• סרטים חדשים: ״זומבילנד: ירייה כפולה״
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שישי, והרביעי של אור
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח חמישי
  • פסטיבל חיפה 2019: אור חוזר עם חמישה סרטים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח שלישי של עופר
  • פסטיבל חיפה 2019: אור מצטרף לדיווחים היומיים
  • פסטיבל חיפה 2019: דיווח ראשון של עופר
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של חיפה 2019
  • ״יום גשום בניו יורק״, סקירה
  • ״ג׳וקר״: ההבדל בין סרט מדובר לסרט גדול
  • כל הנציגים לפרס הסרט הבינלאומי הטוב ביותר
  • איש מזל התאומים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוקטובר 2019

פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות

21 ביולי 2019 מאת אורון שמיר

מחר בשעה 16:45 יוכרזו חגיגית המועמדים לפרס אופיר ה30 במספר. זה יקרה בשידור ישיר בערוץ כאן 11 ובאתר/בפייסבוק של האקדמיה הישראלית לקולנוע, ומיד לאחר מכן אנחנו נהיה כאן בסריטה עם הרשימה המלאה וכמה תובנות בזק. ניסיון העבר מוכיח שניפרד בערך משליש מן המתמודדים העלילתיים באורך מלא, אם לא יותר, ומכיוון שהתחרות מורכבת ברובה מסרטים שטרם נחשפו לקהל קשה להעריך מתי נדבר עליהם שוב. כלומר, ההזדמנות להתייחס לסרטים הללו כמקשה אחת שנתית מסתיימת מחר. אז כפרידה מן השלב הראשון של התחרות השנתית, זה שאחריו מתמודדים הופכים למועמדים או נעלמים לתקופה בלתי מוגבלת, הנה עוד כמה נקודות ומחשבות על האופירים השנה כפי שהצטיירו עד כה.

לפני כן, לסיכום עונת הקרנות האקדמיה הראשונות מכל זווית אפשרית, החל מחוויות הצפייה או האווירה הכללית ועד סוגיות ספציפיות כמו מצב הקולנוע הדוקומנטרי או הנשי, פנו אל הטקסט המפורט של אור. כדי לדעת מהם חלק מן הסרטים החביבים עלינו בכל קטגוריה, נסו את החמישיות של סריטה. להמר על העולים לשלב הבא לא העזנו באמת, כי תמיד מסובך לקרוא את המפה כשיש עשרות מועמדים בכל קטגוריה, אבל אור כבר היה אמיץ עם קריאת כיוון ואני אנסה להצטרף בפסקאות הבאות. אחריהן יבואו כל מיני מכנים משותפים בין סרטי השנה, ולבסוף שובה של הפינה החביבה על הקהל – משפטים מהסרטים שניקח איתנו הלאה.

עוד קצת על מצב המירוץ, אבל בלי הימורים

״אישה עובדת״ – האם היציאה לקולנוע תעזור או תפגע בסיכוייו? צילום: ורד אדיר

מרחוק ומבלי לפקוד פיזית את הקרנות האקדמיה, קשה לי עוד יותר להמר על המצב בשטח. אבל מבט בלוח ההקרנות יכול לעזור להבין מי הם הסרטים שהגבירו חשיפה לעומת אלה שהסתפקו בהקרנות הבודדות שהאקדמיה מעניקה. היום האחרון לפני ההצבעה היה בכלל סוג של טירוף שיבוץ הקרנות, ואני כמעט שמח שפספסתי את זה. בתור מי שנסמך כמעט בלעדית על צפייה מקוונת, חשוב לי גם להדגיש שהתחלנו את העונה עם שני סרטים עלילתיים באורך מלא שהיו זמנים באתר האקדמיה, ועד תחילת ההצבעות, או אפילו במהלכן, פתאום המספר קפץ לעשרה. זה פתרון כלכך הרבה יותר זול ואפקטיבי בעיניי מאשר להשקיע עוד אלפי שקלים בכל הקרנה, שאני לא מבין למה הוא מיושם תמיד רק בדקה התשעים. האם מצופה מכלל חברי האקדמיה, שלא כולם גרים במרכז תל-אביב או פנויים מדי ערב, להשלים כמות נכבדת של סרטים חדשים בימים הלחוצים ממילא של ההצבעה? היוצרים הרי יודעים שהם מתחרים על הזמן הפנוי של הקולגות שלהם ועם הקולגות שלהם.

