אוסקר 2020/21: כל המתמודדים בפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר – חלק ד'

עוד שבוע, ועוד 16 מדינות הכריזו מי ייצג אותן בפרס הסרט הבינלאומי של האוסקר ה-93. כרגע אנחנו כבר על 65 סרטים שיצאו לדרך, וסביר להניח שיש עוד איזה 20 שמחכים. האמת היא שהמדינות היחידות שזכו לאחרונה לתהילת אוסקר וטרם הודיעו על בחירתן השנתית הן איטליה ("כל החיים לפניו"? "פינוקיו"?), וארגנטינה, ומכיוון שאין שום אירוע קולנועי גדול בעתידנו, קשה לראות מישהו לפתע חוטף את הבכורה ורץ עם זה עד האוסקר.

ולכן, על אף שאין דבר מטופש יותר מלצאת בהצהרות מרחיקות לכת בשלב כל כך מוקדם, אני רוצה לצאת מטופש ולהגיד: יש כבר זוכה. ולא רק זה, הוא גם מסתתר בפרק הנוכחי. בעיני צריך להיות משהו מאוד יוצא דופן כדי שזה ישתנה. מצד שני, אנחנו חיים בתקופה בה מגיפה משבשת את כל הפלאנטה, אז בואו נגיד שברמת הסבירות "משהו מאוד יוצא דופן" זה לגמרי דבר שיכול לקרות.

בנוסף לאותו זוכה פוטנציאלי, חלק ד' כולל את הסרט הפלשתיני שמייצג את ירדן, הסרט הבלגי שמייצג את תוניסיה, לא מעט דוקו, כמה סרטים שכבר תוכלו לראות ממש היום בטלוויזיה, ועוד מדינה ששולחת לראשונה.

אם במקרה פספסתם את החלקים הקודמים וממש רוצים להיזכר, הנה מה שהיה לנו עד עכשיו:

חלק א' כלל 15 מדינות בהן טיוואן, פולין, אוקראינה וכמובן בהוטן.

חלק ב' כלל 14 מדינות בהן אוסטריה, גרמניה, דרום קוריאה, יפן, פלסטין, רומניה ושוודיה.

חלק ג' כלל 20 מדינות בינהן אירן, בלגיה, טורקיה, מקסיקו, רוסיה ו… ישראל!

המתמודדים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר באוסקר ה-93
חלק 4

אוזבקיסטן – "2000 שירים על פארידה" (Two Thousand Songs of Farida)
מכירים את זה שאתם נשואים לשלוש נשים והכל סופר סבבה, אבל אז מגיעה האישה הרביעית והדברים קצת יוצאים משליטה? בקטע של, וואי כנראה שיכולתי להסתפק בשלוש? אין ספק שזו חוויה שהרבה מאתנו יכולים להזדהות עמה, וזה בדיוק מה שקורה בנציג של אוזבקיסטן! כאילו, הלם, אני מרגיש שזה ממש נכתב עלי.
סרטו של יאלקין טוייצ'ייב הוא הנציג השני אי פעם מטעם אוזבקיסטן, שהצטרפה למירוץ בשנה שעברה. "2000 שירים" הוקרן בפסטיבלי בוסאן ומוסקבה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נחכה לאישה החמישית.

ארמניה – "שיר השירים" (Songs of Solomons)
שירים בשמות של סרטים זה חזק השנה באסיה, כנראה.
בפעם התשיעית מנסה ארמניה את מזלה באוסקר. הפעם עם סרטו של ארמן נשיאן, ביוגרפיה על חייו של קומיטס שהיה כומר, מלחין ומיוזיקולוג רק שלצערו הוא חי בתקופת שואת העם הארמ… אהה… לא! מה פתאום. זה בכלל לא קרה. סליחה, טורקיה! לא התכוונתי. מה שרציתי לומר לפני שנזכרתי במשהו אחר זה קומיטס חי בתקופת שואת העם הארמדילי. זה היה כשמלא ארמדילים בדנמרק התגלו כחולי קורונה והיה צריך להשמיד אותם. זה היה אז בכל העיתונים, בטוח אתם זוכרים.
יופי. מזל ששמתי לב. עכשיו שעברנו את זה נוכל לבדוק מה הם הסיכויים של הסרט להיכנס לעשירייה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אין.

