מהמסך אל הדף: הסרטים שהפכו להשראה על הספר "מה שכבר ארוז"

השראה היא דבר די משונה. בשונה ממחוות, כלומר יצירות קודמות להן שואפים להתייחס באופן ישיר, כשזה מגיע להשראה קשה מאוד לדעת איפה אתה מתחיל ואיפה היא נגמרת. לעיתים היא ממש זו שגורמת לך לפעול, אבל הרבה מאוד פעמים אתה מזהה את הנוכחות שלה זמן רב אחרי שהיא כבר עזבה.
לפני בערך שלוש שנים, בתקופה בה תסריט שלי התגלגל בקרנות הקולנוע בלופ די מייאש והרגשתי איך אני מאבד זמן יקר, הבנתי שאם אני רוצה להגשים חלום וליצור משהו שיפרוץ את גבולות המגירה אני חייב לחשוב מחדש על המסלול של החיים שלי. החלטתי לנסות משהו חדש ולכתוב ספר. לא היה לי ממש רעיון או השראה. זה התחיל, מילולית, מלתאר את המקום בו ישבתי באותו הרגע וצעד אחר צעד התקדמתי עד שהרגשתי שיש לי גם סוף.

תוך כדי עבודה גיליתי שהדלק שלי, המוטיבציה וההשראה, המשיכו להגיע מהקולנוע למרות שהמדיום היה שונה לחלוטין. ואיכשהו, על אף שאני קורא די הרבה ספרים, בכל פעם שנתקעתי ולא ידעתי איך להמשיך, התיישבתי מול המסך ודווקא זה הצליח להחזיר אותי למקלדת. בסופו של דבר, אחרי שהכל כבר הסתיים ונעמד על הרגליים, זיהיתי בפרוזה שכתבתי כמה סרטים שאת חלקם לא ראיתי מעל לעשר שנים, אבל משהו בהם נצרב בי כל כך חזק שהם לפתע צפו כשחזרתי למסלול הכתיבה, יישרו אותי חזרה למסלול ובדיעבד העניקו לי השראה. זה היה די מטלטל.

אז איכשהו יצא שכתבתי ספר, "מה שכבר ארוז" שמו – סיפור על שני חברים שבאמצע שנות השלושים שלהם נאלצים להתעמת עם כמה דברים שהם ממש השתדלו להדחיק, ולראשונה החברות שלהם עומדת במבחן מכיוון שלכל אחד מהם דרך התמודדות שונה לגמרי עם המצב. עכשיו כשהוא מצא את דרכו להוצאת ספרים ומשם לחנויות, החלטתי לעשות מחווה לכמה מהסרטים שנטמעו בין שורות הספר. כאלה שאולי לא חשבתי עליהם תוך כדי הכתיבה (מלבד אחד ספציפי), אבל הם לגמרי היו שם, והוכיחו שיש יצירות שנכנסות לך לדי.אן.איי בלי שאפילו שמת לב. הפוסט הזה מוקדש להם.

"שירי אהבה" – Les Chansons D'Amour

סרטו החמישי של כריסטוף הונורה ("בתוך פריז", "תיהנו, תאהבו ותרוצו מהר") הוזכר לא מעט בסריטה בשנים האחרונות, אז את הפעם הזו אעשה בצורה מצומצמת יותר, כי כמה אפשר.
המיוזיקל המודרני הזה מ-2007, מחווה לגל החדש ול"מטריות שרבורג", הוא היחיד ברשימה הזו שאיננו השראה, אלא ממש חלק אינגטרלי מ"מה שכבר ארוז". הסרט הזה הפך להיות כל כך משמעותי בחיים שלי, שמצאתי את עצמי משלב אותו בעלילת הספר, כאשר סצנת הסיום מתייחסת אליו באופן ישיר. בואו נגיד שאני באמת מקווה שאין פה עילה לתביעה.

