אחרי שכל אחד מאתנו סיכם את השנה מנקודת מבטו (אם במקרה פספסתם: עופר, לירון, אורון, אור, הסרטים הגרועים וסיכום האימה), ורגע לפני שאנחנו חושפים את אנשי השנה שלנו – הגיע הזמן לכמת את כל השנה העמוסה הזו לעשיריות עם רשימת הסרטים האהובים עלינו ביותר משנת 2019.

שום דבר בכללים לא השתנה. כל אחד מאתנו הרים שתי עשיריות – אחת המוקדשת לסרטים הטובים ביותר שראינו מאז ינואר שלא הופצו באופן מסחרי בבתי הקולנוע, אלא הופיעו בפסטיבלים, ברשתות הסטרימינג, בסינמטקים ובאירועים מיוחדים; והשנייה של עשרת הסרטים הטובים שהיו חלק רשמי מלוח ההפצה הישראלי החל מה-1 לינואר. התוצאות לפניכם.

הסרטים הטובים ביותר לשנת 2019

הלא-מופצים

10. "הדשא של השכנה" – Greener Grass
מי שרצה גרסה נשית לקולנוע של קוונטין דופייה (עליו נדבר עוד רגע), ובעיקר מי שלא ידע שהוא רוצה גרסה נשית לקולנוע של קוונטין דופייה, קיבל השנה את "הדשא של השכנה" שהוקרן השנה במסגרת פסטיבל קיטשקעס של סינמטק חולון (גילוי נאות: אני המנהל האומנותי של המקום, אבל הבחירה בסרט הזה רשומה לגמרי על שמם של מנהל הסינמטק אלון רוזנבלום והמנהל האומנותי של הפסטיבל יותם ציטר). ג'וסלין דובוואר ודון לואב כתבו, ביימו וכיכבו בסרט הגיהנום הפרברי הזה שאין בו רגע אחד צפוי וככל שהוא מתקדם רק הופך לרגשי ופוגע יותר ויותר. צריך קצת זמן להתרגל אליו, אבל הכל שווה את זה.

9. "הזמיר" – The Nightingale
הרבה סרטים ראיתי השנה. באמת. משהו כמו 322, ואני יכול להכריז ללא צל של ספק שסרטה השני של ג'ניפר קנט ("הבאבאדוק") הוא הצפייה הקשה והאכזרית ביותר שהייתה לי. אני באמת לא יכול להמליץ בלב שלם על מסע היסורים הנורא שבמרכז הסרט, אבל איכויותיו הקולנועיות פשוט מדהימות, יש לו גיבורה נפלאה המובילה אותו, ואיכשהו גם כל כך הרבה לב ועדינות בתוך עולם שהוא כולו סיוט.

8. "הביתה" – Homeward
כשסיימתי לצפות בסרט הזה בפסטיבל חיפה לא חשבתי שהוא מסוג הסרטים שיופיעו ברשימות סיכום השנה שלי, אבל ככל שעבר הזמן כך הוא התמקם יותר ויותר בזיכרון שלי והכריז על עצמו כאחת החוויות הטובות ביותר שלי השנה. נציג אוקראינה לאוסקר הוא סרט מסע של אב מוסלמי הרוצה לקבור את בנו הבכור בחצי האי קרים אליו הגישה חסומה, אבל זה בעיקר סיפור ההתבגרות של בנו השני שנאלץ להצטרף אליו. הסרט נגמר קצת יותר מדי פעמים, והיה יכול להינות מאיזה הידוק פה ושם, אבל התסריט והמשחק הופכים אותו לבלתי נשכח.

7. "עור צבי" – Deerskin / Le Daim
הבטחתי מקודם שנחזור לקוונטין דופייה, והנה זה קורה. פחות משעה וחצי סרטו החדש של הקנדי המשוגע הזה, אבל כל דקה בו פשוט היסטרית. הוא הוקרן בפסטיבל חיפה השנה ואז צץ בעוד מיני מקומות, ובזמן שבהחלט לא מדובר במעיל שיתאים לכל אחד, הוא חצוף, קיצוני ומבריק מההתחלה ועד הסוף. אדל האנל, שעשתה השנה דאבל עם "דיוקן של נערה עולה באש" למרבה ההתלהבות, מזכירה לנו את הוורסטיליות שלה; וז'אן דוז'ארדן, שהשנה עשה דאבל עם "קצין ומרגל" למרבה הצער, מוכיח שהוא יחיד במינו.

6. "הפרידה" – The Farewell
סרטה של לולו וואנג ייצא לבתי הקולנוע, יש לקוות, בשבועות הקרובים ואולי אפילו יקבל בוסט מהאוסקר, אבל כבר עכשיו מגיע לו מקום של כבוד לאחר שעשה את בכורתו הישראלית בפסטיבל ירושלים. לי לקח קצת זמן להיכנס לקצב שלו, אבל ברגע שזה קרה הרגשתי כאילו אני חלק מהמשפחה הסינית – שמצליחה להיות גם כל כך ספציפית וגם כל כך אוניברסלית. הסרט הזה קטנטן, שומר את הטונים נמוכים כל הזמן, ואלו אולי הסיבות המרכזיות למה הוא פצצת רגש מסוג אחר.

5. "לארה" – Lara
חוזרים לפסטיבל חיפה, ולסרט שאני עדיין בהלם שאין לו מפיץ בארץ. זוהי אודיסאה גרמנית המתפרשת על פני כמה שעות בחייה של אישה רגע לפני הרסיטל הגדול של בנה הפסנתרן, בזמן שהיא מנסה לא להרוס את החיים של כל מי שמסביבה אבל לא לגמרי מצליחה. היו לי, אם אני זוכר נכון, כמה אישיוז עם הבימוי של יאן-אולה גרסטר, אבל התסריט המעולה של בלאז קוטין והופעת המחץ של קורינה הארפוך (שילוב מפואר בין לורה ליני והלן מירן) הם אלו שעושים אותו לאחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי השנה.

4. "העיר הסמויה מן העין" – La Ciudad Oculta
אולי הסרט הכי אקספירמנטלי שאי פעם נכנס לעשיריות שלי, והוא הגיע אלינו מדוקאביב. סרטו של ויקטור מורנו הוא משהו שקשה להסביר – שעה ועשרים של שיטוטים בתעלות הביוב ומסילות הרכבת התת-קרקעיות, בלי גיבור, בלי נראטיב, ואיכשהו זה אחד מסרטי האימה הטובים ביותר שראיתי לאחרונה. כזה שהשאיר אותי במתח לכל אורכו בלי שלגמרי הבנתי מדוע. הצילום, המוזיקה והגישה יוצאת הדופן של מורנו איגפו אותי לגמרי אפילו שצפיתי בסרט בסקרינר על מסך מחשב. אם הייתי רואה אותו על המסך הגדול יכול להיות שהוא היה המקום הראשון שלי.