ברזיל – "בבנקו: ספרו לי מתי אמות" (Babenco: Tell Me When I Die)
בעונה השנייה של פרויקט מפסידי האוסקר, ממש לפני כמה חודשים,  חזרתי אל "נשיקת אשת העכביש" מ-1985. זהו סרטו המפורסם ביותר של הבמאי הברזילאי הקטור בבנקו, כזה שהיה אמור להתניע קריירה בינלאומית, אבל הדברים לא כל כך הסתדרו.
כפי הנראה לגמרי במקרה, אם כי זה טרם הוכח, הברזילאים החליטו לשלוח השנה סרט תיעודי שעוסק בקריירה של הבמאי שהלך לעולמו בעקבות מחלת הסרטן ב-2016. ממש צירוף מקרים מחשיד, מה אני אגיד לכם.
זהו סרט הביכורים של ברברה פז, שחקנית עד כה בעיקר, והוא הוקרן בפסטיבל ונציה שם זכה בפרס הסרט התיעודי הכי טוב העוסק בקולנוע.
ברזיל הייתה מועמדת ארבע פעמים, האחרונה עם "תחנה מרכזית ברזיל" אי שם ב-1998.
סיכוי להיכנס לעשירייה: ממש לא.

דנמרק – "עוד סיבוב" (Another Round)
בפרק הקודם כתבתי בפתיחה שהגיוני מאוד שדנמרק יישלחו את "עוד סיבוב" ורמזתי שזה יכול להיות סוף המירוץ. איזה יום וחצי אחר כך יצאה ההודעה הרשמית. אין ספק שהייתה לי יד במהלך הזה.
יש הרבה סיבות מדוע הדנים הפכו להיות מובילי המירוץ עוד לפני שכל המדינות סיימו להכריז על נציגיהן. דבר ראשון, דנמרק תמיד נלקחת ברצינות כשזה מגיע לאוסקר. עם 9 מועמדויות (האחרונה לפני ארבע שנים), 3 זכיות (האחרונה ב-2010), ועוד פעמיים של העפלה לשורטליסט, די ברור שהאקדמיה מגיבה בסקרנות לתוצרת הדנית. למעשה, אחד הדברים הכי מפתיעים של האוסקר ה-91 לפני שנתיים הוא ש"האשמים" לא נכנס בסופו של דבר. בשנה שעברה, אגב, הם שלחו את "מלכת הלבבות" הבלתי נסבל, אז אף אחד לא ציפה שיקרה עם זה משהו.
בנוסף, הנציג לאוסקר ה-93 הוקרן בטורונטו שם זכה לתגובות חיוביות, הוא מאת אחד הבמאים המהוללים בעולם תומס וינטרברג (שנשלח לאוסקר עם "החגיגה" והיה מועמד על "ניצוד") וממקלדתו של טוביאס לינדהולם, התסריטאי הקבוע של וינטברג ובמאי בפני עצמו ("חטיפה בלב ים"). מה גם שהשחקן הראשי בו הוא מס מיקלסן, שחקן ענק שגם אהוב מאוד על האמריקאים ושמו עלה לכותרות לאחרונה כמחליף של ג'וני דפ באשפת הארי פוטר הזאת שהם עושים כל כמה שנים.
ואם כל אלו לא מספיקים – והם מספיקים בהחלט – לא נראה של"עוד סיבוב" יש תחרות מבחינת היוקרה ותשומת הלב. בהיעדר זוכה של פסטיבל קאן או נתונים בקופות, יותר מתמיד הקרב הוא על תשומת הלב וזה יש לנציג דנמרק בגלונים, מה גם שלפי הבנתי לא מדובר בסרט אומנותי או מאתגר במיוחד. יותר מזה, אם יהיה כשיר לקטגוריות האחרות, אני רואה עולם שבו הוא מועמד גם לפרס התסריט והשחקן הראשי.
הסיפור על ארבעה מורים שמאמינים שהם יכולים להתמודד טוב יותר עם העולם, אם רק יהיו במצב תמידי של שיכרות, הוקרן בארץ במסגרת פסטיבל סרטים בערבה. בינתיים הוא מאיים על לסחוף את כל פרסי הקולנוע האירופאים, וכבר נקנה על ידי מפיץ ישראלי אז אפשר רק להחזיק אצבעות ממש חזק שגם נראה אותו בתפוצה רחבה יותר בקרוב.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אפשר כבר להתחיל לשתות.

