרובת משפחה וגם זרה שנוגעת בטראומות. הרגעים הללו מערבבים פחד ואושר ועוד אין בהם שחרור.

3. "זורקת" – Happy Old Year
אחד הדברים שאני לא מבין בנוף הקולנוע העולמי הוא היעדר סרטי הבמאי נאוואפול תמרונגרטאנאריט מהפסטיבלים הגדולים ומהשיח על הבמאים המעניינים שפועלים כיום. הסרט הזה עוסק לכאורה בעיצוב מחדש של הבית וויתור על העבר, אך הוא למעשה הצדעה לשמירת הזיכרון ולאופן בו חפצים ואנשים מעצבים את חיינו באופן הרבה יותר עמוק ממה שאנו חושבים. סרט שנע בין הברקות קומיות לעימותים קשים וכמו ברוב סרטי הבמאי, כל רגע קטן בו מרגיש כמו המקבילה הקולנועית לשיר הייקו, והמכלול מרגיש כפואמה מפוארת.

2. "פרה ראשונה" – First Cow
הבמאית קלי רייכארדט והתסריטאי/סופר ג'ון ריימונד שוב מעניקים גרסה יותר מלוכלכת ואמינה של המערב הפרוע, כמו ב"המשלחת של מיק". הם גם שבים לפרק לגורמים חברות גברית וגבריות בכלל, כמו ב"Old Joy". וכמו ברוב היצירה המשותפת שלהם, הקינה על כשלי הקפיטליזם מצויה כרקע מהדהד לסיפור אנושי, שהוא גם שונה מכל מה שהם עשו אי פעם בעבר. זו יצירה שבמכוון מעקבת ומצמצמת את לב העלילה, אך היא ממשיכה לגדול ולהדהד הרבה אחרי הצפייה, כמו כל סרטי הבמאית.

1. "עוזרת אישית" – The Assistant
הבמאית קיטי גרין עושה לכאורה את גרסת מקום עבודה ל"ז'אן דילמן" – תיאור חיי השגרה של אישה שקופה. אולם במקביל, בסרט הזה שלכאורה הרבה לא קורה בו, מסופרים הרבה סיפורי משנה כואבים דרך פרטים קטנים ברקע, סיפורים של נשים אשר חלקן כלל לא נראות או נשמעות בסרט. התשובה הכואבת לשאלה "איך מקומות העבודה מאפשרים את זה" מוסיפה להדהד עבורי ומיקום הסיפור בתעשיית הקולנוע מוסיף מכה נוספת. אני מניח שזו אחת מן הבחירות היותר שנויות במחלוקת שלי למצעד, ושמעתי גם כמה טענות מנומקות נגד הסרט, אך הסגנון המצומצם-מחושב של הבמאית ריתק אותי למסך, כמו גם הביצוע השבור והמצמרר של השחקנית ג'וליה גארנר.

כמעט ונכנסו:
"אמריקן סקטור", "רוק אוהבים", "קולקטיב", "דיק ג'ונסון מת", "מוליכי הזאבים", "הציירת והגנב", "בית הזיכרונות", "האישה הבוכייה", "סאמרטיים", "מדינת הבנים", "מותם של שני אוהבים", "יהלום לא מלוטש", "מלחמתה של רעיה סיניצינה", "חיים נסתרים", "הטיול ליוון", "אני חושבת לגמור עם זה".

סרטי השנה של עופר

שנה טובה לכולם, ותודה שאתם קוראים.