• סרטים חדשים: ״נשים קטנות״ של גרטה גרוויג
  • ״נשים קטנות״, סקירה
  • סקירה כפולה לסרטי אמזון פריים וידאו
  • אוסקר 2019/20: חוגגים כאילו זו 1994 שוב
  • בחורים רעים
  • ״השחור האחרון בסן פרנסיסקו״ ו״קווין וסלים״, סקירה
  • ריצ'רד ג'ול
  • אוסקר 2019/20: אז מה היה לנו ברשימת המועמדים
  • אוסקר 2019/20: רשימת המועמדים המלאה
  • מה אפשר להפיק מסרטים מאתגרים וקשים לצפייה
  • בעקבות ״ג׳וג׳ו ראביט״: מחשבות על ייצוג הסבל הגרמני
  • ״המורה לאנגלית״, סקירה לסרטו של יובל אדלר
  • סקירה ל-
  • המלצות סינמטקים: מהדורת ינואר 2020

סופשבוע אוטופיה 2019: המדריך המלא

13 בדצמבר 2019 מאת מערכת סריטה

פסטיבל אוטופיה הוא אחד האירועים החביבים על סריטה בלוח השנה הקולנועי, והספק המצוי שוב ושוב מעל עצם קיומו בשנים האחרונות הופך כל מהדורה שכן מתקיימת ליקרה עוד יותר לליבנו. בסוף השבוע הבא (18-21 בדצמבר) האוטופיה חוזרת, הפעם במתכונת מצומצמת וקצת שונה – סופשבוע אוטופיה, ארבעה ימים מרוכזים של סרטי ז׳אנר בסינמטק תל אביב. עשרה סרטים מהשנה החולפת, בכל מיני צורות של מד״ב ופנטזיה או אימה ואפילו קומדיות אבסורד, וגם רצועת קלאסיקות המוקדשת הפעם לשחקן ההולנדי שהלך השנה לעולמו – רוטגר האוור.

בדרך כלל יוצאים לדרך בתקווה להקיף את מלוא התוכניה של פסטיבלי קולנוע בישראל, אבל לבסוף מסתפקים בהמלצות ואזהרות על אחוזים מסויימים בתוכה. אבל הפעם הצלחנו – כל סרטי אוטופיה 2019 סוקרו כבר בסריטה או יסוקרו בפוסט זה, לרבות הקלאסיקות. נכון שזה רק 13 סרטים אז בהחלט היה לנו סיכוי הפעם, אבל העיקר שלקחנו אותו בשתי ידיים והתוצאות לפניכם ולפניכן. ראשית, תזכורת וקישור לכל מה שכבר כתבנו עליו ובחלק הארי של הפוסט התגייסות משותפת שלנו (לירון סיני, עופר ליברגל ואורון שמיר) כדי להשלים את החסר וליצור מדריך מלא בהחלט. כרגיל, מומלץ להיעזר באתר הפסטיבל או הסינמטק לפרטים נוספים וכמובן כרטיסים או תגים.

סרטי אוטופיה 2019 שכבר כתבנו עליהם

המגדלור (The Lighthouse) – אירוע הפתיחה של הפסטיבל. סרטו האקספרסיוניסטי של רוברט אגרס (״המכשפה״), עם ווילם דפו ורוברט פטינסון כצמד שומרי מגדלור המאבדים את אחיזתם במציאות. אור נהנה ממנו בפסטיבל חיפה.

ג'ו הקטן (Little Joe) – דרמת מד״ב בכיכובם של בן ווישאו ואמילי ביצ'אם, זוכת פסטיבל קאן על תפקידה כבוטנאית המפתחת זן חדש של פרח בעל השפעות פסיכותרפיות. על סרטה של ג'סיקה האוזנר עופר כתב בפסטיבל ירושלים.

אניארה (Aniara) – מותחן חללי מעוטר שבחים משוודיה, על ספינת תענוגות בין-כוכבית המובילה את עשירי כדור הארץ המזוהם מדי אל מאדים, אבל סוטה ממסלולה. גם ממנו עופר התרשם בפסטיבל ירושלים.

עור צבי (Deerskin) – ז׳אן דוז׳רדן מנהל מערכת יחסים אובססיבית עם מעיל העור שלו, בטרלול האחרון מבית אמן האבסורד קוונטין דופייה (״ראבר״, ״טעות״). הזדמנות נוספת לצפות בסרט ממנו אורון התמוגג בחיפה.