עוד סיבוב

הונגריה – "הכנות להיות ביחד לזמן בלתי ידוע" (Preparations to Be Together for an Unknown Period of Time)
השם הארוך ביותר מכל 65 המתמודדים עד כה מגיע מהונגריה, מדינה שלאחרונה האוסקר אימץ בחום אחרי שנים ארוכות של מרחק. הונגריה זכתה ב-2015 על "הבן של שאול", הייתה מועמדת שוב ב-2017 עם "על גוף ונפש" ובשנה שעברה נכנסה לשורטליסט עם "אלו שנשארו". בסך הכל יש לה שמונה מועמדויות ושתי זכיות.
הנציגות הנוכחית, שביימה לילי הורוואת', הייתה חלק מפסטיבל חיפה האחרון, שם הצליחו כל חברי סריטה לפספס אותה. הבדיחה היא עלינו. בכל מקרה, מדובר על אישה שמתפתה לעזוב את משפחתה לטובת גבר חלומות, אך לאחר שהם עושים תוכניות מרחיקות לכת הוא לפתע מתנהג כאילו הוא לא מכיר אותה… חשוד מאוד, אם אתם שואלים אותי.
סיכוי להיכנס לעשירייה: הכנות להיות בלי אוסקר השנה, הונגריה.

הרפובליקה הדומיניקנית – "500 המטורפים שלי" (A State of Madness)
בפעם השלישית נשלחת הבמאית לטיסיה טונוס לייצג את מדינתה באוסקר. הפעם עם סרט העוסק בתקופה האפילה של משטר טרוחילו בשנות החמישים, כאשר מוסד לנפגעי נפש מקבל מנהל חדש שצריך להתמודד לא רק עם הטירוף שבין הכתלים – אלא גם זה שבחוץ. מבוסס על ספרו של אנתוני זגלול, שזה חד משמעית השם הכי כיפי של סופר אי פעם.
הדומיניקנים טרם היו מועמדים לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: נמוך.

ירדן – "200 מטרים" (Two Hunders Meters)
הנה סרט שלא יחבבו פה. עבודת הביכורים של הבמאי הפלשתיני אמין נייפה, שהוקרנה במסגרת ימי ונציה של הפסטיבל האיטלקי, עוסקת בגבר שחומת ההפרדה מונעת ממנו להגיע לבית החולים על מנת להיות עם בנו שנפגע. את התפקיד הראשי מגלם עלי סולימן האהוב ("הממלכה", "נדיה – שם זמני").
זהו ניסיונה הרביעי של ירדן באוסקר, כאשר כרגע הסטטיסטיקה שלה היא שנה אחת לא, שנה אחת כן ("ת'יב"). מכיוון שהנציג שלה בשנה שעברה, "3000 לילות" לא היה מועמד, ייתכן והפעם זה כן יקרה. בטח כשהורדנו 2800 מהשם, ועכשיו הוא יותר קליל.
סיכוי להיכנס לעשירייה: טוב, נו, לא באמת. אבל הלוואי.

לטביה – "הרובאי" (Blizzard of Souls)
הסרט הנצפה ביותר בתולדות לטביה יוצא לכבוש את האוסקר בסערה ולהיות הזוכה הראשון! זה כמובן לא יקרה, אבל לפחות אנחנו יודעים מה הסרט הנצפה ביותר בתולדות לטביה, למקרה שיישאלו אותנו את זה ב"צ'ייסר". מדובר ביצירה רחבת היקף של הבמאי… רגע, בואו נראה אם אני אצליח… דזינטארס דרייברגס (כנראה שנכשלתי), המספר על נער המצטרף לשורות הצבא האימפריאלי של רוסיה במלחמת העולם השנייה, וזה פחות מדליק ממה שהוא חשב.
לטביה לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לעשירייה: קשה לי לראות את זה קורה.

סורינאם – "וויירן" (Wiren)
עוד מדינה שהחליטה שהיא קיימת רק השנה היא סורינאם, שקיבלה עצמאות מהולנד בשנת 1975 ועכשיו שולחת סרט לאוסקר. הוא נעשה ב-2018 ודובר הולנדית ועוד שפה בשם "סרנן" (שזה איננו שם החיבה בתעשייה ל"סברי מרנן", בעיקר כי אין שום חיבה בתעשייה לסדרה הזו), אז בהצלחה עם זה.
וויירן משם הסרט הוא צעיר חירש שעולמו משתנה לאחר מפגש עם דוקטור אמריקאי, והוא יוצא לשבור את תקרת הזכוכית של הקהילה החירשת ולמאבק על זכויותיהם. בסורינאם. את הסרט ביים איוון טאי-אפין.
סיכוי להיכנס לעשירייה: בטח. שנייה, חכו פה. אני חוזר עם האוסקר. אל תזוזו.