באיזשהו מקום, בלי שבאמת התכוונתי לכך, זה דווקא מתחבר לא לסרט, אלא לספר שאני מאוד אוהב – "אמא שלך יודעת?" של ירון פריד. בספר ההוא, שיצא לאור ב-1997, "ז'יל וג'ים" של טריפו הופך להיות מוטיב משמעותי, והאמת היא שדרכו נחשפתי לראשונה ליצירת המופת ההיא וצפיתי בה מאז עשרות פעמים.
עכשיו, בחוצפתי, לקחתי יצירה חדשה מהקולנוע הצרפתי שמאז שראיתי אותה לראשונה כאילו השתדכה לי לנשמה, והטמעתי אותה בעלילה האישית שלי, כשאם להיות כן אני מניח שבאיזשהו מקום פשוט ניסיתי להפוך אותה לשלי. או שאולי בעצם אני מקווה שכמו שאני גיליתי את סרטו של טריפו דרך הספר ההוא כשהייתי בן 13, ככה אולי מישהו יגלה את "שירי אהבה" דרך "מה שכבר ארוז". איזו אחת מהאופציות שמוציאה אותי טוב יותר.

"בחורות יפות" – Beautiful Girls

עד לפני כמה זמן הייתי בטוח שאני היחיד שזוכר את הסרט הזה, אבל פוסט שכתבתי בפייסבוק לפני כמה שבועות חשף שיש לא מעט מחברי שראו אותו, וגם אצלם הוא נצרב.
סרט השלישי של טד דמי, אחיו הצעיר של ג'ונתן, יצא ב-1996 כחלק מבנק הסרטים של חברת ההפצה העצמאית המשמעותית ביותר של אותה תקופה, מיארמקס בהנהגתו של הארווי וויינשטין, לימים אחד הנבלים הגדולים של הקולנוע וזה שבעקבות מעשיו הנפשעים הוצתה מחאת metoo. בתקופה ההיא מיראמקס הייתה ידועה בעיקר כמייצרת מכונות אוסקרים, אבל דווקא הסרט הזה הגיח הישר אל בית הקברות של הפצת פברואר בלי פסטיבלים לשמו, נותר בחוץ ובקור. מילולית.
בארץ אני מניח שהוא הופץ בזכות קאסט השחקנים הרחב שלו, שכולל את נטלי פורטמן בת ה-15 בהופעתה השנייה אחרי הפריצה ב"ליאון" (והיא לא פחות טובה כאן), מאט דילון, זוכה האוסקר טימותי האטון ("אנשים פשוטים"), אומה תורמן שנתיים אחרי הצונאמי של "ספרות זולה" בזכותו דמותה האיקונית הייתה תלויה על קירות בכל דירה שכורה בעולם, לורן הולי מתהילת "סודות העיר" ו"טיפשים בלי הפסקה", רוזי או'דונל, מירה סורבינו שנה אחרי האוסקר על "אפרודיטה הגדולה" (גם הוא בהפקת וויינשטין) ועוד.

הסיפור מרגיש כמו כל הפקת סאנדנס בין 1991 ל-1999: בחור צעיר ואבוד חוזר לעיירת הולדתו הקטנה והמושלגת על מנת להשתתף בכנס המחזור שלו. שם הוא מתחבר שוב עם החברים אותם השאיר מאחור כשעבר לעיר הגדולה, כשלכל אחד מהם הסיפור שלו שכולל התבגרות מאוחרת, רומנים אסורים, אהבות ואכזבות.
את הסרט הזה ראיתי בקולנוע כשיצא, ועל אף שהתאהבתי בו לגמרי לא חזרתי אליו מאז. ועם זאת, ממש לאחרונה צפיתי בו שוב והייתי בהלם כמה ממנו נשאר אתי במהלך 20 השנים שחלפו. ויותר מזה, נוכחתי כמה ממנו ראיתי בדיעבד בספר שלי. ב"מה שכבר ארוז" יש סצנת דיאלוג אחת שהקשר בינה לבין רגע משמעותי ב"בחורות יפות" הוא בלתי ניתן לערעור, ובכל היקר לי לא עשיתי את זה במודע. הסרט הזה פשוט ישב לי במוח שני עשורים, חיכה שאתן לו לצאת.