אמנות ההגנה העצמית (The Art of Self Defense) – מעין ״מועדון קרב״ לזמננו אנו, עם יותר הומור ומודעות עצמית ועם ג׳סי אייזנברג כפחדן חסר בטחון שהולך רחוק מדי בדוג׳ו מפוקפק. אורון שיבח במסגרת ״מחכים לתרגום״ (עוד לפני חיפה).

הבקתה (The Lodge) – יוצרי ״לילה טוב אמא״, ורוניקה פרנץ וסוורין פיאלה, מביימים מותחן אימה דובר אנגלית עם ריילי קיו בתפקיד אם חורגת שנתקעת עם הילדים של בעלה בבקתה מבודדת בסופת שלג. אור סבל ממנו בחיפה.

סיפורי רוחות (Ghost Stories) – אנתולוגיית אימה בריטית בכיכובו של מרטין פרימן, כמגיש טלוויזיה המבקש לחשוף את האמת מאחורי שלוש תקריות על-טבעיות. כולל פסקול של פרנק חיים אילפמן. אור דגם את הסרט לאימת החודש.

בלייד ראנר (Blade Runner) – יצירת הפאר הסייברפאנקית של רידלי סקוט מ-1982, ע״פ פיליפ קיי דיק ובכיכובם של הריסון פורד, שון יאנג, דריל האנה ואחד רוטגר האוור עם מונולוג הדמעות בגשם. אחד הסרטים האהובים על סריטה בכל הזמנים.

ליידי נץ (Ladyhawke) – סרט האבירים הקסום של ריצ'רד דונר מ-1985, עם מישל פייפר, מתיו ברודריק וניחשתם נכונה, רוטגר האוור הגדול. אור הקדיש לו פוסט של סרטים מן העבר.

וכעת, ארבעת הסרטים שנותרו לנו כדי לסמן וי על כל סרטי הפסטיבל השנה, שלושה חדשים ואחד קלאסי.

לבלוע
Swallow

כפי שתוכלו לקרוא גם במיני-סקירות האחרות, כל הסרטים שנדון בהם הפעם הם בדיוק מה שתצפו למצוא בפסטיבל אוטופיה, לטוב ולרע. במקרה זה, אמנם מדובר בסרט שמפלרטט קשות עם עולם האימה, אבל הוא יותר דרמת יחסים, משל חברתי או מותחן פסיכולוגי מאשר רכבת שדים של הקפצות והבהלות (ספרתי בקושי אחת וגם היא די פארודית). וכמו שקורה לפעמים כשמעמיסים על הצלחת או לוקחים ביס גדול מדי, לא הכל יורד חלק בגרון. זה נכון גם לגיבורה שתיכף אגיע אליה אבל בעיקר לסרט עצמו, יצירת הביכורים של קלרו מירבלה-דייויס. סרט שנראה ונשמע כמו הפקת אינדי, עם שחקנית יחסית מוכרת שגם הפיקה ובכורה בפסטיבל טרייבקה לפני שעבר לפסטיבלי ז׳אנר. באי ובאות אוטופיה יוכלו להנות ממנו כחלק מסבב הפסטיבלים שעדיין נמשך, חצי שנה לפני שהוא מתוכנן להגיע לכל סוג של הפצה, בהנחה שהתיאור הבא נשמע מפתה.

היילי בנט (שממשיכה להיות שילוב של ברייס דאלאס האוורד וג׳ניפר לורנס), זכתה בטרייבקה בפרס השחקנית על הופעתה כגיבורת הסיפור, האנטר. נדמה שהחיים שלה הגיעו לפסגת הנוחות, בעודה עוברת לביתה החדש והמפנק עם בעלה הטרי והעסוק (אוסטין סטוול) ובחסות הוריו האמידים והשתלטנים (אליזבת׳ מארוול ודייויד ראשה). את הבשורה על הריונה היא מקבלת כמו כל דבר בחייה, בחיוך מזוייף המסתיר משהו. האנטר מתנהגת כמי שמרגישה בלתי נראית במערכות היחסים בחייה, אבל האם זו הסיבה שהיא מתחילה לבלוע חפצים? או שאולי יש כאן דחף בלתי נשלט שמעיד על משהו אפל יותר? זו השאלה שהסרט מבקש לשתול במוחם של הצופים והצופות. וזה שהיא בולעת דברים שלא אמורים להימצא בגוף האדם זה אפילו לא החלק הכי מטריד בסיפור, אלא מה שקורה עם זה אחר-כך.

