פסטיבל סרטים בערבה 2019: המלצות ומדריך מלא

חודש נובמבר שוב ממצב את עצמו כעמוס למדי מבחינת ההיצע הקולנועי האלטרנטיבי, כפי שאפשר לקרוא בפוסט ההמלצות של עופר. לצד הנעשה בסינמטקים השונים, זהו גם הזמן בשנה בו שמורת הטבע עשוש הופכת למשך עשרה ימים לסינמטק ייחודי. בסמוך ליישוב צוקים, בלב המדבר ותחת כיפת השמיים, יתקיים זו הפעם השמינית פסטיבל סרטים בערבה, בניצוחם של אייל וטינקר שיראי ובניהולם האמנותי של עדנה ודן פיינרו. כמו פסטיבלי סוף הסתיו ותחילת החורף של ארצות הברית, האירוע הוא הזדמנות להשלים את המיטב מפסטיבלי הקולנוע המקומיים, ירושלים וחיפה, אבל גם לא מעט בכורות וסרטים שמעידים על עבודת אוצרות. התיישבנו, עופר ליברגל ואורון שמיר, לעבור על התוכניה כולה ולחלץ ממנה מדריך בכמה חלקים לכל מה שיוקרן בפסטביל שיתקיים בין ה-14 ל-23 בנובמבר. החל מסרטים שכתבנו עליהם בהזדמנויות אחרות, דרך כאלה שראינו במיוחד לטובת העניין, אחרים שאנחנו עדיין מסוקרנים מהם וגם קלאסיקות לסיום. תודה לדורית חורדי וצוות היח״צ על העזרה.

סרטים שראינו וכתבנו עליהם

סיפור חיי – סרט הפתיחה של פסטיבל בערבה היה גם סרט הפתיחה של פסטיבל ונציה לפני כמה שבועות. עופר כתב עליו אז, תחת השם ״האמת״ (בתרגום ישיר מאנגלית וצרפתית). קתרין דנב, ז׳ולייט בינוש ואיתן הוק מככבים בסרטו של הירוקאזו קורה-אדה, המביים לראשונה מחוץ ליפן.
המשאלה – לטובת מי שיצטרכו תזכורת ליכולותיו של קורה-אדה בשפת אמו, מתחילת העשור.
מרטין עדן – מספר סרטים מגיעים לערבה מוונציה/חיפה. למשל זוכה פרס השחקן בוונציה (בתמונה).
הבוגד – סרט איטלקי נוסף הוא זה של מרקו בלוקיו הוותיק, אותו תפס עופר על הכרמל.
באקוראו – הסרט הברזילאי המטורף הזה הגיע לחיפה דרך קאן דווקא, שם זכה בפרס חבר השופטים.
יום לבן לבן – עוד חיפאי לשעבר, הפעם נציג איסלנד לאוסקרים בו צפה אור לטובת פוסט ההמלצות שלנו.
סוף האהבה – סרטה של קרן בן רפאל הישראלית הוצג בבכורה בוונציה, וזוהי בכורתו הישראלית.
השורקים – קצת פסטיבל ירושלים הפעם, עם סרטו של קורנליו פורומבויו הרומני בו צפה עופר.
החיים הנסתרים של יורידיסה גוסמאו – שבירושלים קראו לו ״החיים השקופים של אאורידיסה גוז'מאו״.
קצפת ודובדבנים – סרטו של גור בנטביץ׳, הספיק מאז זכייתו בפרס התסריט בירושלים גם לקטוף שני אופירים ולצאת לאקרנים. אל פסטיבל בערבה הוא יגיע כמעין הדרן לאחר שיירד החודש מן המסכים, ויש לו גם בונוס נחמד עליו אפשר יהיה לקרוא בהמשך.