200 מטרים

פינלנד – "טובה" (Tove)
אולי הייצוא המפורסם והראוי ביותר מפינלנד הוא "המומינים", סדרת ספרי הילדים (שאחר כך הפכו גם לסדרות טלוויזיה וסרטים) שכתבה טובה יאנסון משנות הארבעים ועד התשעים של המאה ה-20. ועל כן כאשר סוף סוף עושים על יאנסון ביוגרפיה קולנועית, מן הראוי לשלוח את זה לאוסקר.
את יאנסון מגלמת אלמה פוייסטי, שגם דיבבה את סנורקה ב"המומינים בריביירה" משנת 2014, והצוות מסביבה גם הוא כמעט כולו נשי. את התסריט כתבה השחקנית איווה פוטרו, שזהו הפיצ'ר הראשון שכתבה, והבמאית היא זיידה ברגרות'. ואיך אמר קובי מידן במשדר פרסי האופיר האחרון? "גם הצלם היה צלמת!", והפעם זו לינדה וואסברג.
פינלנד הייתה מועמדת פעם אחת, עם "איש ללא עבר" של קאוריסמקי.
סיכוי להיכנס לעשירייה: שלום וברכה, נפרד בשימחה, מהאופציה לראות את פינלנד באוסקר.

צ'ילה – "החפרפרת" (The Mole Agnet)
כמו נציג רומניה, גם הנציג הצ'יליאני הוא דוקו שהוקרן בדוקאביב, ומשם המשיך אל yes דוקו. בשונה מ"קולקטיב" לא תצטרכו לחכות עד דצמבר, אלא תוכלו לצפות בו ממש עכשיו! אם יש לכם yes, כלומר. וכך אני עשיתי. בהזדמנות הראשונה התיישבתי לראות את סרטה של מייטה אלברדי, סרט ריגול המתרחש בבית אבות. או באופן יותר מפורט, חברת ריגול שולחת קשיש חביב לבית אבות על מנת להתחקות אחר אחת הדיירות ולבדוק האם הצוות מתייחס אליה היטב. כמובן שבמהרה הסרט הופך לפסיפס על חיי הקשישים והדינמיקה ביניהם, עם לא מעט מבטים נוקבים על הגיל השלישי.
בשבילי זה היה מסוג הסרטים שבתחילתם אתה בטוח שזה סרט השנה, ואז בערך בחצי אתה כבר מתחיל להרגיש שהיוצרים איבדו את הדרך. ועדיין, יש בו כמה סצנות שקשה להישאר אדיש אליהן. מוזמנים לבדוק בעצמכם.
צ'ילה הייתה מועמדת לאוסקר לראשונה עם "לא" של פאבלו לאריין ב-2012 (מעניין האם סרטו הנוכחי "אמה" היה ברשימת המתמודדים הפנימית השנה), וחמש שנים אחר כך הפכה לזוכה מאושרת עם "אישה פנטסטית".
סיכוי להיכנס לעשירייה: אין מצב.

צרפת – "שתינו" (Deux)
נציג ראשון, אם אינני טועה, לפסטיבל הקולנוע הגאה שהסתיים ממש לאחרונה. עופר כתב עליו עוד בשלב ההמלצות שלנו.
צרפת בחרה בסיפור הלסבי המבוגר בכיכובן של שתי השחקניות האהובות ברברה סוקווה הגרמניה ("ברלין אלכסנדרפלאץ", "חנה ארנדט") ומרטין שבאלייה. זהו סרט הביכורים של פיליפו מנגטי ועד כה הוקרן גם בטורונטו, מונפלייה ופאלם ספרינגס.
צרפת מועמדת לאוסקר בממוצע של פעם בשנתיים, אבל ימי הנצחונות שלה רחוקים מאחוריה. למעשה, הפעם האחרונה שזכתה הייתה ב-1992 עם "הודו-סין". הייתי בן 9 אז.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אף פעם לא כדאי להמר נגד צרפת בשלב הזה.

שתינו

קולומביה – "נהיה השכחה" (Forgotten We'll Be)
ביוגרפיה קולנועית נוספת מנסה את מזלה באוסקר השנה, והפעם מטעם קולומביה. סרטו של פרננדו טרואבה (שהיה מועמד לאוסקר בקטגורית סרט האנימציה עם "צ'יקו וריטה") מבוסס על הספר של הקטור אבאד פסיולינסה, בנו של הקטור אבאד גומז. אם מישהו יכול להסביר לי בהזדמנות את ההיגיון של מתן השמות הקולומביאנים אני אעריך את זה. בכל מקרה, גומז (אותו מגלם חאוויר קמרה מ"טרומן" ו"דבר אליה") היה הומניסט ולוחם זכויות אדם דגול וחשוב במולדתו, שחייו נגדעו על ידי מתנקש. מקווה שזה לא ספויילר.
תהיה הופעת אורח של הבמאי וויט סטילמן, כך מובטח לנו. המוזיקה היא של זוויגניאב פייסנר, הפלא מאחורי הלחנת "שלושת הצבעים" של קישלובסקי.
קולומביה הייתה מועמדת פעם אחת בעברה עם "חיבוק הנחש".
סיכוי להיכנס לעשירייה: מקרטע.