הסצנות של הניסיון של האנטר להתגבר על האובססיה החדשה והמסתורית שלה הן הטובות בסרט, גם מבחינת עשייה ועשיית צמרמורת וגם משום שיש בהן יותר מאשר מטפורה להפרעות אכילה או זלילה קומפולסיבית במהלך הריון. מבלי לגלות יותר מדי, זה יותר בכיוון של כמה רוע אפשר לבלוע וכיצד אדם שאיש לא מקשיב לו יכול לנסות להשיב שליטה לחייו. בשאר הזמן הסרט נוטה להיות מסומן מאוד, בין אם בדיאלוגים השטוחים והבנאליים כדי שלא יפוספס חלילה הסאבטקסט, או כל אלמנט קולנועי שתבחרו שמבוצע באופן שיש בו משהו נכון אך סטרילי. את הרגשות שומר הסרט למערכה האחרונה ואני חייב להודות שתמונת הסיום שלו השפיעה עליי, די במפתיע יחסית למסע המנותק שעברתי איתו. בדרך לשם תצטרכו לסבול מערכות יחסים לא נעימות לצפייה משום בחינה, אזכור אופנתי של פליטים מסוריה ונושאים נוספים, אבל אולי שווה לתת לסרט זמן עיכול.
(אורון שמיר)

מכונות דם
Blood Machines

סרט המדע הבדיוני שמצולם, מבוים ומשוחק בסגנון של בי-מובי משנות ה-80 ומזכיר גרסה מצולמת של קלאסיקת האנימציה "הבי מטאל", נמשך 50 דקות בלבד. מדובר במנה מרוכזת של צבע וצליל, בה הכל רווי, מתכתי וססגוני. הצפייה מזכירה וידאו קליפ ולא במקרה, על הבימוי והתסריט חתומים רפאל הרננדז וסביטרי ג'ולי-גונפרד, שני במאים צרפתים שנושאים את שם הבמה סת' איקרמן. שנים ספורות קודם השניים ביימו את הקליפ ״טורבו קילר״ למוזיקאי הסינת'ווייב קרפנטר ברוט, ששימש כטיסת ניסוי לסרט הארוך יותר. גם הגרסה הארוכה שמומנה בקמפיין קיקסטארטר נועדה להעצים את המוזיקה המסונתזת של המוזיקאי בעל החיבה לסרטי מד"ב ובעיקר אימה, עליו כתבנו בעבר.

הלוגו של קרפנטר ברוט מופיע כאלמנט עיצובי לאורך הסרט, ששם דגש על סגנון כשהסיפור משני ובסיסי, או קלאסי אם תרצו. הוא כולל בינה מלאכותית, מרדף ומאבק בין אנושי למלאכותי שהוא גם מאבק בין מגדרים. בין טייס ספינת חלל שברור שאנגלית אינה שפת האם שלו, לבין אישה מסתורית עם חיבה רצינית לספינות, ניצבת אישה ערומה. סליחה, זו למעשה ישות שקשורה לספינה שהתרסקה, והיא נראית כמו אישה ערומה ומרהיבה עם צלב זוהר הפוך במיקום אסטרטגי, שצפה בחלל ומקדמת את העלילה. נשמע מופרך? ברור. לפעמים העלילה היא רק תירוץ לעולם אסתטי ולמוזיקה. כאן, למרות שהשאיפה כנראה הייתה להדגיש את פס הקול, החוויה הוויזואלית הרבה יותר מעניינת ובולטת, בפרט עיצוב ספינת החלל עצמה שנראית כמו יצור חי. הכל ב״בלאד משינז״ בנוי ממחוות ומוסכמות הז'אנר, צעקני במתכוון, דרמטי מאוד ומעוטר בלייזרים. התוצאה מוגזמת ואפילו מחפצנת, ועם זאת מבדרת.
(לירון סיני)

