"סיבוב שני" ו"השכן ממול": דאבל פיצ'ר עם ג'ניפר לופז, כי ככה החיים שלי נראים כרגע

עוולה הוליוודית בזויה במיוחד התרחשה ב-13 בינואר 2019, כאשר במשדר הכרזת המועמדים לאוסקר ה-92 התברר שג'ניפר לופז הושמטה מקטגורית שחקנית המשנה הטובה ביותר על הופעתה ב"נוכלות בלי חשבון", ועוד לטובת קאת'י בייטס (שחקנית מופלאה בפני עצמה, כמובן, אבל תפקידה המועמד ב"ריצ'רד ג'ול" היה כלום ושום דבר).
על אף שהסרט בו כיכבה לופז נהנה מתגובות חיוביות מאז בכורתו בטורונטו, ועל אף שלופז עצמה צברה מועמדויות לפרסי איגוד השחקנים, הספיריטס, גלובוס הזהב ותאי המבקרים, המצביעים לא שוכנעו. האקדמיה, כך נרמז לאחר מכן על ידי המעריצים הנעלבים, לא באמת נתנה הזדמנות לסרט העוסק בחשפניות (בטח כזה שבויים על ידי אישה, רחמנא ליצלן) והפנתה את גבה לכוכבת/זמרת הפופולרית על בסיס סנוביזם בלבד, מתעלמים מכך שהגברת מתחזקת כבר שני עשורים קריירה כפולה, ומלאת תהפוכות, במשחק, הפקה ומוזיקה.

אין לי שום יכולת לאשש או לבטל את התיאוריה הזו, אבל כל שאני יכול לומר שהוא שמכל ההתעלמויות הבלתי נמנעות של האוסקר, זאת הייתה הצורבת לי ביותר השנה. לא כי "נוכלות בלי חשבון" הוא סרט טוב בצורה יוצאת דופן, אלא בעיקר בגלל שלופז הצטיינה להפליא בגילום רמונה, מנהיגת חבורת החשפניות, והעניקה את אחד מתפקידיה הטובים ביותר ואחת מהדמויות המוצלחות של 2019.
לופז עצמה הביעה את אכזבתה מהעניין, אך זה לא עצר בעדה לתת בראש כמה שבועות לאחר מכן עם הופעה מדהימה במשחק הסופרבול, שם עשתה בגיל 50 דברים שרוב הנשים לא מסוגלות לעשות גם בגיל 25.

אמנם את רוב הסרטים בכיכובה של לופז לא ראיתי (בחלקם הגדול הם לא משתייכים לז'אנרים שמעניינים אותי במיוחד, והאמת היא שהפילמוגרפיה שלה מורכבת מהמון סרטים איומים אובייקטיבית) אך עם זאת, דבר אחד אני יודע – ג'ניפר לופז שחקנית טובה מאוד. מספיק לחזות במה שהיא עשתה ב"רומן לא חוקי", "עיני מלאך" ו"חיים לא גמורים" כדי לדעת שהיא מביאה המון עדינות ואמינות לתפקידים שלה, הכי רחוק מהפרסונה המוזיקלית הצעקנית והאקסטרווגנטית שלה. אני מחזיק מעצמי מעריץ.

זמן רב רציתי לחלוק כבוד לג'ני מהבלוק, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לידי צפייה בסרטיה. והנה, בסוף שבוע שרבי במיוחד מצאתי את עצמי מתנחם בזרועות ספריית ה-24/7 של yes, והחלטתי לתת הזדמנות לשניים מהם, לנסות להגיע בראש פתוח עד כמה שניתן, ואז לרוץ ולספר לכם. מוזמנים וזה.

"סיבוב שני"
Second Act

בתום, ולמעשה גם במהלך, הצפייה בסרט הזה שיצא לבתי הקולנוע בדצמבר 2018 (גם בארץ), לא לגמרי הצלחתי להבין מה זה. האם זו דרמת כריסטמס סנטימנטלית? האם קומדיה מוזיקלית? האם סרט מדע בדיוני על תעשיית היופי? האם סאטירה על אמריקה התאגידית?
התשובה לכך, אם להשתמש במילותיה של קטיה זמולודצ'יקובה, היא: אני לא יודע, אני לא מדענית. מה שאני כן בטוח בו הוא שהסרט הזה במסלול להיות קאלט, או לפחות כך ראוי שיהיה, ושמינימום הקהילה הגאה ותומכיה צריכים לאמץ את הסרט הזה ממש כמו "איזו מין שוטרת" ו"החתונה היוונית שלי".