מה שאולי אמור לעזור הוא חשיפה מוקדמת, בתקווה שחברי וחברות האקדמיה הולכים לראות קולנוע ישראלי כל השנה, ולא רק בחודשיים שמכריחים אותם. רשימת הסרטים שהגיעו אל האולמות לפני שהיו מתמודדים באופיר כוללת את: ״בוקר טוב ילד״, ״בלי דם״, ״גאולה״, ״הבלתי רשמיים״, ״הגולם״, ו״מילים נרדפות״. למעשה, ״הבלתי רשמיים״ כלכך ותיק שהוא לא כשיר לאוסקרים (הוקרן מסחרית לפני ספטמבר), אבל אולי אפשר לפתור את זה עם שבוע של הקרנות חוזרות בקולנוע במידה ויזכה? נחכה לוויכוחים האלה כשיהיה מועמד, עוד מוקדם לזה.

אל השישיה יש להוסיף את הסרטים שהגיעו אל בתי הקולנוע ממש במהלך העונה: ״אישה עובדת״, ״בזמק״, ״הצלילה״, ו״תל אביב על האש״. גם ״15 שנה״ שפתיח את פסטיבל הקולנוע הגאה, ״מוריס״ שהוקרן בפסטיבל אפוס או ״עכו חלומות״ שהתמודד בפסטיבל חיפה, לא ערכו את בכורתם באופירים וכבר פגשו קהל. יחד איתם הגענו אל חצי רשימה שאינה זרה לציבור, גם אם רק לחלק קטן ממנו. האנומליה שהיא אשתקד, בה זכה ״האופה מברלין״ למרות שהופץ ונחגג כבר חודשים ארוכים לפני עונת האופיר, מעלה תקווה שאולי גם השנה זה יכול לקרות. החיבוק לו זכו ״אישה עובדת״, ״הצלילה״ וגם ״תל אביב על האש״ בזמן אמת מבשר טובות, כמו גם הדי האהדה של ״בוקר טוב ילד״, ״גאולה״, ״הבלתי רשמיים״ ו״מילים נרדפות״. אחזיק אצבעות גם ל״הגולם״ בעקבות חיבה אישית, אבל אם תביטו יחד איתי על החצי הנוסף של הרשימה תראו ששם רוב הפייבוריטים והמועדים להפתעה.

הסרטים שנחשפו לראשונה בהקרנות האקדמיה הם: ״ברזיל אהובתי״, ״בשורות טובות״, ״היום שאחרי לכתי״, ״ימים נוראים״, ״מאמי״, ״מריונטה״, ״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״, ״עיניים שלי״, ״קולות רקע״, ״קצפת ודובדבנים״, ו״שעתו האחרונה של מר קול״. כאמור, מדובר כאן בחצי רשימה שמיד אנסה לפרק לביסים נוחים יותר.

ראשית, ארבעה מתוכם ״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״, ״היום שאחרי לכתי״, ״עיניים שלי״ ו״קצפת ודובדבנים״ הוכרזו כסרטי התחרות של פסטיבל הקולנוע ירושלים. זה קרה מעט לפני ההצבעות, מה שלבטח מוסיף יוקרה ועניין לסרטים ומבליט אותם מעט. שלושת התותחים הכבדים מבחינת נוכחות בשטח והוספת עוד ועוד הקרנות, מה שכמעט תמיד מבטיח ייצוג בשלב הבא, היו ״בשורות טובות״, ״ימים נוראים״ ו״קולות רקע״ (וגם "הבלתי רשמיים", יחד עם העובדה שחלק מחברי האקדמיה ודאי ראו לפני שנה). מצד אחר, זה של האנדרדוגים הנשכניים, ״מאמי״ ו״עיניים שלי״ יכולים להיכנס לחמישיות על תקן הסרטים האלה שמי שאהב אותם באמת באמת אהב, וכמוהם גם ״מילים נרדפות״. לפעמים מספיקים מעט מעריצים להוטים לסרטים מפצלי קהל. לסרטים הנותרים אני חושש שאין הרבה סיכוי, מכיוון שהוקרנו מעט מדי ולא שמעתי אוהדים קולניים שלהם.