קלרה
Clara

ברמה הבסיסית, אני רוצה שיעשו יותר סרטים מן הסוג של "קלרה" – מדע בדיוני לא עתיר תקציב אבל עמוס ברעיונות, המבין כי הז'אנר הוא כלי לשאילת שאלות לגבי מהות הנפש האנושית או כל השקפת עולם פילוסופית אחרת. אולם, דווקא השאיפה הזו הופכת את הסרט הזה למתסכל עבורי, גם אם אינו נטול עניין. זאת משום שאני מצפה שסרטים כאלו יגרמו לי לחשוב אחרי הצפייה, יספקו גם חוויה רגשית ובמקרים מסוימים יהוו חוויה רוחנית של ממש, כמו סרטי המדע הבדיוני של טרקובסקי או "2001: אודיסאה בחלל" של קובריק. אלו אילנות גבוהים מדי, אבל הם תמיד מעוררים בי תקווה. לא חסרות דוגמאות מן השנים האחרונות למדע בדיוני חכם שנעשה גם בתקציב צנוע יותר, רבים מהם הוקרנו בפסטיבל אוטופיה על גלגוליו השונים לאורך השנים. לדוגמה, כל הפרויקטים הקשורים בשחקנית/תסריטאית בריט מרלינג ("ארץ אחרת", "המזרח", "נשמות תועות" ועוד) דומים מבחינת השאיפה וערכי ההפקה ל"קלרה", אך בהם יש רמה הרבה יותר גבוהה של מורכבות ברעיון ושלמות בכתיבה ובביצוע.

סרטו של הבמאי-תסריטאי אקש שרמן מתמקד באיזייק ברונו, אסטרונום אשר רוצה להיות שותף לאיתור כוכב לכת עליו יתגלו חיים תבוניים מחוץ לכדור הארץ. הוא מונע מסוג של אובססיה להוכחה שהיקום פועל על פי הגיון מדעי והמין האנושי אינו לבד בו, אובססיה שהייתה השנה גם הנושא של "אד אסטרה". לברונו אין ממש סבלנות לסטודנטים, לאמונה בדת, או אהבה או לשמירה על כללי התנהגות במחקר, מה שמוביל לשהייה שלו מן האוניברסיטה ומקשה עליו את המחקר – עליו לכופף עוד יותר את החוק על מנת להשיג זמן תצפית. הוא מפרסם הודעה על חיפוש עוזר מחקר והיחידה שעונה היא קלרה, אמנית רוחנית חסרת כל השכלה מדעית, אבל כזו שזקוקה למקום מגורים שהגיבור מסוגל לספק. קלרה הופכת לסוג של מאניק-פיקסי-דרים-עוזרת-מחקר והיא מסייעת לאיזייק להשיג פריצות דרך הן במבט לשמיים והן במבט לאחור על מערכות יחסים מעברו, כמובן תוך בניית קשר רומנטי חדש. לא סתם הסרט קרוי על שמה: עמה, הסרט עובר מעיסוק בשאלה "האם יש חיים בעולם אחר" ל"האם יש מימד מיסטי לחיים על כדור הארץ". קלרה מייצרת עימות בין המדע המדויק והמחקר לבין האמונה המופשטת וקשר רוחני דרך מוזיקה ויצירה אמנותית.

כל זה מאוד מעניין על הנייר ולא ממש מעניין בסרט. זה נובע מכך שלדמויות יש מעט מדי תכונות אופי פרט לפונקציה שהן ממלאות בתסריט ובכך שהדיאלוגים לא מפספסים הזדמנות לומר את המסר בצורה ישירה, מה שלא מאפשר לקהל לחשוב יותר מדי בעצמו, בעיה בסרט שאמור להטיל ספק ולעורר מחשבה. פטריק ג'יי אדאמס וטרויאן בליסריו המגלמים את הגיבורים הם בני זוג בחיים, אבל בסרט זה הם לא ממש מצליחים להעביר כימיה מיוחדת ולא פעם נראה כי שניהם לא ממש מתאימים לתפקיד, כל אחד בנפרד. ככל שהסרט מתקדם הוא מנסה לעבור גם לרמה הרגשית דרך סיפור אהבה שצריך להתגבר על אתגרים, ולחבר את הסיפור הזה לחיפוש אחר תשובות גדולות יותר. זהו מהלך טוב אבל ברדידות של הסרט הנשגב הופך לקיטש. עצם השאיפה של הסרט הופכת אותו למעניין עבור חובבי הז'אנר, אבל הם גם בדיוק הקהל שהסרט הזה לא יחדש עבורו דבר. על אף כל מה שכתבתי, יש להדגיש כי לא מדובר בסרט רע במיוחד, אלא בינוני במיוחד עם פוטנציאל טוב. אולי זה יותר מתסכל.
(עופר ליברגל)