אתם ודאי שואלים את עצמכם איך קרה שבכלל בחרתי לצפות בסרט הזה? וגם אם לא, הנה ההסבר – בפודקאסט האהוב עלי בעולם "This Had Oscar Buzz" כריס פייל וג'ו ריד הזכירו אותו מסיבה שאינני זוכר, והפצירו במאזיניהם לצפות בו ולו בשביל התפנית המפתיעה במהלכו. בתור בן אנוש כמו כולם, שיחות על טוויסטים תמיד מקפיצות אותי, ולכן סקרנותי גאתה. ברגע של חולשה, התעלמתי מאיזה 100 סרטים אחרים שהייתי צריך לראות ובוודאי היו מרחיבים את אופקי יותר מ"סיבוב שני", ובעת לילה מאוחרת התיישבתי לצפות בו.
אז רק לגבי אותו טוויסט מדובר: לא אחשוף פה שום דבר כמובן, אבל אני באמת תוהה לאיזה אחד מהשניים התייחסו מגישי הפודקאסט. האם לזה אשר מתרחש כ-50 דקות לתוך הסרט בו מתגלה משהו כל כך צפוי וברור שהוא כבר עשה סיבוב שלם להפתעה מוחלטת; או לזה המגיע דקות ספורות אחר כך, בו הסרט הגם ככה לא ברור הזה משנה כיוון למעשייה מופרכת לחלוטין שכוללת תכשירים רפואיים ועציצים רדיואקטיביים ששרדו את ההפגזה על הירושימה. כן, אני רציני. זה קרה.

"סיבוב שני" נכתב על ידי גס'טין זקהאם ("החתונה הגדולה", "מתים על החיים") ואיליין גולדסמית'-תומס (קרדיט הכתיבה היחיד של מפיקת "נוכלות בלי חשבון", "חטוף" ו"השכן ממול" אליו נגיע עוד מעט), ובויים על ידי פיטר סגל מתהילת "האקדח מת מצחוק 3" ו"סדנה לעצבים".
הסרט נפתח כאשר מאיה (לופז), נמצאת בצומת דרכים: היא מחכה לקידום ברשת החנויות בה היא עובדת, והזוגיות שלה עם עוזר מאמן מאוהב (מילו ונטימילייה המשופם) עומדת לעבור לשלב הבא. הוא משתוקק להקים איתה משפחה, אך היא נרתעת מהרעיון בעקבות אירוע קשה שחוותה בעברה.
את הקידום מאיה מפספסת בגלל שאין לה תואר (למרבה ההפתעה, עניין המגדר לחלוטין לא משחק תפקיד. האם זה מרענן או מתחסד, תחליטו אתם) אך הבן של החברה הכי טובה שלה מפרסם בשמה פרופיל פייסבוק מזוייף ורב פעלים, דרכו היא מצליחה לקבל משרה נחשקת בחברת טיפוח גדולה. לפני שהיא מספיקה להתוודות על השקר היא כבר אחראית על קו מוצרים ומוצאת את עצמה במלחמה מול בתו הצעירה של המנהל (ונסה האדג'נס) בדרך למוצר המושלם הבא שיקפיץ את הרווחים.
על אף שגם ככה מעט מאוד דברים היו הגיוניים עד כה, בשלב הזה "סיבוב שני" מחליט לעשות סלטה כפולה – אחת קשור לאותה טראומה בעברה של מאיה, והשנייה לתחום הטיפוח, כשהמשותף לשניהם הוא שאין שום סבירות באף אחת מהן. כנראה שני התסריטאים קיבלו את רוב האינפורמציה העולם הם דרך "ביג" ו"נערה עובדת", ומאז 1988 לא ראו סרט או יצאו החוצה לרחוב.

אחרי סצנת ריקוד משונה במטבח, רגע שבו לופז אומרת במנדרינית "אני צריכה לבדוק את האשכים שלו כדי לראות שאין נפיחות", מהלך שאפילו ב"ג'יין הבתולה" היו נרתעים ממנו, לפחות חמש יונים צחורות שנהרגות על ידי משאית, טנגו שאני די בטוח שהתרחש, וניסויים מדעיים שקצת פחות הגיוניים ממה שקורה ב"גרמלינס 2", מאיה מבינה שהגיע הזמן להתוודות על מי שהיא באמת ולשלם את המחיר. לראות בשביל להאמין.