אומרים שהכל משתנה
They Say Nothing Stays the Same

תרגום מדוייק לשם הסרט, אם יורשה לי, הוא ״אומרים ששום דבר לא נשאר כשהיה״. כי הדגש בסרטו הראשון כבמאי של השחקן היפני ואורח הפסטיבל, ג'ו אודגירי, הוא יותר על מה שעומד לחלוף מן העולם מאשר על עצם השינוי. להגיד שהסרט לוקח את הזמן שלו יהיה אנדרסטייטמנט, שכן את כל מה שמתרחש בשעתיים ורבע אפשר לסכם בכמה שורות בודדות. אולם, יש משהו נכון בקצב הנינוח ובזרימה המזכירה נהר, בסרט שבמרכזו משיט מעבורת קשיש מבלה את ימיו בציפה או בציפייה. ציפייה ללקוחות שישכרו את שירותיו כדי לחצות את הנהר, לדגים שיעלו בחכתו, או לבניית גשר במעלה הזרם שכנראה יותיר אותו מחוסר עבודה. הפחד להיות בלתי מועיל לחברה כבד על ליבו יותר מן החשש להיות לא נחוץ בשל הקידמה, באיזור שנדמה כאילו קפא בזמן.

הלוקיישן משחק תפקיד מרכזי בסרט, והמצלמה של כריסטופר דויל (משתף פעולה קבוע של וונג קאר וואי בפרט וקולנוענים אסיאתיים בכלל) עושה פלאים עם הסביבה ההררית, המיוערת והימית בה מתרחשת העלילה – בין אם ביום שמשי וצלול או מבעד לצעיפי ערפל. דמויות משנה באות וחולפות בדוגית של גיבורנו, חלקן חוזרות ולמען האמת מעניין וגם די קשה לנחש מי מהן יקבלו משקל ככל שהסרט יימשך, יחשפו בשיחה עימו צדדים נוספים בגיבור. בכלל, יש לסרט כמה הפתעות קולנועיות ונראטיביות בין סצנה איטית ואווירתית אחת לרעותה. אבל נדמה כי מטרתו העיקרית היא לא להטריד או אפילו לרתק, אלא להציע לקהל הצצה, או בריחה רגעית, אל חיים לא קלים אבל דווקא די פשוטים. חיים בהם יש הרבה זמן לחשוב דווקא משום שקשה יותר להגיע ממקום למקום ויש לחכות עד שהאוכל מושג או מתבשל. הבמאי ממלא את הרגעים האלה בשתיקות או דיאלוגים לסירוגין, מה שעוזר לו לבטא טוב ביותר באותו רגע את המחשבות והרגשות של הדמויות ובתקווה גם של הקהל.
(אורון שמיר)

ליל דממה
Night of Silence

הקולנוע הטורקי מרבה לעסוק בכך שבמדינה שחלקים ממנה מודרניים ומערביים, יש עדיין מקומות רבים בהם יש חיים בדרך מסורתית. אופן שיש בו קסם או, כפי שהדבר בה לידי ביטוי בסרט זה, מצבים בלתי נתפסים של דיכוי הפרט ובעיקר הנשים. סרטו של רייס צ'ליק מתרחש ברובו הגדול בחדר אחד, חדר הכלולות בכפר קטן אליו הובלה כלה בת 13, אשר ניכר כי לא הייתה לה כל מידה של בחירה בסיטואציה. את הגבר לו היא מיועדת היא טרם פגשה עד כניסתו לחדר. מדובר בגבר בן 60 אשר בילה את מרבית חייו בכלא וקיבל את הכלה במתנה, בין היתר בשל כך שהיה נאמן לשם המשפחה בביצוע הפשעים בגינם נכלא.