3. "ליליאן" – Lilian
הסרט הטוב ביותר שהוקרן בפסטיבל חיפה, הגיע לי די משום מקום. הוא לא בלט בתוכנייה במיוחד, או הגיע עמוס פרסים ותארים, אבל באמת שלא היו לו מתחרים. סרטו של אנדראס הורוואת', שגם זכה בסופו של דבר בפרס עוגן הזהב של הפסטיבל, הוא סרט מסע של מהגרת רוסיה בנופי ארה"ב, וכל רגע בו גם אומר משהו על התרבות והמצב האנושי וגם מצטבר פסע אחר פסע לחוויה אדירה שלא מאפשרת להסיט את המבט. ניצחון קולנועי מוחלט.

2. "סיפורו של רחוב ביל" – If Beale Street Could Talk
לסרט הזה לקח זמן עד שהגיע ליושבי ציון, וההמתנה הייתה ארוכה בהתחשב בנוכחות שלו בפרסי האוסקר של שנה שעברה (אז זכה בקטגוריית שחקנית המשנה) ובשיח שעורר בסוף 2018. בסופו של דבר פסטיבל ירושלים נתן לו משבצת הקרנה, ולאחר מכן כבר הגיע לטלוויזיה. הציפיות איתן הגעתי לסרטו של בארי ג'נקינס (ש"אור ירח" שלו הוא אחד הסרטים האהובים עלי בכל הזמנים) היו גבוהות מדי, את זה אני יכול לומר עכשיו, אבל מלאכת המחשבת בבימוי, התסריט, הצילום והמוזיקה היא כזו שלא מאפשרת להתעלם ממנו.

1. "מסע ארוך אל תוך הלילה" – A Long Day's Journey into Night
מעבר לאיזה מבקר אחד או שניים מעבר לים, לא נתקלתי באף אחד שאהב את הסרט הזה, גם הוא מתוכניית פסטיבל ירושלים. ובאמת שקשה לי להתווכח עם המקטגרים. סרטו של בי-גאן איננו בדיוק הצפייה הסוחפת ביותר, הוא מאוד מקשה להבין מי נגד מי, ואם הוא לא תפס אתכם בהתחלה קשה להאמין שהשעה האחרונה שלו – כביכול וואן-שוט סוריאליסטי בתלת מימד – תעשה לכם את זה. גם לי היה קצת קשה לעקוב, אבל ממש הרגשתי איך היצירה הזו מושכת אותי פנימה, מכניסה אותי למצב של חצי ערות חצי חלום, ולא רציתי שזה ייגמר על אף אורכו. החוויה הזו כל כך נדירה בקולנוע, שאני יצאתי מההקרנה הירושלמית שהגיעה אחרי יום ארוך כאילו נולדתי מחדש.

המופצים

10. "מה הסיכוי?" – Long Shot
זה כנראה מסוג הסרטים שאו שתופסים אותך או שמשאירים אותך בחוץ בשלג השבדי, אחרת אני לא יכול להסביר את הקיטוב בתגובות הצופים לסרטו של ג'ונתן לווין. אני, כפי ששמתם לב, עמוק בפנים. כן, אפשר למצוא סרטים שכתובים טוב או מבויימים טוב יותר מהשנה החולפת, אבל ההצלחה של "מה הסיכוי?" גם להיות הסרט הכי מצחיק שראיתי השנה, גם הרומנטיקה הכי מוצלחת של השנה, ולשמח אותי בשתי צפיות שונות – זה חומרים לעשירייה. כבר מעכשיו אני מכין את עצמי לכך שכשרליז ת'רון תהיה מועמדת על "פצצה", אשכנע את עצמי שזה בעצם בזכות הסרט הזה ואהיה שמח.

9. "הנוקמים: סוף משחק" – Avengers: Endgame
אני נוטה להסכים עם סקורסזה, סרטי דיסני-מארוול הם הרבה יותר מוצר מאשר אומנות. אבל זה לא לוקח מההצלחה האדירה שלהם כלום ושום דבר. "סוף משחק" לא סרט המארוול האהוב עלי, וכמובן שלא הכל עובד פה, אבל אירוע קולנועי כל כך סוחף ומרשים, שמג'גלג בין כל כך הרבה דמויות שונות ונבנה לכדי שיא שהוא אחד מרגעי העשור, זה לגמרי מספיק בשביל שאכריז עליו כסרט ענק.

8. "בגרות"
לא יודע מה אתכם, אבל אני בטח לא ראיתי את זה בא. שנתיים אחרי שעשה את אחד הסרטים הישראלים הטובים של הזמן האחרון, "פיגומים", מתן יאיר צץ לפתע עם סרט שני, כשעה אורכו, שמתנהל בדיוק באותו עולם כמו הפיצ'ר הראשון שלו, והביא נוק-אאוט לא הגיוני. איזה יופי וכאב ותבונה וכוח יש בסרט היחסית-קצר הזה, משהו שסרטים אחרים לא מסוגלים לעשות גם בשעתיים. לא מדברים על זה מספיק, אבל מתן יאיר הוא אחת ההבטחות הכי גדולות של הקולנוע הישראלי. בעצם… זה גם לא נכון. הוא כבר לגמרי קיים.

7. "מידסומר" – Midsommar
לקח לי איזה לילה כדי לגמרי להבין את כל הצלחות סרטו השני של ארי אסטר. לא בגלל שפספסתי את כל הסימנים והרמיזות, אותם דווקא קלטתי, אלא שלא לגמרי פיענחתי מה הוא רוצה להגיד. ברגע שהתיישר לי שסרט האימה הזה הוא כולו סיפור על זוגיות רעילה, וכל דבר ודבר בו תומך בזה, זה הרשים אותי אפילו יותר מהעשייה הבאמת יוצאת דופן שלו.

6. "פרזיטים" – Parasite
נאמר כבר הכל. באמת. כל הכבוד לכולם.

5. "אהבה בימים קרים" – Cold War
אחד משני "2018 שהגיעו בעיכוב קל" בעשירייה שלי. הוא מחזיק איתי מאז שצפיתי בו בפסטיבל חיפה לפני שנה וקצת. סיפור אהבה אפי, הופעות מחץ, הצילום הכי יפה שראיתי השנה, מוזיקה מהממת, וכל זה בפחות משעה וחצי. אין עוד כמוך בעולם, פאוול.

4. "סיפור נישואים" – Marriage Story
מה שהדהים אותי יותר מהכל בסרטו של נואה באומבך הוא שבמהלכו צחקתי הרבה יותר ממה שחשבתי שיקרה. אמנם מצאתי בו המון חוסר אחידות, אבל הכל מתגמד מול ההופעות של כל השחקנים, והאהבה הגדולה של הסרט לדמויות שלו. נדמה לי שהסרט הזה יישאר אתנו לעוד הרבה זמן.