נושאי עיסוק ומכנים משותפים בין סרטי השנה

״בשורות טובות״ – השנה האופירית כולה מקופלת בסרט אחד. צילום: דניאל מילר

כיוון שפרסי אופיר הם מצד אחד תמונת מצב של הקולנוע הישראלי ברגע נתון, ומצד אחר אוסף של סרטים מכל מיני תקופות ואפילו שנים (כפי שתואר לעיל), מעניין למצוא נקודות השקה. הבולטת ביותר היא כמובן שחקנים שחוזרים להופיע על המסך כאילו קפצו מסרט אחד אל חברו. השנה עשו זאת כמה שהבולטים בהם הם מנשה נוי כאב מנותק ב״היום שאחרי לכתי״ ובוס מאיים ב״אישה עובדת״, אוולין הגואל ב״בשורות טובות״ ו״קולות רקע״, וגם יואב לוי בשתי דרמות שחוזרות אל אירועים היסטוריים מהותיים בתולדות המדינה ״הבלתי רשמיים״ על הקמת תנועת ש״ס ו״ימים נוראים״ על רצח רבין.

בתפקידים קטנים יותר, היה כיף לראות פתאום את קלאודיה דוליצ׳י, אם הבנים ב״הצלילה״, מייעצת לדמות של מנשה נוי ב״היום שאחרי לכתי״ בסצנה אחת. או סצנה אחרת באותו סרט עם השוטר ערן נעים, שמוביל את ״עיניים שלי״. יותר מכל היה מפתיע לראות על המסך לא פעם אלא פעמיים את דובר קוסאשווילי, במאי בדרך כלל כידוע, בשתי הופעות קצה – נהג מונית מלאכי ב״קצפת ודובדבנים״ וחולה נפש אגרסיבי ב״יום רגיל״ הקצר.

הרבה מהסרטים מבוססים על סיפורים אישיים של היוצרים שלהם, אבל שישה במאים ממש התייצבו בסרטיהם גם לפני המצלמה, במידה משתנה של הצלחה: שרון ברזיו ב״בוקר טוב ילד״, יונה רוזקיאר ב״הצלילה״, אורן בן סימון ב״מוריס״, יוסי עטיה ב״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״, דניאל וקסמן ב״עכו חלומות״ וגור בנטביץ׳ ב״קצפת ודובדבנים״. בסרט האחרון בכלל נשבר כנראה סוג של שיא בתחום, כי לא מעט מהשחקנים הם בעצם במאים ובמאיות: מאיה קניג, הדס בן ארויה, דובר קוסאשווילי, מרקו כרמל, פיליפ בלאיש, וגם צחי גראד ועמית איצקר, כשחושבים על זה.

מבחינת נושאים שחזרו על עצמם ביותר מסרט אחד, אפשר להסתכל על ״בשורות טובות״ בתור מעין סיכום של השנה הזו – הוא מובל בידי טיפולי פוריות שאפשר למצוא ברקע של ״עיניים שלי״ ו״15 שנה״, יש בו אזעקות מלחמה כמו ב״הצלילה״ ו״קולות רקע״, ואפילו דיון בפרויקטים של נדל״ן דרך העבודה של הדמות הראשית כפי שקורה גם ב״אישה עובדת״. ישנם גם מעין סרטי מראה האחד של השני, למשל ״מילים נרדפות״ בו הגיבור מהגר מישראל לצרפת ומבקש לשכוח את העברית, ו״קולות רקע״ בו הגיבורים עולים ארצה מרוסיה ומתקשים להשתלב כיוון ששפתם הייתה עבודתם. בכלל, הייתה לנו שנה ברוכת לשונות: אנגלית הגולם״), צרפתית מילים נרדפות״) ערבית תל אביב על האש״) ורוסית קולות רקע״), כולן שפות מהרחוב הישראלי. שיא האקזוטיקה היו בהבלחות של איטלקית ב״הצלילה״, יפנית ב״נולדתי בירושלים ואני עדיין חי״ או גרוזינית ב״קצפת ודובדבנים״.