טד דמי הלך לעולמו שמונה שנים לאחר "בחורות יפות" והוא בן 38 בלבד. התסריטאי סקוט רוזנברג המשיך אחר כך, מסיבה שאינני מצליח להבין, לתסריטים כמו "קון אייר", "עקיצה ב-60 שניות", שני סרטי "ג'ומנג'י" האחרונים ו"ונום" (באמצע גם היה לו את "נאמנות גבוהה"). שיתוף הפעולה שלהם אולי לא הצליח להיכנס לקאנון הקולנועי, בטח לא זה של האינדי בניינטיז, אבל מסתבר שמי שכן ראה אותו בגיל הנכון נשאר שבוי שלו וזוכר לו חסד נרגש במיוחד.

"סוף שבוע" – Weekend

בקולנוע, מבט יכול להיות הדבר הכי עוצמתי שיש. לא צריך דיאלוג או סאונד כלשהו בשביל לפרק את הפריים כשיש לך מבט מנצח של דמות. מתוך כל הדברים הנפלאים בסרטו של אנדרו הייג משנת 2011, הסרט הלהט"בי הטוב ביותר שנעשה מאז "איידהו שלי" ואחד מ-80 סרטי העשור שלנו, הדבר שהכי נשאר אצלי ממנו הוא הרגעים בהם ראסל (טום קאלן) פשוט מסתכל, בין אם זה דרך החלון שלו החוצה או על גלן (כריס ניו). הדברים שאנחנו לומדים רק מהמבטים שלו, וההעמדה שלו בפריים, משמעותיים יותר מכל דבר שנאמר.
ראסל כמעט תמיד מסתכל אל העולם שבחוץ, כאילו תר אחרי סימן חיים, את האינטרקציה האנושית שכל כך חסרה לו. יכול להיות שבגלל זה אופיר, אחת משתי הדמויות הראשיות של הספר שלי, כל הזמן מסתכלת, מחפשת אנשים במרפסות, בפאבים או מגגות גבוהים.
הכוח הזה של מבט, כביכול פאסיבי אבל בעצם הוא גם הפעולה הכי חזקה שדמות יכולה לבצע ברגע נתון, הוא משהו שלמדתי מ"סוף שבוע", מאנדרו הייג, מטום קאלן ומהצלמת אורזולה פונטיקוס.

"לרדוף אחרי איימי" – Chasing Amy

עוד סרט שלא הבנתי עד כמה הוא הפך למשמעותי אצלי עד שלא ראיתי אותו שוב, בהפרש של שני עשורים, הוא זה של קווין סמית' – סרט שדרך פריזמה של פוליטיקת זהויות ממיס את המוח בצפייה עכשווית יותר מכל טריפ קולנועי שאפשר לחשוב עליו. רגע אחד הסרט הזה מ-1997 הוא הדבר הכי פוגעני, פטריאכלי ודוחה שיש, ואז תוך שנייה הוא פתאום הופך את המהות שלו לגמרי, ומתגלה כהרבה יותר woke ממה שמישהו היה באותה תקופה, וככה חוזר חלילה עד שכבר לא יכולתי לדעת מה ציני ומה לא, ממה אני אמור להתעצבן ועל מה אני אמור להריע. באמת אחת החוויות הכי מבלבלות שהיו לי לאחרונה.

