• סרטים חדשים: ״אישה עובדת״ של מיכל אביעד
  • ״תל אביב על האש״, מחשבות נוספות
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: סיכום וזוכים
  • משחק ילדים
  • ״צעצוע של סיפור 4״, סקירה
  • תעלומת רצח
  • פסטיבל סרטי הסטודנטים 2019: דיווח ראשון
  • ערב זומבים בסינמטק הרצליה עם שני סרטים שווים
  • מה לראות בפסטיבל סרטי הסטודנטים 2019
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני

פסטיבל קולנוע דרום 2019: מדריך מקוצר וכמה המלצות

2 ביוני 2019 מאת אורון שמיר

ממש היום ולאורך כל השבוע תחל המהדורה ה-18 של פסטיבל קולנוע דרום בשדרות והסביבה. ניסיון העבר מלמד שהפסטיבל יהיה לו רק ח״י אלא גם בועט, ואנחנו בסריטה שמחים להמשיך ללוות כפי שעשינו ממש מראשית הבלוג, גם אם הפעם זה כנראה יהיה רק מרחוק. בינתיים צריך וכדאי להתייחס להיצע השנתי, ששומר על התבנית הקבועה אבל תמיד מצליח להפתיע בחלק מהבחירות שלו – והשנה יש גם כמה חידושים. הפוסט הנוכחי אמור להיות גם מדריך מקוצר לכל מסגרות הפסטיבל וגם להפנות זרקור אל חלק מההיצע הישראלי והבינלאומי שכבר הספקנו לראות. במקרה של אחד האורחים, ביקשתי את עזרתו של עופר, והטקסט המסיים את הפוסט שייך לו. אל ההיצע הקולנועי נטו צריך כמובן להוסיף את כל מה שהופך את ״קולנוע דרום״ לפסטיבל – הופעות, סדנאות אמן, סטודיו דרום, אירועי תעשייה, ומה שקרוי בפסטיבל ״קולנוע פורץ גבולות״ שמביא את הסרטים מחוץ לשדרות ואל רחבי הנגב. אבל נתחיל בפתיחה.

מבין הבכורות הישראליות, היחיד שלא ראינו או כתבנו עליו עד כה הוא סרט הפתיחה – ״המוסד״ של אלון גור אריה. יוצר סרט הפולחן ״המוסד הסגור״ מגיש עוד פארודיית ריגול, עם קאסט משוגע שכולל את צחי הלוי, אפרת דור, טל פרידמן, דביר בנדק, עדי הימלבלוי, שלומי קוריאט, טל טירנגל, אילן דר, עומר דרור, גילה אלמגור, תומר שרון, עידו מוסרי, ניצן זיצר ומיטל דוהן. שלושת הסרטים העלילתיים החדשים תוצרת ישראל שיוצגו בפסטיבל הם ״הסוסיתא של הרצל״, ״הצלילה״, ו״תל אביב על האש״, על כולם תוכלו לקרוא בלינקים. הפוקוס הישראלי השנה יתמקד בקולנוענית קרן ידעיה, שתקרין מחדש את ״אור״, ״כלת הים״, ״הרחק מהיעדרו״ וכן את יצירותיה הקצרות. סרטה החדש שמתמודד באופירים, ״מאמי״, לא יהיה חלק מהרטרוספקטיבה, מה שהופך אותה להזדמנות להתוודע שנית או לראשונה ליוצרת רגע לפני יצירה טריה שלה.

את המסגרת הלא תחרותית המתקראת אוצרות תיעודית מרכיבים השנה חמישה סרטים. את רובם אפשר היה לפגוש בדוקאביב: ״אישה״ עליו אפשר לקרוא את דעתו של עופר, ״מראה״ של רענן אלכסנדרוביץ׳ על עצם הצפייה בתיעוד, ״גולדה״ על ראש הממשלה היחידה שהייתה בישראל ומאת אודי ניר, שגיא בורנשטיין ושני רוזנס, ו״לבנטינית״ של רפאל בלולו אודות ההוגה והסופרת ז'קלין כהנוב וכחלק ממיזם ״העברים״. בבכורה יוקרן ״הכוכבים של שטרן״ בבימוי גד אביטן, שתיעד במשך עשור את דיירי הבניין הירושלמי בו הוא מתגורר. אירוע הנעילה של הפסטיבל גם הוא יעמוד בסימן דוקו, עם הקרנת הפרק הראשון בסדרה ״ליגה ג׳״ של היוצר רובי אלמליח, המלווה דמויות מן הפריפריה שהליגה התחתונה בכדורגל הישראלי היא הסיכוי שלהם להצליח ולשנות את חייהם.