הנושא הטרגי של פיגועים ודרכי התמודדות איתם נוכחים ב״נולדתי בירושלים ועדיין חי״, שגיבורו מתחיל להעביר סיורים מודרכים בעקבות התקפות טרור. בקטגוריה העלילתית הקצרה אפשר למצוא את ״פיגוע״ על הצפת טראומות עבר בעת מקרה קיצון, וגם את ״בשם הבת״ שהופך את נתי רביץ לליאם ניסן, בסרט על אב ששוכל את בתו בעקבות אירוע מחריד ומחפש נקמה במפגע. שלא תגידו שאין קולנוע ישראלי ימני. הצד הקיצוני יותר של הימין הפוליטי בישראל זכה לטיפול בסרט ״ימים נוראים״ על התקופה שהובילה לרצח רבין, אבל נכח בעיקר בקטגוריות התיעודיות עם ״אלוהים רוצה בית״, ״הסוד שכולם יודעים״, ״במדבר – דיפטיך תיעודי״, ו״לתפוס את יהושע״. מפגשי קצוות בין שמאל וימין אפשר למצוא ב״מתנחלת״ התיעודי ו״אאוט״ העלילתי, שניהם קצרים. עוד בדוקומנטרי הקצר, שני סרטים שהתרחשו בחיפה והקריות עסקו בקנאביס רפואי ״סופיק״ ו״מסיבת פרישה״. ודאי יש עוד הקשרים שלא עליתי עליהם, גם אם מראש השמטתי את הברורים מאליהם כמו יחסי הורים-ילדים, יהודים-ערבים, דתיים-חילונים ויצירה ואמנות.

לסיום – כמה שורות מחץ וציטוטים שווים

״תל אביב על האש״ – אחד מאלופי הפאנצ׳ים של השנה.

אחרי צפייה בכלכך הרבה סרטים בתקופה מרוכזת, לפעמים אנחנו בסריטה מתחילים להפגיז אחד את השני באימרות כנף ורגעים זכירים. בשנים כמו 2013 או 2014 זה הוביל לאוצרות של ציטוטים, מסורת שחשבתי שיהיה נחמד להחזיר השנה. אמנם לא כל הסרטים מיוצגים כאן אבל אפשר למצוא כאן אופציות פולחניות שנאספנו לאורך השנה על ידי כולנו (ותודה לעופר ולאור על העזרה כאן ובפוסט זה בכלל). חלק מהסרטים יהיו מיוצגים בידי שורה בודדת ובמקרים אחרים היה קשה לבחור רק ציטוט אחד, אבל תמיד אפשר להוסיף בתגובות. הציטוטים לא תמיד מדוייקים כי אנחנו מביאים אותם מהזיכרון ולרוב אחרי צפייה אחת, אבל בתקווה לוכדים את רוח המקור.

נתחיל עם גאולה וההתפלפלות ״ברוך השם טוב או ברוך השם רע?״ שבאה אחרי חילופי הדברים ״מה שלומך? / ברוך השם״. בזמק הביא לנו את ״אני עומד פה בין בני סלע ומשה פייגלין״ והתלונה הקולינרית על קינואה ״אמרו לי תתחתן עם תימניה תאכל טוב לחוח, חילבה, ג'חנון… דברים עם ח'!״. בוקר טוב ילד הוליד את הקריאה ״עומרימן!״ שהיא גם גיבורעל חדש, ועיניים שלי את ההצהרה ״אני את הלילה סיימתי. אצלי עכשיו בוקר״בסרט ברזיל אהובתי עולה התהייה ״מתי כבר תתגרש מגרושתך?״ ואצל נולדתי בירושלים ואני עדיין חי, הספוג בטקסטים אירוניים של הגיבור, נזכיר דווקא את הקביעה של השותף לדירה ״אתה כמו זקן שלא יכול לאכול את הקוואקר שלו״. עוד בנושאי תזונה, קולות רקע העניק לנו את התשובה הכי יפה השנה לשאלה ״ספר לי משהו טוב שקרה לך״ ״אגוזי״, לצד רגעים משעשעים של עברית משובשת כמו ״הוא איתי, הוא לקוחות״.

הצלילה מלא ברגעים שווים ציטוט, החל מ״יש כאן אנשים שכבר שנה לא ירדו מצומת כברי״ והמשך בהספד המקורי ״אין לי איברים לתת, אז אבקש לתרום את גופתי למדע למשך שנה. אנחנו פולנים וחבל לבזבז״. לא בהכרח ציפינו לכך מסרט רציני כמו ימים נוראים, אבל יש בו רגעים דוגמת ״אף ווזווז לא יייתן לחרסינה שלו להתחתן עם תימני בן 24 רווק״, לצד ״העולם עקום בעיניים שלך״עוד בגזרת ההפתעות, שני סרטים על נושאים ממש לא מצחיקים בהגדרה שנתנו בראש. היום שאחרי לכתי העניק לנו את ״מאמינה שאורז יודע לקרוא?״, ״ראית פעם אנדרטה של ערבי?״, התשובה ״בקיץ״ לשאלה ״באיזו עונה היית בהישרדות?״, והקאץ׳פרייז ״זה טריק״. בשורות טובות הגיב בשורה חוזרת משלו, ״זה מדעי״, לצד המון רגעים מבדחים כמו ״קישואים הירק המושלם להריון!״, ״רפואה זה לא דמוקרטיה״, ״שמעתי, אני עוד לא מתה״, וכמובן ״מי עוד רוצה להתקלף?״.