די מדהים שהסרט הזה אכן קרה, לא אשקר לכם. צפיתי בו בתדהמה מוחלטת מתחילתו ועד סופו, אבל לא באופן משולל הנאה. קשה לדעת האם מישהו פה לוקח משהו ברצינות, אבל לכמות כזו של הגזמות בהחלט לא ציפיתי. איכשהו זה כן הצליח, והסרט לחלוטין נחשב הצלחה אם מסתכלים על 72 מיליון הדולר שהכניס מתקציב של 16 מיליון בלבד. אני כמובן לא מפציר בכם לצפות בו, בטח בהתחשב בכמות החומרים שנמצאים שם בחוץ, אבל לערב בנות ("בנות" מתייחס לכל המגדרים, אני לא ממשטר) אחרי אי אילו חומרי מרככי תודעה, הדבר הזה יכול לעבוד נהדר.
וג'יי לו? היא כמובן מהממת. איכשהו היא מצליחה למכור את כל הטמטמת שמתרחשת במהלך הסרט הזה (היא גם הפיקה, כמובן) ולצאת מקסימה ונפלאה כמו שהיא יודעת. זו עוד הוכחה לכמה שהיא מצוינת, אפילו בסרטים שכנראה נכתבו באלתורים על המקום.

"השכן ממול"
The Boy Next Door

יש כמה דברים משיקים בין "סיבוב שני" ובין הסרט הזה, שיצא לבתי הקולנוע ב-2015 בחסות אולפן האימה בלומהאוס, והיה להצלחה משוגעת (מעל ל-52 מיליון דולר, מתקציב לא סביר של 4 מיליון). בשניהם ג'יי לו גם מככבת וגם מפיקה, ובשניהם היא אישה שחווה משבר בזוגיות שלה, חמושה בחברה-הכי-טובה בלונדינית, ומסתבכת עד לצוואר בשקרים והעמדת פנים. ההבדל בין שני הסרטים הוא שאם זה מ-2018 הוא דרמה-קומית טובת לב, זה המוקדם יותר הוא מותחן שמנסה להיות חושני, מהסוג שהיו פופולריים מאוד בתום שנות השמונים לא רק בעקבות "חיזור גורלי" אלא גם כריאקציה לחברה השמרנית בימי רייגן/בוש כמו "היד שמנענעת את העריסה", "במרומי הפסיפיק" ו"משחק למבוגרים בלבד" בהם תא משפחתי מושלם מאוים על ידי סוס טוריאני חולני כמו שהוא סקסי.

כיום זה נראה מוזר שג'ני לקחה חלק במותחן דל תקציב שיש בו הרבה יותר מזרקים ננעצים בעיניים ממה שהייתי מצפה, אבל אם מסתכלים על התקופה בה הסרט נעשה זה איכשהו מסתדר. למעשה זה אפילו התגלה כהימור מוצלח. בעת "השכן ממול", ובמקביל לקריירת המוזיקה שלה, המניות שלה בקולנוע לא היו בשיאיהן. סרטה הקודם לפני "השכן ממול" היה הכישלון המוחלט "פארקר", ובאופן כללי האלף החדש לא בדיוק התייחס אליה היטב. שיתוף הפעולה שלה עם בית ההפקה של ג'ייסון בלום, למרות שזכה לביקורות מחפירות ובוז כללי, נחשב להצלחה ואפילו החזיר אותה למעמד של סמל סקס. אז הנה לכם, מלעיזים. אל תהיו טיפשים כי יש לה אבנים, זוהי ג'ני מהשיכונים!

האמת היא שלופז היא כנראה הסיבה היחידה שהסרט הזה הגיע לבתי הקולנוע ברחבי העולם (על ישראל אני לא מדבר בכלל. בכל זאת, אנחנו מהבודדים שהפצנו את "זר דופק בדלת", והדבר הזה היה להיט אם לשפוט לפי הפופולריות הלא סבירה של הסקירה שלי עליו). באמת שמדובר באחרון סרטי הלייף-טיים/הולמארק, אלו שכבר מזמן הפכו לפארודיות. מדובר בסרטי טלוויזיה המצולמים בעיירות פרבריות שכלואות לנצח במג'יק-האוור הזהובה, שכל הסצנות המאיימות בהן טבולות בכחול שמגיע ממקור אור לא סביר, שמשלבים באופן הכי מגושם ושמרני בין סקס לסכנה, וכל השחקנים בו לוהקו ממגזין של בית וגן.