3. "מילים נרדפות"
זוכה פרס דב הזהב של 2019 לא כאן כי הוא יוצא דופן בנוף הקולנוע הישראלי, ולא בגלל שהוא עדות נוספת לבמאי הגדול ביותר שקם כאן בעשור האחרון. זה מעבר ללוקאלי. "מילים נרדפות" הוא יצירה מהפנטת, בועטת ומרשימה שחנקה אותי לגמרי בכל אספקט ובכל קונטקסט. וברור לי שהסרט הזה לא לכולם, אבל אם להשתמש במילותיה של מלכת הדראג הטובה ביותר אי פעם: "You disagree? Well, that's on you".

2. "המועדפת" – The Favourite
הסרט השני בעשירייה שהוא למעשה יליד 2018, אבל אם לפרסי הקולנוע האירופאי זה מתאים – שם סחף לאחרונה את הטקס – אז מי אני שאתנגד לחגוג אותו השנה. לא רק שהוא מגיע עם המשפט שהיה הכי כיף להגיד בשנה הזו "זוכת האוסקר אוליביה קולמן", הוא עוד מופת מבית היוצר של אחד הבמאים הגדולים של העשור יורגוס לנתימוס. משהו טוב אחד לפחות קרה לאחרונה עם האיש הזה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה.

1. "האירי" – The Irishman
בחשש כבד נכנסתי לסרטו של מרטין סקורסזה, ואחרי שלוש וחצי שעות בהן לא הזזתי שריר (מלבד לסת נפערת פה ושם), אין לי צל של ספק מהו הסרט הגדול ביותר של 2019. כמו כל יצירה בסדר הגודל הזה, חריקות הן ללא ספק חלק מהעניין, לא אתכחש, אבל בעיני זה משהו לספרי תולדות הקולנוע.

המופצים של אור

הלא-מופצים

10. "בוב דילן במסע הופעות 1975: סרט תיעודי מאת מרטין סקורסזה" – Rolling Thunder Revue
סקורסזה עוסק בארה"ב כמיתוס בו האגדה הופכת לחשובה יותר ממה שבאמת היה. בדרך הוא לוקח צילומים מסרט ניסיוני שמעטים ראו והופך אותם לסיפור בהיר. סרט רוק תיעודי נהדר, סרט מסה על המהות של בוב דילן כאמן ומתקפה על האמון של הקהל בפורמט של סרט תיעודי.

9. "המזכרת" – The Souvenir
סרטה של ג'ואנה הוג קצת פוספס בפסטיבל הסרטים של חיפה. אולי בגלל שהקהל ציפה לקבל דיון חד-משמעי בזוגיות רעילה, אך קיבל מבט לאחור על מערכת יחסים בעיתית שכוללת גם לא מעט ביקורת עצמתי ודיון בחוסר היכולת של הגיבורה לראות את המציאות במלואה במספר אופנים. כולל באופן בו היא מספרת מחדש את הסיפור ובו הקהל קורא את היצירה. אני חש כי זה סרט בו הבמאית ידעה היטב מה היא מראה בכל שוט ושוט ועם זאת הקפידה לא לפרש עד הסוף כל דימוי או מהלך של הסרט.

8. "אטלנטיקה" – Atlantics
סרטה של מאטי דיופ לוקח את הקהל למסע מסוג אחר – רכיבים של סרט אימה בלי לנסות להפחיד, סרט מחאה פוליטי שלא מנסה לשכנע. סרט רומנטי עם מהלכים צפויים של סרט רומנטי, אך בלי תחושה של חוסר כנות אף לא לרגע אחד.

7. "סיפורו של רחוב ביל" – If Beale Street Could Talk
חלק ניכר מן הדברים שאמרתי על הסרט הקודם רלוונטיים גם לסרט הזה, אם כי בצורה מאוד שונה. אלו שני סרטים של יוצרים בעלי מגע אישי משלים. הסרט שבארי ג'נקינס יצר אחרי ההצלחה של "אור ירח" הופך את הספר של ג'יימס בולדווין למסע אישי של ג'אז והקרבה, זעקה הנותנת להיסטוריה לדבר דרך צילומי תקריב על פנים אנושיות שהופכות להרבה יותר מפני הסיפור או פני הגזע.

6. "לבן על לבן" – White on White / Blanco en Blanco
סרטו של תיאו קורט נחשף בוונציה וטרם הוקרן בארץ, אם כי הדיון שלו על השאיפה לשלמות אמנותית מול שיתוף פעולה עם מעשים לא מוסריים רלוונטית גם לכאן. הוא מועבר דרך סיפור מן המאה ה-19 ומגיע ממקום שהוא כמעט קצה העולם: ארץ האש, הקצה הדרומי של דרום אמריקה. סיפורו של צלם בתקופה בה כל צילום דרש חשיפה של שניות אחדות, מתאר באמנות הזמנית את המעבר לעולם חדש. תיאור של מעשי זוועה על רקע השאיפה לשלמות הדימוי, עם משחק מצוין של השחקן הוותיק אלפרדו קסטרו, שהיה השנה נהדר גם ב"הנסיך", גם הוא עוד לא הוקרן בארץ.

5. "החדרנית" – The Chambermaid / La Camarista
שנה אחרי "רומא" של קוארון, מגיע דיון נוסף בחיים של אישה מן המעמד הנמוך שעובדת בסביבה עשירה במקסיקו. אך בסרטה של לילה אבילס הדגש הוא לא על הקשר האוהב שנוצר עם המעסיק, אלא על העולם שלא רואה את עובדי בית המלון, פרט למשחקי חשיפה והסתרה עם מנקה חלונות. דרך שורה של אירועים לכאורה מבודדים, הבמאית בונה דיוקן של דמות העוברת שינוי איטי. היא עושה זאת עם הרבה הומור ואסתטיקה מוקפדת, כמו ז'אק טאטי שגם מפתח דמות.

4. "ארץ הדבש" – Honeyland
הדבר הכי קרוב שקיבלנו השנה לסרט של ג'יילן הוא סרט תיעודי מצפון מקדוניה, המתאר מה שנראה כמו אישה מבוגרת שחיה בעולם שקפא בזמן, עם אמה גוססת. אבל העולם המודרני חודר לסרטם של תמרה קוטבסקה וליאובומיר סטפנוב, כשם שעולים רגעים בהם לא ברור האם הכל עדיין תיעודי והאם יש קטעים בהם היוצרים התערבו במציאות. סרט על החיבור לטבע כולל החיבור למוות, אך גם על אחריות כלפי הסביבה והמשפחה.