הכי הרבה ציטוטים מפתיעים קיבלנו ממילים נרדפות, או שאולי בעצם זה לא צריך להפתיע בהתחשב בשם הסרט או במה שקרה לנו עם ״הגננת״. בכל מקרה, בסרט המאוד מילולי הזה יש הכל מהכל, החל מקאץ׳פרייז של הגיבור (״לא להרים ראש״) ועד רגעים של אבסורד כמו ״לו רק הייתי בסופרכשר, או באירוע בניס… בום במשאית!״, ״הפומפה! והפומפיסט הוא רבאמן בפומפה!״ או ״התרנגול הוא צרפתי! הוא קם מוקדם, הוא אמיץ, הוא חזק. התרנגול הוא דמוקרט!״. הגיבור הסמוי של הסרט מגיע בכלל במיתולוגיה היוונית: החל מ״אתה יודע את מי אתה מזכיר לי? את הקטור מטרויה״ וכלה ב״אתם יכולים להמשיך לבלות, אבל אני יודע שהקטור מת״.

מבחינת סרטים שכיוונו מראש לקאלט, יש כמה הצלחות. הבלתי רשמיים מלא במשפטים כאלה: ״אנחנו מפלגה שומרת מצוות ויראת שמיים, באמא שלי!״, ״לפעמים הקב״ה שם רעיונות גדולים אצל אנשים פשוטים״, ״הפנתרים השחורים יהיו לידנו חתולים ורודים״, ״פעם אחת שנתנהג כמו אשכנזים״ וכל מיני וריאציות על ״זה לא שייך״ או ״עניין של התאמה״, שמהדהדים את המוטיב המרכזי של הסרט. קומדיה מובהקת אף יותר היא תל אביב על האש שמלאה בשורות מחץ כמו: ״את נראית פצצה״, ״מרגיש כמו דג בים המלח״, ״ליבי רטוט״ וכמובן ״מה זה נשיקה ערבית?״ ו״אתה גר בירושלים ועובד בראמללה, אתה אצלי במחסום לפחות פעמיים ביום״. מריונטה הלך לכיוון פרוע אפילו יותר, ממנו נזכור את: ״מה קשור שופנהאור לסקס?״, ״ילדים זה כמו בלינצ'ס, את הראשון צריך לזרוק״, ״לא ראיתי את אבא במציאות, שאני אראה אותו במעלית?״, ״אורגזמה אחת והכל נראה בהיר״, ״אני יודע הרבה כלום״ ורגעי ביזאר כמו ״אני אוהב להגיד בליסטי, זו מילה עגולה״.

לקינוח, יש סרטים שכל העגה שלהם ייחודית להם, כפי שקורה לעתים קרובות בסרטי גור בנטביץ׳. אפילו הקרדיטים אצלו מיוחדים, כשבמקום ״צילום״ או ״גריפ״ כתוב ״צילם״ ו״הגריפו״. קצפת ודובדבנים לא שונה בכך, בסרט שבו הנקבה של בחור היא בחורינה והתגובה הפנימית לשם הסרט היא ״נשמע קצת קפולסקי״. אולם, כיוון שאנחנו בכל זאת מבקרי קולנוע בישראל, השורה הנבחרת נאמרת בשיחה על ביקורת קולנוע ומקומה בשיח הישראלי כרגע: ״אבנר שביט, וואלה!, אמר שהיה לו קשה להחליט״. עוד סרט שכל שורה בו מבקשת להיות ייחודית בדרכה הוא מוריס, שהביא לנו את ״אני היא נערת האבסורד!״ מה שדי מייצג את היצירה כולה, וכמובן את התשובה המוחצת לשאלה ״מתי תיקח אותי לים?״ ״הים הוא המקום בו העיר נגמרת״.

הים הוא גם המקום בו הפוסט הזה נגמר, הצטרפו אלינו מחר בערב לראות מי מהסרטים הנ״ל יעלה שלב.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.