מה שקורה פה הוא שג'יי לו מגלמת את קלייר, מורה בבית הספר של עיירה קטנה, המתמודדת עם פרידה מבעלה ואבי ילדה המתבגר לאחר שבגד בה (עם מזכירה! בנסיעת עבודה!! לסן-פרנסיסקו!!!). כשהבעל הבוגדן נעדר, לבית הסמוך עובר נואה, בחור צעיר, יתום וחתיך (ריאן גוזמן, שהיה אמור להיות כוכב אבל לא) שהגיע על מנת לטפל בדודו החולה, ומחליט כבר להשלים בגרויות על הדרך. נואה מתחבב על קלייר ובנה תוך שנייה, והופך לבין בית, זאת על אף אזהרותיה של חברתה החשדנית (קריסטין צ'נוות'). אחרי דייט גרוע ולא מעט יין, קלייר מוצאת את עצמה בלילה לוהט עם הגברבר המסוקס, אבל מגלה די במהרה שהסתבכה עם פסיכופט מסוכן שיעשה הכל כדי לשמור אותה לעצמו. וכך עוד אישה חלשה ממיטה אסון על משפחתה, למרות שתאכלס היא הקורבן. הניינטיז מעולם לא נגמרו.

במילים פשוטות, הסרט שביים רוב כהן ("מהיר ועצבני") על פי תסריט של ברברה קורי, הוא באמת חרפה. הוא כושל בכל כך הרבה מובנים, שקשה להאמין שהצוות לא נקרע מצחוק בין הטייקים. זה מתחיל עם התסריט המחופף שכולל כמה משפטי מחץ שאני באופן אישי מאמץ ללבי כמו "אתה חייב לקרוא את 'האיליאדה', אחי", "אני סגנית מנהל וזה התפקיד שלי!", "כן, גם פה היה רטוב אתמול" ו"אני מת על העוגיות של אמא שלך". עם זאת, פיסת הדיאלוג המוצלחת ביותר היא: "תפסיק לעקוב אחרי הביתה", "אני לא יכול. אני גר בבית ליד".
אבל מעבר לפאדיחות המיידיות, הסרט בעייתי במה שהיה אמור להגדיר אותו – המבט הנשי.

עלילת (ואני משתמש במונח הזה בנדיבות) "השכן ממול" הוא כולו דרך מבטה של קלייר, היא הגיבורה הבלעדית של הסרט, ודרכה אנחנו חווים את שאר הדמויות. לכן, נואה אמור להיות מושא התשוקה של הסרט, לפחות לפני שמתגלה שהוא סייקו, אבל בזמן שאנחנו אמורים להימשך אליו כדי להזדהות עם מאיה, באמת שהמצלמה מתחרמנת בעיקר מלופז. כשרוב כהן הבמאי והצלם שלו דיויד מקפרלנד מנסים להפוך את המבט הגברי של הסרט לכיוון ריאן גוזמן ולהציג אותו כנחשק, זה כל כך מסורבל שזה קצת מרגיש כאילו כהן ומקפרלנד מצחקקים במבוכה אחרי הקלוז-אפים על קיבולת השריר המגורזת של השחקן לאחר "טיפול במכונית". אין להם מושג איך עושים את זה, והם ממהרים לחזור ולהנציח את לופז בתאורה שמדגישה את חמוקיה המרשימים.

אבל באמת שאני נכנס לעניינים שגדולים על הסרט בכמה מידות, ורק עצם הדיון על זה נראה מיותר. אז זה אמנם לא יחדש לכם משהו שכבר ידעתם, אבל "השכן ממול" הוא מסיבה של כתיבה גרועה, משחק מחפיר (לופז וצ'נוות' שורדות את זה איכשהו), עשייה קולנועית של ערוץ טלוויזיה ב-1993 ומודעות עצמית של מטרידן כפייתי.
כמובן שגם פה יש אלמנט של הנאה מההתרסקות הזו, ואפילו סצנת קליימקס אלימה ומשעשעת, אבל הפעם הייתי ממליץ לוותר. אתם יודעים, למקרה שמישהו מכם בטעות חשב להקדיש לזה 85 דקות. קשה לי להאמין שזה המצב.