אבל זאת לא הסיבה שהסרט הזה נמצא ברשימה הזו (על אף שבאמת מגיע שיכתבו כמה מאמרים עליו), אלא בעיקר בגלל מערכת היחסים שכתב בה סמית', זו של החברים-הכי-טובים הולדן (בן אפלק) ובנקי (ג'ייסון לי) גם אל מול כניסתה לחייהם של אליסה (ג'ואי לורן סמית', שהייתה אמורה להיות לה קריירה הרבה יותר עמוסה ממה שקרה בסופו של דבר).
בשלב הזה אני מרגיש שאני חושף יותר מדי קלפים, אבל זאת בעצם הייתה המטרה של הפוסט הזה – הסתבר לי בדיעבד שלא מעט מהדינמיקה בין הדמויות ב"מה שכבר ארוז" מהדהדות לפעולות של אלו ב"לרדוף אחרי איימי" (גם הוא של מיראמקס, אגב). ואמנם מעולם לא החזקתי מהסרט הזה חריף, שנון או מסעיר במיוחד, אבל כנראה שלראות אותו בגיל 14 היה כמו לקעקע אותו על המוח שלי.

"מת על המתים" – Shaun of the Dead

להכריז שקיבלת השראה מהסרט הראשון בטרילוגיית הקורנטו של אדגר רייט, ניק פרוסט וסיימון פג, זה שילוב אוקסימורוני מוחלט בין הדבר הכי יומרני שאתה יכול להגיד לבין הדבר הכי סביר והגיוני שיש. כלומר, בזמן שאני לא מדגדג את יכולות הכתיבה של רייט ופג (זה לא שאני קשה עם עצמי. פשוט מעטי מעט בעולם הזה יכולים), אני לא חושב שאפשר כיום לכתוב על דמויות בשנות השלושים שלהן שתקועות באמצע החיים, בלי ששון או אד יישבו על איזו ספה מתפוררת במעמקי התודעה ויזפזפו עם השלט בכל הנוירונים שלך.

כמו הרבה מאוד אנשים שיודעים להעריך גאונות שהם נתקלים בה, גם אני צפיתי ב"שון אוף ד'ה דד" יותר פעמים ממה שאני יכול לספור, וגם אם אף אחת מהדמויות בספר שלי לא מזכירה בשום אופן ישיר את גיבורי קומדיית הזומבים המושלמת הזאת, או בנויה על פי האיפיונים שלהם, רק העובדה שאני מוצא את עצמי ביומיום לפעמים מדבר כמוהם, מתמודד עם המציאות שלי בפאבים, מנסה לתכנן צעדים מראש על ידי פירוט רפטטיבי של כל הפעולות האפשריות, בבוקר נעמד בכניסה למטבח כדי להוציא פיהוק, בוכה כשמתחיל שיר מרגש (ולרוב צועק "it’s on random" סתם כי זה עוזר לי להתמודד), מציע לאנשים חטיפים רק כדי שאוכל להגיד “does anybody want… a peanut?”, אומר לחברים "ת'נקס, לאב" עם קריצה כשהם מביאים לי בירה, מופתע בכל פעם שהכלבה שלי מצליחה להסתכל למעלה, וכן, לפעמים יורה באמא שלי כשאני חושב שהיא זומבי – זה די בקלות מבהיר שאם ארצה או לא, הם חלק מכל דבר יצירתי שאנסה להביע את עצמי דרכו.

האמת היא שיש עוד הרבה.
"50/50" בטוח נמצא שם בין השורות, "השעות" הוא סרט שהשפיע על המבנה של הספר בוודאות, יהיה קשה לי להאמין שכתבתי על החוויה האורבנית בלי ש"מציאות נושכת" ישתחל שם איפשהו, "מלאכים באמריקה" ללא ספק, "החתונה של החבר שלי" בוודאות הכניס איזשהו ביט, וכנראה גם "נערי פלא", "סוף הסיור" ועוד הרבה אחרים. וזה מוזר, כי לא הייתי חושב שדווקא אלו יהיו הבנק התרבותי שלי וכמובן שהייתי שמח להתהדר בכל מיני שמות מפוצצים יותר. אבל בסופו של דבר אלו הסרטים שפגעו בי ברגע הנכון בזמן הנכון, ואני מוצא את עצמי מביע את עצמי דרכם. או שאולי בזכותם. איך שאתם רוצים להסתכל על זה.