קירגיסטן – "לרוץ אל השמיים" (Running to the Sky)
זוכה פרס פיפרסקי של פסטיבל בוסאן הדרום קוריאני הוא סרטו של מירלן אבדיקליקוב, סיפור על ילדון חמוד שחי בכפר מבודד עם אביו האלכוהוליסט ומתגלה כמוכשר בריצה. ואולי זה בדיוק הדבר שהוא צריך כדי לעזור לסובבים אותו ולעשות שינוי גדול בקהילה. או שלא, מאוד קשה להבין גוגל טרנסלייט קירגיסטני.
אבדיקליקוב כבר נשלח לאוסקר בעבר, עם "נוודים" היפה שהוקרן בפסטיבל חיפה 2015. קירגיסטן לא הייתה מועמדת לאוסקר עדיין.
סיכוי להיכנס לעשירייה: אולי. קשה לי להאמין.

תאילנד – "זורקת" (Happy Old Year)
הפנינה הזאת יושבת לה מעלה אבק בנטפליקס מאז חודש מרץ בערך, בלי שאף אחד סיפר לנו שהבמאי של "36", אחד מסרטי העשור של סריטה, עשה עוד סרט שזמין לנו בכל רגע נתון. יש פה הרבה מה לומר על קולנוע עולמי, על נטפליקס, על שיווק ועל כמה דברים הולכים לאיבוד. אבל למרבה המזל, תאילנד הכריזה על הסרט כנציג שלה לאוסקר ולכן יצאתי לחפש אותו. אשכרה מצאתי אותו על המחשב שלי, וגיליתי את אחד מסרטי השנה. כמה קרוב זה היה ללא לקרות.
סרטו של נאוואפול תמרונגרטנריט מספר על בחורה צעירה שחוזרת משוודיה לתאילנד, לבית ילדותה שם גרים אמה ואחיה, במטרה להפוך אותו לחלל העבודה שלה. בשביל זה היא צריכה לעשות סדר ולהיפטר מהרבה מאוד דברים, כמעט כולם בעצם מטענים של זיכרונות, ולא עם כולם היא יכולה להתמודד.
באמת שמדובר בסרט נפלא, אז אני ממליץ לכם בינתיים ללכת ולחפש אותו בממשק – ועל הדרך אפשר גם לכתוב לנטפליקס ישראל וואט דה פאק הקטע עם השם העברי ("איך לזרוק" לא עבר לכם בראש?). אני בטוח שתהיה סקירה בפני עצמה לסרט הזה בקרוב.
תאילנד טרם התקבלה לאוסקר.
סיכוי להיכנס לעשירייה: העולם שלנו איננו טוב מספיק בשביל שזה יקרה.

תוניסיה – "האיש שמכר את העור שלו" (The Man Who Sold His Skin)
לא, לא מדובר במטאפורה. זה די מה שקורה פה. הסרט שזכה בפרס השחקן של מסגרת אופקים בפסטיבל ונציה (יאחיה מהייאני. בשנה שעברה זה היה קייס נאשף של "תל אביב על האש") עוסק בפליט סורי שבורח לבלגיה, שם הוא מסכים להיות מיצג אומנות של אמן קעקועים, המצייר על גבו את הסכם הוויזה שלו. בכך הופך אותו לסלב אבל גם, אולי שולל ממנו את האנושיות שלו. טוב, הנה קיבלתם את המטאפורה שלכם.
הבמאית היא קאוטר בן הניה (שכבר נשלחה לפני שנתיים לייצג את מדינתה), בקאסט תוכלו למצוא גם את מוניקה בלוצ'י בבלונד, ורשימת המדינות החתומות על הסרט הן תוניסיה, צרפת, גרמניה, בלגיה ושוודיה.
סיכוי להיכנס לעשירייה: זה יהיה קשה, אבל אולי זה יכול להיות הפתעת ההכרזה.

נתראה בחלק הבא, עם מדינות נוספות וסרטים שלעולם לא נשמע עליהם.

זורקת