הכוח בסרט נובע מכך שפרט למצב הנראה מרתיח לקהל הצופה בו, הגבר המבוגר לא מתואר בסרט כשליט כוחני בלבד. הוא מנסה להפיג את פחדיה של הכלה, למלא את הרצונות שלה ולבשר לה כי תמיד יתייחס אליה בכבוד. בנוסף, נרמז כי גם הוא לא ממש היה מעוניין להתחתן בדרך זו וכמו כל דבר אחר בחייו הארוכים, גם זה נכפה עליו בהתאם למסורת של כבוד משפחתי שגובר על ההיגיון. יחד עם זאת, דומה כי הוא לא מבין עד כמה היא עדיין ילדה ועד כמה היא נרתעת מכל מגע עם גבר בשלב זה של חייה, בלי קשר אליו. אף כי הוא לא רוצה להתנהג בכוח, הסיטואציה גורמת לו להיות כוחני – כך שהוא מעורר הזדהות וחלחלה, לחלופין או בו זמנית.

הסכנה בסרטים המתרחשים באתר התרחשות אחד היא חזרה על רגעים דומים וצ'ליק לפעמים חוטא בכך, אך רוב הזמן הוא מצליח לייצר עניין דרך ניואנסים של התנהגות, או מסירת מידע נוסף לפרקים. כמו כן, הסרט לא מגביל את עצמו לחדר בודד לכל אורכו – ההתחלה המתארת את השיבה לכפר החתונה היא כמו סרט בעל אופי אחר, יש מעבר לקטע קצר עם גוון סוריאליסטי, וגם שוט מסיים שחורג מן השפה הקולנועית של כל הסרט, סיום אשר מותיר הרבה מחוץ לפריים והרבה מקום לפרשנות, אך גם מסר חד שמהדהד באופן חד משמעי.
(עופר ליברגל)

עונת הגשמים
Wet Season

סרטו של הבמאי הסינגפורי אנתוני צ'אן מעמיד בליבו נושא טעון ושחוק בו זמנית: קשר הנרקם בין מורה בתיכון לבין תלמיד, אשר הופך לאינטימי יותר מן המקובל. לפחות בשלבים הראשוניים, חציית הגבולות נותרת בתחום הרגשי ולא המיני. אך בעוד העלילה לא מנסה להתחמק מעימותים צפויים ומקלישאות, העשייה המאוזנת של הבמאי מצליחה להעביר היטב את עולמה של הגיבורה ואת הצורך שלה בכל עניין שמישהו אחר מגלה בה ובגורלה, עד למצב בו היא מאפשרת לתלמיד להתקרב אליה באופן שהיא יודעת שהוא פגום.

לינג היא מורה למנדרינית בסינגפור אשר כבר לא מעריכה את הקשר לתרבות הסינית. התלמידים שלה מעדיפים לתקשר בשילוב של סינית ואנגלית ואחד מהם אף שכח את שמו הסיני גם עבור מנהל בין הספר ושאר צוות המורים, לימודי המנדרינית נמצאים בעדיפות נמוכה. לינג גם מקווה להיכנס להריון ועוברת טיפולי פוריות (הסרט חובר בכך ל"חיים פרטיים" ו"בשורות טובות" כמיני-טרנד מבורך של סרטים המראים את הקושי שבטיפולים על המסך). בעלה מתקשה להגיע לטיפולים, לגלות עניין בהצלחתם או להתעניין באשתו מבחינה מינית או כל בחירה אחרת. אביו של בעלה חי בביתם ונזקק לעזרה סיעודית מלאה, אותה לינג לוקחת על עצמה בשעות הערב והלילה. הקשר עם החותן הוא הקשר החם הנוכח בחייה, אך מדובר בגבר שאיבד את היכולת לדבר. בנוסף, משפחתה של לינג חיה במלזיה הסמוכה והסבוכה פוליטית.