3. "העצירה" – Mananita
הסרט הזה ממוקם רק במקום השלישי על מנת שלא אבחר כל שנה בסרט אסייתי באורך 4 שעות במקום הראשון. לא במקרה רוב הסרטים הללו הם סרטים של הבמאי הפיליפיני לב דיאז, במאי שמעטים רואים את סרטיו הארוכים והאיטיים, אך מי שמתמסר להם הופך למעריץ. הפעם הוא סוג של נכנס לעולם המד"ב אבל יותר עוסק בביקורת על המצב הפוליטי העדכני, דרך שורה של קווי עלילה שלוקח להם זמן להתחבר בדרך לשעה אחרונה בה גם האדם האכזרי ביותר מעורר חמלה והזדהות.

2. "ג'ירפה" – Beanpole
סרטו של קנטמיר בלאגוב מציג אחרי דקות ספורות סצנה קשה מאוד לצפייה ומשם לא מרפה בתיאור של רעב, מוות וחוסר יכולת לחזור לחיים אחר מלחמת העולם השנייה ברוסיה. להגיד שחווית הצפייה לא נעימה זה אנדרסטיימנט, כמו גם להגיד שכל סיקוונס בסרט הזה מבוים ביד אמן. למי שלא נרתע מעיסוק בסבל אנושי על מנת להבין את טבע האדם, מומלץ מאוד לנסות לצפות בסרט כאשר יופץ בארץ בקרוב.

1. "זהירות, ילדים" – Beware of Children / Barn
הסרט הזה הוא ביטוי לחשבון נפש שהעולם צריך לעבור: סרט שמתחיל באסון וחודר לצדדים הבעיתיים בשמאל הליברי באירופה, בדרך לביצוע חשבון נפש עמוק המפרק למרכיבים אקטים של אלימות רגעית, שנאה מצטברת והסתרת מידע. יצירה שהלב שלה הוא סדרה של חיבוקים, פיזיים ורוחניים כאחד. סרטו של הבמאי הנורווגי דאג יוהאן האוגרוד הוקרן בפסטיבל חיפה בזמני הקרנה לא נוחים, גורלם של סרטים באורך שעתיים וחצי, אך הוא מסוג הסרטים שנשארים עם הצופה, שלם הגדול מסך חלקיו.

המופצים

10. "רצח כתוב היטב" – Knives Out
אלפרד היצ'קוק שנא סיפורי "מי עשה את זה" נוסח אגתה כריסטי, והעדיף מתח שנובע מן הסיטואציה בה הקהל יודע את רוב פרטי הפשע. ריאן ג'ונסון מצא דרך לעשות מחווה הן לכריסטי והן להיצ'קוק, אם כי ייתכן והסרט חדר בסופו של דבר לעשירייה שלי בגלל המבטא הדרומי של דניאל קרייג.

9. "מיסטר לינק" – Missing Link
היו כמה מתחרים לא רעים על תואר סרט האנימציה של השנה, אבל הסרט הזה הדהים בטכניקה מהשנייה הראשונה, הכיל מספיק בדיחות על מנת להיות אחד מן הסרטים הכי מלהיבים השנה, והציג דמוית שעוררו יותר הזדהות משציפיתי. עם זאת, הוא עדיין לא הצליח לענות על השאלה הנצחית סביב הסרטים של אולפני לייקה: איך זה שמעט מדי אנשים רואים אותם?

8. "הבחירה" – Young Ahmed
גם כשהאחים דארדן מנסים להיכנס לראש של נער מוסלמי המאמין כי טרור היא הדרך היחידה לצדק בעולם, הם יוצרים סרט שמרגיש נוצרי במוטיבים שלו בדיון שלו במחילה והקרבה. אבל השילוב הזה מייצר הבנה לסיטואציה קשה וסצנת סיום שהיא משיאי היצירה של היוצרים הבלגים.

7. "ורדה על אנייס" – Varda by Agnes
איכשהו, גם כשאנייס ורדה עוסקת בעיקר בעצמה דומה כי מה שמעניין אותה זה הזולת. המתנה שלה לעולם רגע לפני המוות היא הדרך למצוא אופטימיות בעולם קשה דרך יצירה.

6. "כאב ותהילה" – Pain and Glory / Dolor y Gloria
בנקודה מסוימת בסרטו החדש של פדרו אלמודובר, המחזה שמוצג בתוך הסרט מטשטש את הגבול בין הבמאי הבדוי שבסרט לבין העבר של אלמודובר עצמו. מהרגע הזה, הסרט הוא סדרה של שיאים רגשיים שמזכירים איזה כשרון סגנוני יש לבמאי, אך בשילוב מבט מפוקח של אדם מבוגר שרואה הן את מה שהשיג והן את מה שפספס.

5. "פרזיטים" – Parasite
מנקודה זו, כל הסרטים יכלו להיות גם במקום הראשון שלי. חוץ מזה, מה עוד נותר לי להגיד על הסרט שהפך את בונג ג'ון-הו להצלחה קופתית גם בישראל? שמעבר לכל הפתעה עלילתית או מסר חברתי, הוא מנסה לאותת בקוד מורס משהו ללב של כולנו.

4. "דיוקן של נערה עולה באש" – Portrait of a Lady on Fire / Portrait de la Jeune Fille en Feu
בסופו של דבר, הדיאלוגים בהם הדמויות מדברות בצורה ישירה מדי לא פוגמים ביופי של הרגעים בהם הן אומרות את הדברים בצורה בהירה ומדויקת יותר במבטים בלבד. סרט שמצליח לבטא את הצורך למתוח לנצח את רגע ההתאהבות.

3. "סיפור נישואים" – Marriage Story
סרטו של נואה באומבך מרוויח את המיטב מכל סצנה שנראית ארוכה מדי ומן הצורך של הקהל לאתר לאיזה צד נתונה האהדה של יוצרי הסרט. כי דבר בו הינו כה פשוט, פרט לדיוק בדיאלוגים במשחק.

2. "האירי" – The Irishman
IT IS WHAT IT IS.
זה מה שזה, רק שדומה כי יש חשיבות לכך כי משתמשים בקיצור שמאחד את המילים רק פעם אחת. הסרט הזה הוא מה שהוא – סרט מאפיה שלא נוקט בגישת "תמיד רציתי להיות גנגסטר" אלא ב"רק עשיתי את מה שאמרו לי". הרהור על חרטה בלי חרטה של ממש, אצל מלאך מוות שהמוות עצמו קצת שכח.

1. "מילים נרדפות"
ניסיתי להימנע מלשים את סרטו של נדב לפיד במקום הראשון הפעם, אבל זה לא התאפשר מכיוון שזה הסרט שראיתי שש פעמים בקולנוע והוא הלהיב אותי בכל צפייה. הוא עדיין מלהיב אותי כשאני חושב עליו וחש כי פספסתי את כל הקריאות הקודמות שלי בסרט הפתוח הזה, שכל סצנת ריקוד בו היא חגיגה מסוג שונה. ואם הזכרתי קודם את הקרב על תואר הסרט המצחיק של השנה, הרי שגם לסרט האמנותי הזה שמור בו מקום של כבוד.