רומן הדמים
Flesh + Blood

נסיים עם משבצת הקלאסיקות, או שמא המחווה לשחקן רוטגר האוור, כי אני לא בטוח מה מעמדו של הסרט הזה מ-1985. מה שאני בטוח בו הוא שכבר משלב כותרות הפתיחה – התגעגעתי. התגעגעתי לז׳אנר סרטי האבירים כפי שטופל בעבר, עם אפקטים המיוחדים של טרום עידן המחשב שהכל בהם נדמה אמיתי יותר על אף שרואים את הזיוף יותר בבירור. והתגעגעתי לבמאי פול ורהובן בתחילת דרכו, שזהו סרטו הראשון בשפה האגלית, רגע לפני המעבר להוליווד שהוביל לרצף של ״רובוקופ״, ״זיכרון גורלי״ ו״אינסטינקט בסיסי״, והאחרון שלו עם האוור אחרי שהסתכסכו בזמן הצילומים (בהפקה שנחשבת למסוייטת במיוחד, כולל עוד ריבים על הסט, צריכת אלכוהול וסמים ושורה של אסונות טבע).

מלבד האוור, בתפקיד מנהיג כנופיית שכירי חרב המפלסת את דרכה לעושר באירופה של 1501 (אז חוץ מחרבות יש גם אבק שריפה), תמצאו הרבה פרצופים מוכרים מהאייטיז ואחת ג׳ניפר ג׳ייסון לי בתפקיד הנשי הראשי, שהיה אחד הראשונים שלה. איזו נוכחות מסך יש לאישה הזו, והייתה לה כבר בגיל 23. וכמה חבל שחצי מהסרט עסוקים בעירום שלה, ובחצי השני אונס הוא עניין שגרתי כמו ביזה ואפשר אף להתאהב באנס שלך (מעריצי ומעריצות בארט סימפסון, כלומר ננסי קארטרייט – הישמרו). אלה דברים שאני אישית פחות התגעגעתי אליהם בקולנוע, אם כי בוגרי ובוגרות ״משחקי הכס״ ודאי ילעגו לי. כפי שמבטיחה הכותרת הלועזית, יש פה מספיק בשר ודם בשביל פרק וחצי של סדרת הטלוויזיה ההיא, וגוף האדם (בעיקר האישה) הוא תמיד עניין בסרטים של ורהובן.

הפלוס שמחבר בין הבשר והדם בכותרת הוא עניין בפני עצמו, שחבל שהושמט בעברית אבל ברור למה – זה גם צלב. כבר בסצנת הפתיחה, בה נערכת מיסה באמצע שדה קרב, ברור שהליכה אחרי הדת והקשר שלה לשלטון ומלחמות תלווה אותנו בשעתיים הקרובות. אחרי דקות הפתיחה, אותן אפשר לתאר כ״גברים בחלל״ בימי הביניים, מתפזר עשן הקרב ומגיחות הדמויות. האוור מגלם כאמור את מנהיג כנופיית הבוזזים, שמתחילים כחיילים להשכרה אבל נבגדים ומאז מחפשים נקמה באציל שעשק אותם. לי מגלמת גבירה שהובטחה לבנו של הלורד הבוגדני, אבל מוצאת את עצמה קרועה בינו ובין החוטפים המטונפים שלה. אלה שנוהרים אחר סימנים מהשמיים, בעוד לעשירים אין אלוהים.

עוד כרגיל אצל ורהובן אין שום בעיה שדמויות יחליפו צדדים, חברים יהפכו לאויבים, והכל יהיה קצת יותר חכם ממה שהוא נראה על פני השטח. שזה לא קשה כשעל פני השטח מדובר בביסוס סמכות על ידי אלימות, אבל בדרכו הברוטאלית יצר הבמאי ייצוג קצת פחות רומנטי ויותר מעניין מהרגיל לימי הביניים. דרך כך, הסרט עוסק בשאלות של השכלה לעומת אמונה, נבערות ותרבות, או בקיצור העולם הישן המתעמת עם הקידמה. מלבד בשר ודם יש גם נוזלי גוף אחרים, למשל זרע קסום, אז קשה לומר שזו חוויה לכל אחד ואחת, אך לדעתי יש בו משהו מסעיר וחייתי שאין כל-כך הרבה ממנו בקולנוע הבטוח והסטרילי של ימינו.
(אורון שמיר)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.