כל קושי בחייה של לינג יכול היה להכריע אותם, אולם הצורך לחלק את תשומת הלב לקשיים השונים עוזר לה להתגבר. כאמור, מה שעוזר יותר הוא אדם אחד שנראה כי הוא מבין אותה, תלמיד בשם ווי לו, שתחילה מתקשה במנדרינית אך בניגוד לחבריו לכיתה מוכן לתגבור. אף כי לא מדובר בנער השואף לנצל את מורתו, מובן כי הגיבורה שוגה במחשבה שהוא מבין את כל רבדי חייה. מדובר בנער השואף להצטיינות ספורטיבית וממלא את קירות חדרו בפוסטרים של ג'קי צאן. יחד עם זאת, הוא מגלה אכפתיות כלפי המורה שלו, גם בגלל חוסר בנוכחות הורית בחייו, הדומה להזנחה בנישואים בחייה של לינג. הבמאי מנווט היטב את הדרמה דרך התפתחות הדרגתית – החלק ראשון מתמקד בקושי, השני בחיבור והחלק השלישי מדגיש את העימותים בכל סצנה. הגשמים הכבדים אשר מלווים את הסרט לסרוגין, ומוצאים את מקומם בכותרת, כדבר המאלץ את הדמות לחשב כל הזמן מסלול מחדש – לסגור את חלונות הדירה, להבין כי רטיבות היא אתגר נוסף.
(עופר ליברגל)

קצין ומרגל
(An Officer and a Spy (J'Accuse

פסטיבל ונציה החל עם לא מעט דיבורים בעד ונגד היכללותו של רומן פולנסקי בתחרות עם סרט חדש, אבל הסתיים בזכייה של סרטו בפרס השני בחשיבותו. אין לי כוונה לחזור על כל הדיון שנית, מה גם שתוכלו לשאול הכל את אלברטו ברברה, שמנהל את ונציה ויתארח בערבה. אבל הבכורה הישראלית מחייבת לכל הפחות אזכור של המצב. מי שלא נוח להם או להן לצפות בסרט חדש של יוצר קולנוע שהוא גם עבריין מין מורשע, מוזמנים ומוזמנות להימנע. מי שיבקשו ״להפריד בין היוצר והיצירה״, כפי שנהוג להגיד שוב ושוב בעידן MeToo, אולי יתקשו לעשות זאת בסרט שנקרא בצרפתית ״אני מאשים״ ועוסק ביהודי נמוך קומה שמואשם על לא עוול ובלחץ ציבורי לא הוגן בפשע מחריד. כך או אחרת, אולי אחרי הצפייה תסכימו איתי שהסיבות לאהוב את הסרט הזה הן נוסטלגיות וסנטימנטליות. כי כמו עם סרטו הקודם, ״מבוסס על סיפור אמיתי״, פולנסקי שב ומוכיח שאת מה שהוא שכח אחרים עוד לא למדו, אבל נותר רחוק משיאו.

בעוד השם הצרפתי מאזכר את המאמר המפורסם של אמיל זולא הנוגע למשפט דרייפוס, השם באנגלית מבוסס על טקסט אחר – ספרו של רוברט האריס, עימו שיתף פולנסקי פעולה גם ב״סופר הצללים״. הפרשה ההיסטורית, שבמרכזה הקצין הצרפתי-יהודי אלפרד דרייפוס (לואי גארל) הואשם בריגול לטובת גרמניה והוקע בפומבי, מובאת כאן מנקודת מבטו של מפקדו, ז׳ורז׳ פיקאר (ז׳אן דוז׳רדן). פיקאר מתמנה לראשות המודיעין הצבאי ומתחיל לרחרח כשלים וסתירות בסיפור שהוביל להרשעתו של דרייפוס. פיקאר האנטישמי במוצהר מוצא עצמו מגן על היהודי שהפך לשעיר לעזאזל, בעוד המרגל האמיתי ממשיך בשלו וצריך להיתפס.