המופצים של עופר

הלא-מופצים

10. "דניאל לא אמיתי" – Daniel isn't Real
למרות פתרון פשטני, הסרט על חבר דמיוני די דמוני מבצע כמה מהלכים משובחים. הדינמיקה בין הדמויות עובדת, הצילום, העיצוב והמרכיבים הבשרניים אם לקרוא להם ככה עובדים יחד כדי ליצור אווירה מסויטת ויש אפילו מסר על גבריות רעילה שאפשר לחלץ מתוך הזוועה.

9. "מסור חשמלי מקטיפה" – Velvet Buzzsaw
אם הסרט היה מופץ, כנראה שהייתי צריכה להציל אותו מלהגיע לרשימת הגרועים של השנה המשותפת לנו. הוא אכן רווי בעיות, מפוזר ולא מצליח להיות סרט אימה למרות אי אלו חיסולים יצירתיים. ובכל זאת, אם הייתם בתערוכה לאחרונה, סיכוי טוב שגיליתם שהסרט לכל הפחות תופס במדויק את אופי וסגנון השיח בחללי אמנות עמוסי חשיבות עצמית ואגו. הגיחוך שבו הרבה יותר אמין ממה שנראה במבט ראשון. 

8. "קולנוע בלהות" – Nightmare Cinema
סוף סוף נמצאה אנתולוגיית סרטי אימה בה רוב הסרטים טובים ומעניינים. כל אחד מהבמאים מצליח להפגין בקיאות בז'אנר ולשחק עם המוסכמות שלו בחדווה בלי ליפול לתהומות של רצינות רבה מדי. 

7. "יד אבודה" – I Lost My Body / J'ai Perdu mon Corps
אומללות קיומית כנה ואפילו די בוטה, ועם זאת חיננית. 

6. "הזמיר" – The Nightingale
דידקטי להפליא ואלים להחריד. גם אם הסרט בוטה בהתעקשות שלו לחלץ מכל צופה תגובה מזועזעת, הוא עדיין מבצע כמה מהלכים חכמים מאוד ומספיק הזרה כדי לדבר איתנו על ניצול, עמדות כוח ודרגות שונות של דיכוי. 

5. "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE"
לא ייאמן שהסרט הזה הוא דוקו ושהסיוט הפריבילגי המנותק הזה כל כך אמיתי.

4. "שלמות" – The Perfection
רכבת הרים שנעה מחושניות לגועל לבלגן מוחלט ומופרך כל כך שחייבים להעריך אותה, או לפחות לצפות בה בהבעת הלם בשילוב קצת בחילה.

3. "מכשפה בחלון" – The Witch in the Window
לפעמים בית רדוף הוא רק תירוץ כדי לספר לנו משהו חשוב על הקשר בין הורים לילדים.

2. "הבור באדמה" – The Hole in the Ground
סרט אימה שבנוסף לבור הגדול שבמרכזו, יש לו גם לב מאוד גדול, בדומה לקודמו בדירוג, מה שרק הופך את התחושות והסכנה עימן מתמודדת דמות האם למפחידות יותר.

1. "המגדלור" – The Lighthouse
מופע הטירוף התקופתי בשניים של רוברט פטינסון ו-ווילם דפו הוא מופת של אווירה, מצחיק, מטריד ומאפשר פתח לפרשנויות מערערות ונהדרות. 

המופצים

10. "הנוקמים: סוף משחק" – Avengers: Endgame
אחרי האמירה של סקורסזה והרעש המיותר שהיא גררה הבנתי משהו. האוונג'רז של פייגי הם לא פארק שעשועים. הם המקבילה הקולנועית של להקת פופ מופקת לעילא. הכל מהונדס כדי שנשיר ונרקוד בהתאם, הכל קליל, נעים ובגובה פני השטח רוב הזמן. אבל למרות הריחוק הרגשי שיש לי ממותג העל שהוא היקום הקולנועי של מארוול, למרות פגמים שקל למצוא, למרות הריכוך ההוליוודי והגלגול לאחור מהמחיר הכבד של "מלחמת האינסוף", למרות הייצוג המגדרי העקום – זה עדיין אחד ההישגים הגדולים והמשפיעים ביותר בקולנוע. 

9. "האירי" – The Irishman
כמה דיבורים יש מסביב ועל הסרט הזה וכמה טובים הדיבורים שיש בו שמצדיקים את ההתלהבות. הוא מתחיל מנוכר ומסקרן ועד שהוא נגמר יישבר לכם הלב. בקטע טוב. והיי, אפילו טכנולוגיית האנטי הזדקנות כאן נראית בסדר. 

8. "סיפור נישואים" – Marriage Story
כמה מבריקה הבחירה לקרוא לסרט בשמו ולא סיפור גירושים. כמה רגישות, דיוק וכנות צריך כדי לבצע את האבחנה העדינה הזו ולהתמקד במי שהן היו יחד ולחוד כדי לספק תמונת מצב עדינה של הסוף. 

7. "אהבה בימים קרים" – Cold War
הסרט שקיבל את שם החיבה "אוי אוי אוי" כמהלך השיר החוזר בו עדיין רודף את הנשמה כסיפור יפה ונורא, גם כמעט שנה אחרי הצפייה. 

6. "אנחנו" – Us
ג'ורדן פיל מעז לשאוף ליותר אחרי ההצלחה של "תברח", מסבך את הנרטיב אבל מצליח לייצר עוד יצירת אימה מופתית.

5. "רצח כתוב היטב" – Knives Out
ריאן ג'ונסון משתובב עם ז'אנר הבלש בסרט מבדר, פוליטי, שנון וכזה שלשם שינוי נראה שדניאל קרייג נהנה לשחק בו. 

4. "ג'ון וויק 3" – John Wick 3: Parabellum
מה עוד אוכל לומר* – ככה עושים אקשן טוב ומבוגר.
*הכותבת יכולה ואומרת די הרבה דברים טובים על ג'ון וויק בכל הזדמנות.

3. "היו זמנים בהוליווד" – Once Upon a Time… in Hollywood
טרנטינו בסרטו המפוכח והביקורתי אך גם החומל ביותר. פנטזיה על תיקון מציאות בלתי נתפסת, בסרט שכולו מעמת גבריות ישנה וחדשה עם לקיחת אחריות. 

2. "המועדפת" – The Favourite
אוליביה קולמן מלכה. ארנבונים. אובדן. שגעון. צחוק. שברון לב. זוויות צילום מטורפות. גאונות. 

1. "מידסומר" – Midsommar
ארי אסטר הגיח בסרטו השני אחרי "תורשתי" עם סיפור שלם הרבה יותר, אמין ומשכנע הרבה יותר, ובמובנים מסוימים מבעית פי כמה. הסרט שחברת ההפקה שלו הגרילה טיפול זוגי בין צופיו הוא אגדת אימה מרהיבה ומעוררת פלצות באור יום, על פרידה וחיפוש אחר תחושת שייכות. יצירה שהיא חגיגה לעיניים ובאותה נשימה מרעידת קרביים, עם אסתטיקה שלא מרפה. 

המופצים של לירון

הלא-מופצים

10. "תמונת ניצחון"
אין כמו להתחיל את רשימת סרטי השנה עם כל מה שנחשב חריג: סרט קצר, תיעודי, ישראלי, של במאית שהציגה אותו בפסטיבל סרטי הסטודנטים (וזכתה בו). אבל מבחינתי, סרטה של עדי משניות, שהמשיך והקרין בהזדמנויות רבות נוספות השנה, נמצא כאן בזכות ולא בחסד. מדובר בתמצית הישראליות בחצי שעה של קולנוע, סיפור אישי ומשפחתי שהופך להיות משל למצבה של מדינה שלמה ולמיתוס הגבורה.

9. "המקרה המוזר והשערורייתי של פסטיבל FYRE"
עוד סרט תיעודי, אבל הכי רחוק שאפשר – הפקה מלוטשת וסנסציונית של נטפליקס (להבדיל מהסרט המתחרה של הולו על אותו נושא) שממשיכה לנכס לעצמה את הנישה של דוקו עשוי היטב על סיפור מזעזע. גם כאן מדובר במשל רחב יותר על מצב התרבות והאנושות, עם הרבה רגעים של נענוע הראש בחוסר אמונה, אך מבלי להכביד. כי זה גם סרט מצחיק בקטע לא מוסרי, עם סצנה אחת שהפכה למדוברת יותר ממנו או מהנושא המתוקשר.

8. "מיידן" – Maiden
תיעודי שלישי רצוף ברשימה, שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן עבורי – לגרום למירוץ יאכטות להישמע ולהיראות מותח, מסעיר ומנתץ מוסכמות חברתיות. באווירת אייטיז וגירל פאואר, הזמן שאנחנו מבלים עם צוות השיוט הנשי הראשון בתולדות המירוץ הכל-גברי היה מרתק ואפילו מרגש. כמו שסרטי ספורט גדולים צריכים להיות.

7. "הפרידה" – The Farewell
אחרי הבטחות לא ממומשות כמו ״עשיר בהפתעה״, הקולנוע האסיאתי-אמריקאי חזר לגדולתו השנה דווקא עם סרט קטנטן וצנוע, מאת הבמאית לולו וונג. בעזרת אמינות וישירות כתחליף לאקזוטיקה ומסבירנות, הדרמה השקטה והרגישה הזו גורמת למשפחה סינית שהכל בה נראה זר במבט ראשון להיראות דומה יותר ויותר למשפחות שאני מכיר או אפילו מהווה חלק מהן. כמו כן, סבתת השנה בקולנוע.

6. "עור צבי" – Deerskin / Le Daim
אם זה עדיין לא קרה עד עכשיו, בזכות 2019 אפשר לרשום סופית מהפך בפודיום של הבמאי החביב עליי הנושא את השם קוונטין. כי רק קוונטין דופייה מסוגל לקחת תקציר בנוסח ״ז׳אן דוז׳רדן מפתח מערכת יחסים עם מעיל עור״ ולהפוך אותו לסרט שהוא לא רק פסגה של אבסורד אלא גם כיף לא נורמלי (תרתי משמע) ומעורר תהיות קיומיות.

5. "המגדלור" – The Lighthouse
אחת ההחלטות היותר טובות שלי השנה הייתה להתעקש על צפייה בסרטו של רוברט אגרס בפסטיבל חיפה, עם תרגום לעברית. אם כי אפשר בהחלט להתעלם מן המלל ורק להישאב פנימה אל הסיוט הוויזואלי, להיחבט מצד לצד עם הסאונד, או להתמוגג ולהירתע לסירוגין מהטנגו הסהרורי של ווילם דפו ורוברט פטינסון. אחד המשלים האפלים והמדוייקים שראיתי לאחרונה על זוגיות (הפתוח לפרשנויות נוספות, כמובן).

4. "ג'וג'ו ראביט" – Jojo Rabbit
קשה להתאפק עד דצמבר 2020 כדי לכלול את סרטו של טאיקה וואיטיטי הכשרוני ברשימת סרטי השנה שלי. אבל כדי לצפות בו בישראל לא צריך להתאפק הרבה – מסתמן שעוד שבוע הוא מגיע. כשזה יקרה, אולי תסכימו איתי שמדובר בסרט שמצליח להיות הומוריסטי ומופרך כשם שהוא כבד משקל ומרגש עד כדי התרוממות רוח, עם טיפול מקורי וייחודי בנושאים שחוקים והופעות משחק נהדרות שנעות בין הקומי לדרמטי.

3. "אטלנטיקה" – Atlantics
הסרטים הראשונים שעולים בדמיון בתחילת כל סיכום שנה הם אלה שהמשכתי להיזכר בהם מדי פעם מאז הצפייה, סרטים שהותירו איזה משקע בגוף או מחשבה שעדיין מתפתחת בראש. סרט הביכורים של מאטי דיופ עושה גם את זה וגם זה, כשם שהוא משכיל לערבב בין האפשרי לבלתי נתפס, בין סיפור אהבה פיוטי לסרט רוחות רפאים, בין משל חברתי-פוליטי על סנגל לבין דרמה מכושפת ורדופה על עוולות העולם כולו.

2. "ג'ירפה" – Beanpole
סרט נוסף שאמור להגיע לישראל בחודש הבא, אבל כבר היה זמין לצפייה בפסטיבל חיפה. ומי שבחרו באופציה הזו הרוויחו יצירה מפעימה בכל אספקט, פוערת עפעפיים ומרסקת לב, על שתי נשים בלנינגרד של 1945 שאמונות על טיפול באחרים אבל זקוקות בעצמן לישועה בזמן שעולמן חרב עליהם. כשלוקחים בחשבון שהבמאי, קאנטמיר בלאגוב, הגיע בגיל 28 לשליטה מוחלטת במדיום הקולנועי – זה כבר כמעט מרגיז.