כיוון שזה סרט של פולנסקי, אפשר למצוא בו רבים מסימני ההיכר של הבמאי: משולשי כוח בין דמויות שונות, תנועות מצלמה רבות חשיבות המדגישות אצל מי הכוח בחדר, חללים דחוסים בהם הכל קורה, עמנואל סנייה, כבוד למילה הכתובה שבעצמה צופנת עוצמה לא מבוטלת, שפמים וכן הלאה. כך שזה בהחלט נראה כמו סרט של פולנסקי, אבל נשמע כמו אחר צהריים עמוס בלול התרנגולות. הפטפטת האינסופית יחסית ליובש הטקטסים, והבחירה לכבות כל דרמה שמתלקחת משום שהסרט מתרחש בעולם צבאי או מודיעני, הן כמשקולת על רגלי אסיר. המערכה האחרונה משתחררת מהן, אבל רק כמעט ומצילה את הסרט מלהיות דרמת הולמרק מבויימת לא רע. אולי המקום היותר מתאים לסרט זה הוא בין כלתי בית הספר במקום שיעור היסטוריה, אם תהיו מוכנים ומוכנות לסבול את המחשבה שתיכוניסטיות יצפו בסרט של פולנסקי.
(אורון שמיר)

עוד סרטים מסקרנים

היה שלום ילד שלי (So Long, My Son) – אפוס סיני מאת וונג שיאושואי שפספסנו בפסטיבל ירושלים, זכה בפרס המשחק בפסטיבל ברלין ובאופן כללי יהיה חבל לסגור את השנה הקולנועית בלעדיו, או לחכות להפצתו בסוף פברואר של השנה הבאה.
ואז רקדנו (And Then We Danced) – עוד פספוס קולקטיבי שלנו מירושלים, עם תאריך הפצה רחוק מדי מכדי להתאפק. דרמת הבלט של לבאן אקין הגיאורגי תנסה לייצג דווקא את שבדיה באוסקרים, אחרי בכורה בפסטיבל קאן.
פסיפיקדו (Pacificado) – הזוכה הטרי של פסטיבל סן סבסטיאן יערוך את בכורתו הישראלית בנוכחות היוצרים. מדובר בהפקה אמריקאית-ברזילאית, כולל מעורבות של דארן ארונופסקי, עם סיפור שמגיע מן הפאבלות של ריו דה ז׳נרו בזמן האולימפיאדה.
יש אלוהים, קוראים לה פטרוניה (God Exists, Her Name Is Petrunija) – סרט מצפון מקדוניה (ככה נקראת עכשיו מקדוניה) על אישה המפרה את הסדר הקיים בעיירה שלה. יוקרן בנוכחות הבמאית טאונה סטרוגר מיטווסקה.
בית היתומים (The Orphanage) – אורחת נוספת של הפסטיבל תהיה הבמאית שהרבאנו סאדאת (״זאב וכבש״), השבה בסרטה אל רחובות קאבול של קץ הכיבוש הרוסי, אז נער חובב קולנוע בוליוודי מושלך אל בית יתומים סובייטי.
פלישת הדובים המפורסמת לסיציליה (The Bears' Famous Invasion of Sicily) – סרט אנימציה לילדים ולמבוגרים כאחד, שהוקרן כבר בפסטביל חיפה, המבוסס על ספר איטלקי ותיק ומספר על מסעו של מלך הדובים בארצות האדם.
ראוף (Rauf) – דרמה מטורקיה שגם היא מגיעה מפסטיבל חיפה, אבל מודל 2016. סרטם של סונאר קאנר ובריס קאיה עוקב אחר נער ממוצא כורדי, שוליה של נגר בצפון-מזרח המדינה, המתאהבת בבתו של הבוס ומחפש עבורה את הצעיף המושלם.