1. "יהלום לא מלוטש" – Uncut Gems
זה השם העברי שנתנה נטפליקס לסרט שהיא אמורה להפיץ (מחוץ לארה״ב) בינואר, כותרת שהיא לא רק רפרנס מקרי ל״אלאדין״ אלא תיאור מייצג של עוד יצירת פאר מחשמלת של האחים המוכשרים בקטע שטני – ג׳וש ובני ספדי. מחול השדים הנוכחי שלהם נוצץ וקשה כיהלום שגם דוקר בקצוות. קולנוע טהור וגולמי, האמנות השביעית במצבה הגבישי ביותר. זה גם חתיכת סרט שטוף נוירוזה ואדרנלין, המקבילה הקולנועית להתקף חרדה ניו-יורקי עד העצם ויהודי בכל רמ״ח איבריו. בליבו ניצבת הופעת ענק של אדם סנדלר כפי שטרם נראתה, כמהמר כפייתי שהכי אוהב כשהסיכויים נגדו. אני לא בטוח אם ראיתי סרט טוב יותר השנה בשום מסך, ובהערת אגב זה גם מתחרה ראוי ל״בתוך לואין דייויס״ על תואר סרט הפסח הטוב ביותר. בקושי יכול לחכות שיהיה זמין לצפייה בישראל כדי להמשיך לכתוב ולקרוא עליו.

המופצים

10. "מידסומר" – Midsommar
איזה מזל שקולנוע לב החליטו להמר על הסרט הזה בהפצת בוטיק ולחסוך לחלק מאיתנו מקום ברשימת ה״לא מופצים״. כשכתבתי עליו עוד לא ידעתי שזה מה שיקרה, או שיפציע בפסטיבל ירושלים, אבל מאז ועד היום שמעתי הרבה בעד ונגד סרטו השני של ארי אסטר, שנה בלבד אחרי הנסיקה המטאורית שלו עם ״תורשתי״. מבחינתי, זה קצת כמו שכולם ידברו על צבע החייזר שנחת פה מהחלל החיצון, במקום על עצם העובדה שנחת פה משהו מהחלל החיצון. במקרה זה, במאי קולנוע שהוא פשוט לא מהעולם הזה.

9. "רצח כתוב היטב" – Knives Out
מעבר לכל המסביב, כמו ההצלחה של ריאן ג׳ונסון בדיוק בזמן ש״מלחמת הכוכבים״ מתרסק, הסרט הזה הוא פשוט מאוד הכי הרבה כיף שהיה לי באולם קולנוע השנה. פעמיים. גם פארודיה על ז׳אנר מטופש וגם התענגות עליו כראוי לגילטי פלז׳ר, עם תעלומת בילוש שלא מנסה להפתיע עלילתית אבל מצליחה בכך מבחינה תמטית.

8. "סיפור נישואים" – Marriage Story
בהיעדר קאן, פסטיבל ונציה היה אמור להיות האירוע הבינלאומי המשמעותי של לוח השנה הקולנועי הפרטי שלי. אזכור ממנו בעיקר את הסרט הזה, סיפור שלם של זוגיות דרך התפוררותה. הכל כל כך נפלא בדרמה המוקפדת והמבריקה הזו של נואה באומבך, מהמשחק ועד הכתיבה, עד כדי כך שהרגשתי שאפילו הרהיטים משחקים מצויין והצקצוקים כתובים לתפארת. ברי סחרוף צדק כששר ״לב שבור הוא לב שלם״.

7. "דיוקן של נערה עולה באש" – Portrait of a Lady on Fire / Portrait de la Jeune Fille en Feu
סלין סיאמה הצרפתייה ממשיכה להשתכלל כבמאית מסרט לסרט, בעוד התסריטים שלה נותרים צלולים להדהים (ויש שיגידו מדי). סרט על התבוננות שכל כולו התבוננות, המגובה בעשייה מרהיבה ומעורר דיונים על גבי דיונים בכל מה שאמנותי ואנושי. או בשלוש מילים שמהדהדות באחד הרגעים הכבירים של השנה בקולנוע – פוג׳רי נום פאסו.

6. "קצפת ודובדבנים"
הרבה סרטים ישראליים אהבתי השנה, אבל זה שהתגנב בהפתעה ומעך לי את הלב מצדיק גם היכללות בעשיריה שלי. אני אמנם סאקר של קולנוע-על-קולנוע אבל את גור בנטביץ׳ יותר הערכתי מאשר אהבתי עד עכשיו, כך שבכל זאת מדובר בתדהמה קלה עבורי. סרט עם כל-כך הרבה רגעים שמקומם בפנתיאון, עם תל-אביב בשיא כיעורה היפהפה ועם רגע אחד שפוצץ לי את המוח.

5. "מילים נרדפות"
החמישייה הפותחת שלי תתחיל עם סרט שנחשב ישראלי ומקומו כאילו הובטח עוד לפני שצפיתי בו, בזכות הרפרטואר של הבמאי נדב לפיד. אבל האמת היא שהיצירה החורכת והחורגת הזו חומקת מכל הגדרה, של ישראלי או צרפתי, אישי או אוניברסלי, ארטהאוס או ז׳אנר. עבורי הסרט הכביר הזה נגע בהמון נקודות רגישות הקשורות לזהות בעת הגירה, אפילו עוד לפני שמדברים על שפה קולנועית שאין שנייה לה בעולם היום, והרבה יחסי אהבה-שנאה שמציפים את המסך והציפו גם אותי.

4. "המועדפת" – The Favourite
טכנית, זה לגמרי סרט של 2018 בעיניי, אבל הקפדתי לצפות בו שנית באיזור ינואר-פברואר וחיכיתי עד עכשיו כדי לכלול אותו ברשימות סוף השנה (אם כי מדורג נמוך ממה שמגיע לו). יורגוס לנתימוס לא מאכזב, לא אותי לפחות, והפעם נועץ את השנינות האכזרית שלו בז׳אנר תסבוכות חצר המלוכה שאני גם ככה מתמוגג ממנו. גם מבחינת ספקטקל מעטים התעלו עליו בכל החודשים הארוכים שעברו מאז שצפיתי בו ואני עדיין לא מצליח להחליט איזה משלוש הופעות המשחק המרכזיות אני אוהב יותר (טוב נו, ברור שאוליביה קולמן).

3. "אנחנו" – Us
החצי הראשון של 2019 עבר עליי בציפייה לסרטו השני של ג׳ורדן פיל, אחרי שהימם אותי לחלוטין לפני שנתיים עם ״תברח״, ואז במחשבות על מה שראיתי לאחר הצפייה. זה רוב מה שעשיתי בין ינואר למאי. ידעתי שיצטרך לקרות משהו מיוחד כדי להוריד מן המקום הראשון שלי סרט כל-כך גאוני, אייקוני, מקורי, משונה, מרובד, ומעורר רגשית ושכלית כאחד. מאז לא קרה משהו מיוחד אלא שניים, והוא נותר עם מדליית הארד. ועדיין, לא ראיתי סרט אימה טוב ממנו השנה, הופעה (כפולה) טובה יותר של שחקנית, או שימוש מושכל יותר במוזיקה ופסקול.