קלאסיקות

כבר הוזכרו בפוסט סרטים שאינם מהשנה-שנתיים האחרונות, אבל יש גם כמה ותיקים יותר. על שניים מהם אפשר לקרוא את דעתו של אור משתי מסגרות כתיבה שונות אצלנו: ״לורנס איש ערב״ זוכה האוסקר שיוקרן בעותק מחודש ועל רקע נופים שאולי ישקפו את הנעשה על המסך (תמונה להמחשה ממש כאן למעלה), ו״אני והחבר׳ה״ שהיה ונותר אחד הסרטים היותר מוצלחים בהתבסס על כתבי סטיבן קינג. רסטורציה נוספת שתוקרן היא לסרט הפולחן של גור בנטביץ׳ ״משהו טוטאלי״, כך שאפשר לעשות דאבל-פיצ׳ר לסרטי היוצר יחד עם סרטו החדש שהוזכר לעיל, וגם לתפוס את מאחורי הקלעים ״טוטאל לוס״ על הפקת הקאלט. עוד קולנוע ישראלי אפשר יהיה למצוא במחווה לרגל 30 שנות פעילות ביה״ס לקולנוע ע״ש סם שפיגל, שתכלול חמישה סרטי סטודנטים מכל השנים – ״בית״ של דוד אופק, ״סוסי ים״ של ניר ברגמן, ״שיבולת בקפה״ של טליה לביא, ״הלב הרעב״ של תום שובל, ו״212״ של בעז פרנקל. סרטים קלאסיים המיועדים לקהל צעיר, אבל ממש לא רק, הם ״הבלון האדום״ של אלבר למוריס, ו״הנער״ של צ׳ארלי צ׳פלין. ויש גם צמד סרטים של מילוש פורמן, עליהם יכתוב עופר לקינוח.

אהבותיה של בלונדינית + התפשטות
Loves of a Blonde + Taking Off

פסטיבל סרטים בערבה מציע דאבל פיצ'ר עם מילוש פורמן המוקדם, תקופה בה לא זכה בפרסי אוסקר, אבל עסק בשאיפה לביטוי אישי וחופש לא רק דרך דמויות של מורדים, אלא דרך שפה קולנועית יצירתית. "אהבותיה של בלונדינית" הוא לדעתי הסרט הכי טוב אשר יצר הבמאי – קומדיה עצובה מאוד על חיפוש של בחורה צעירה אחר חום דרך מפגשים עם גברים. הבלונדינית מן הסרט חיה בעיירה בה נשים עובדות במפעלים וגברים אינם בנמצא. ראשי המפלגה הקומוניסטית מביאים למקום חיילים על מנת לעודד את רוח הנשים הצעירות, גם על ידי אופציה לשידוך זמני או מתמשך, אך בגלל חוסר הבנה מובא לא גדוד צעיר אלא גדוד מילואים. ולא מדובר בחוסר ההבנה הגדול בסרט, אותו שומר פורמן לחלק המסיים – מפגש כואב בעיר הגדולה המלווה במצב אבסורדי באורך קיצוני ובהרבה חמלה.

סרטו האמריקאי הראשון של פורמן, "התפשטות", נוצר בטרם ביים את הרומן המכונן של תרבות הנגד "קן הקוקיה", ולפני שהעביר לקולנוע את המחזמר ההיפי האולטימטיבי "שיער". ניתן לקרוא את שלושת הסרטים כטרילוגיה על הרוח הצעירה של שנות הששים, כפי שנראים בעיניים של גולה ממזרח אירופה שמעריך את השאיפה לשלום ורוח המרד, אך גם בא מדיכוי גדול יותר. "התפשטות" עוסק בבני נוער שברחו מן הבית, אבל מהר מאוד המוקד עובר לאנשים אבודים לא פחות מן הנוער המורד – דור ההורים אשר רוצה להתקרב לצעירים שמרדו בכל הערכים שלו בשם תרבות חדשה שהוא לא מבין. ההתפשטות בכותרת היא גם פיזית וגם הרעיון אשר מתפשט בין דורות, כולל בדור הנרתע ממנו ולא מבין את מהות המחאה, אך לא חושש להתנסות. גם סרט זה מכיל כמות גדולה של מלנכוליה, אבל היא מלווה בעריכה דינמית והומור פרוע על המפגש בין הבורגנות לדברים אותם היא פסלה לחלוטין ובגלל הסיטואציה שנוצרה גם נאלצת לקבל.