2. "האירי" – The Irishman
באתם לראות סרט גנגסטרים בטעם של פעם מאת גאון סרטי המאפיה מרטין סקורסזה? קבלו הרהור נוגה של סבא-סינפיליה על המורשת שלו עצמו. רוצים את רוברט דה נירו, אל פאצ׳ינו, ג׳ו פשי ובני דורם בגרסאות צעירות? הנה יצירי מחשב שהם רוחות רפאים של העבר שלהם, שאנחנו זוכרים אחרת. זקוקים לקצת מילים חכמות של נשים בסיפור כל-גברי על ביצוע הוראות? קחו קצת מבטים רועמים של אנה פקווין בהופעה ששווה בעיניי מועמדות לאוסקר. אפשר להמשיך כך שלוש שעות וחצי, אבל אני מקווה שהנקודה ברורה – סקורסזה הזכיר בפעם המי יודע כמה שהוא נפיל בדורו, דווקא משום שהוא לא נותן לקהל את מה שהוא מבקש, אלא את מה שהוא צריך.

1. "פרזיטים" – Parasite
אפסיק להיות צפוי ברשימות סיכומי השנה שלי ביום שבו בונג ג׳ון-הו ייצא לי מהדמיון וממערכת הדם ויפסיק לעשות סרטים במיוחד בשבילי. מאז פסטיבל קאן והדקל המוזהב אני שומע איזה סרט מושלם יצא לקוריאני הממזרי, אבל יצא שראיתי אותו כמעט-אחרון (ככה זה כשמפיצים בישראל לפני ארה״ב). כך שבמקביל לציפיות הממילא בלתי אפשריות מבית, הלך והתגבר הלחץ מבחוץ ואיתו הפראנויה שאולי הפעם היוצר ביקש לרצות את הקהל שנרתע או התעלם ממנו עד כה. הכל כמובן נעלם כשהאורות כבו ובמשך כשעתיים ורבע זכיתי לא רק להיזכר בסוג החוויות והמסעות הפנימיים שאפשר וצריך לעבור מול מסך קולנוע, אלא ממש לחוות מה זה קולנוע מחדש ובאופן בתולי. כמו בפעמים הראשונות שהתיישבתי וצפיתי בבד האקרן מואר בתמונות נעות והאזנתי לאולם הקולנוע מתמלא בצלילים, שוב הבנתי והרגשתי מה אפשר לעשות בקולנוע – כאמנות וכבידור. יחי בונג!

המופצים של אורון

52 סרטים מרכיב את שמונה העשיריות של סיכום שנת 2019 בסריטה – 20 סרטים ברשימות המופצים, ו-32 סרטים בלא-מופצים.
בשנה שעברה אף סרט לא הצליח להופיע אצל כל כותבי סריטה כחלק מעשרת סרטי השנה, והפעם יש לנו לא פחות משניים כאלה: "סיפור נישואים" ו"האירי", שניהם של נטפליקס ושניהם יצאו להקרנות מסחריות. מספר לא מבוטל של שלוש עשיריות מצאו לנכון לכלול חמישה סרטים נוספים: "מידסומר", "פרזיטים", "מילים נרדפות", "המועדפת" ו"רצח כתוב היטב".

בגלל החלוקה השנתית לסרטים מופצים ולא מופצים, נוצר מצב שבו סרטים יכולים לככב שנתיים רצוף  – או שנה אחת כלא מופץ, ואז אם שפר עליהם מזלם אז שוב כמופצים שנה לאחר מכן; או פעמיים כלא-מופץ אם הגיע לישראל במתכונת מיוחדת.
ב-2019 שלושה עשו זאת: "הזמיר" (שנצפה כבר בשנה שעברה בוונציה והשנה היה בירושלים), "סיפורו של רחוב ביל" (בשנה שעברה בפסטיבל ניו יורק והשנה בירושלים), ו"אהבה בימים קרים" (שהתחיל בפסטיבל חיפה 2018, יצא להפצה מסחרית ממש בתחילת השנה, והופיע שוב – ניחשתם נכון – בפסטיבל ירושלים).
זה הופך את בארי ג'נקינס ואת יורגוס לנתימוס לבמאים שמופיעים בעשיריות שלנו כבר שלוש שנים ברציפות ("אור ירח" ו"סיפורו של רחוב ביל" לג'נקינס; "להרוג אייל קדוש" ו"המועדפת" ללנתימוס).
עם זאת, שני במאים מככבים בעשיריות שלנו שנתיים ברציפות עם שני סרטים שונים: האחים רוסו ("מלחמת אינסוף" ו"סוף משחק") וארי אסטר ("תורשתי" ו"מידסומר").
רק במאי אחד הצליח להכניס שני סרטים שונים לשנה הזו – מרטין סקורסזה כמובן, עם "בוב דילן במסע הופעות 1975" התיעודי ו"האירי". שניהם מטעם נטפליקס.

ואם כבר פסטיבלים – אלו אירועי הקולנוע שהביאו לנו את הסרטים המרכיבים את הלא-מופצים שלנו:
פסטיבל חיפה – 8, פסטיבל ירושלים – 6 (אפשר להוסיף לו גם את "תמונת ניצחון" שהוקרן לפני כן בפסטיבל סרטי הסטודנטים), דוקאביב – 3, ופסטיבל קיטשקעס – 1.
אם תרצו להוסיף למניין גם את הסרטים המופצים שעשו בכורה באירועי הקולנוע הישראלים במהלך השנה, תוכלו להוסיף לירושלים לא פחות מחמישה ולחיפה אחד. המספרים האלו לא כוללים את "אהבה בימים קרים" שעשה טרום בכורה בחיפה 2018 וחזר כרטרוספקטיבה בירושלים 2019.
נטפליקס, אגב, תרמה תשעה סרטים: שמונה בלא-מופצים, ושניים במופצים.

החלוקה למדינות של סרטי השנה שלנו היא:
ארה"ב – 12 בלא מופצים ו-10 במופצים; ישראל – 1 בלא מופצים ו-3 במופצים; צרפת – 2 בלא מופצים ו-2 במופצים; ספרד – 2 בלא מופצים ו-1 במופצים; אנגליה – 2 בלא מופצים; אירלנד – 1 בלא מופצים ו-1 במופצים.
אוסטרליה, אוקראינה, גרמניה, אוסטריה, סין, מקסיקו, צפון מקדוניה, הפיליפינים, רוסיה, נורבגיה, דרום קוריאה, פולין ובלגיה מיוצגות עם סרט אחד.

זה מספיק אנקדוטות לפוסט אחד, אבל בטח תמצאו עוד בסיכום הסיכומים שיחתום סופית את סיכומי השנה שלנו, את 2019 ואת העשור. אבל יש לנו עוד אנשי השנה לפני זה, אז קחו בחשבון.