בנושא החידושים, כי הבטחתי, לא רק סרטי בוגרים ובוגרות של מכללת ספיר יקחו חלק אלא גם קולנוע קצר עצמאי. כידוע, לב הפסטיבל הוא אירוע הקרנות הגמר של התלמידים והתלמידות בספיר, כולל פרסים ואווירה חגיגית. סרטים אלה ייחשפו לראשונה במסגרת ״קולנוע דרום החדש״, אז כמובן שטרם נתקלנו בהם, אבל לצידם אפשר יהיה לראות גם תשעה סרטים קצרים נוספים תוצרת הארץ שעל חלקם אף כתבנו בנסיבות שונות: ״וידוי״ של ורוניקה ניקול טטלבאום, ״מיני דיוי״ של שאולי מלמד, ״אמא לנצח״ של אלינור נחמיה, ״האלטעזאכן״ של רוני בהט, ״פיתהלב״ של אמרי דקל קדוש, ״איך לשחות״ של נעה גוסקוב, ״גבריאל״ של אורן גרנר, ״כמונו, נאהבים״ של דותן מורנו, ו״בן זכר״ של דנה קידר-לוין ושירלי ששון-עזר. יש פה כמה מהשמות עטורי הפרסים של הקולנוע הישראלי הקצר בשנים האחרונות, רובם עם יצירות חדשות או הזדמנות שנייה לצפות בסרטיהם.

מבחינת ההיצע הבינלאומי, הפסטיבל ייארח כהרגלו יוצרים מן הצד האמנותי והפחות מוכר של הקולנוע העולמי. היותר מפורסם מביניהם הוא מישל פרנקו, שכבר ביקר בישראל לא פעם. המקסיקני ישוב עם חמשת סרטים: ״דניאל ואנה״, ״אחרי לוסיה״, ״מבעד לעיניים״, ״כרוני״ ו״הבת של אפריל״ (תמונה מתוך הסרט בראש הפוסט). בנוסף אליו יגיעו שני יוצרים שהם שמות די חדשים גם עבור סריטה, והתודה על כך לד״ר ארז פרי שמנהל את המסגרת הבינלאומית ותמיד מוצא קולות מקוריים להעלות על נס גם בישראל. עליהם תוכלו לקרוא על פי טעימה מתוך הפילמוגרפיה שלהם שהספקנו לדגום, קודם אני ולסיום עופר ליברגל.

״ננה״

ננה + סרטים קצרים של ואלרי מסדיאן

הבחירה של פסטיבל דרום להביא ארצה את האורחים שלהם יחד עם כל הסרטים שלהם מכל השנים, מאפשרת להסתכל על גוף עבודה ועל התפתחות קולו של אמן. לא לחינם הם קוראים למסגרות השונות ״אוצרוּת״. במקרה של הבמאית הצרפתייה ממוצא ארמני ואלרי מסדיאן, יוקרנו לא רק שני הפיצ׳רים שלה אלא גם מקבץ יצירות קצרות. אני ממליץ לנסות אותה במנות הקטנות לפני שניגשים לפיצ׳רים, גם כדי לבדוק חיבור לסגנון המאוד מסויים שלה וגם כי היא משיגה בסרטיה הקצרים תוצאות דומות לארוכים מהם ובפחות זמן. את ״מילה״, הפיצ׳ר השני והארוך משמעותית שלה אמנם לא ראיתי, אבל הוא נשמע כמו סיכום של הנושאים שהעסיקו אותה בסרטים המוקדמים ממנו, בתוספת התפתחות הדרגתית של היוצרת. בקולנוע של מסדיאן אפשר לשמוע קול נשי שבוקע באופן דומה להדהים מגרונה של ילדה קטנה או אישה קשישה. הסאונד הוא גם המדריך בנראטיב, בעוד הצד הויזואלי מורכב בעיקר משוטים ארוכים ולרוב גם סטטיים ומרוחקים מלאים בקונטרסט בין האדם/האישה לבין הטבע.

אותן פנים מבוגרות מככבות ב״פרשס״ האטיודי וב״ממושקה״, הטוב שבסרטיה לדעתי ולבטח הנסיוני שבהם. הוא יכול היה להיות דוקומנטרי רגיל, קריינות של דמות מבוגרת ומלאת הרהורים על רקע תמונות סטילס, אלא שהבמאית מפרידה אותו לשני חצאים – מסך שחור ודברי קריינות פיוטיים, ואז חלק שקט עם תמונות המהדהדות את הנאמר, מה שיוצר אפקט ייחודי יותר של מעבר זמן ומעניק תוקף לדברים. ב״אמריקה״ מגיחה מתוך סבך יער קריינית אחרת, שאולי גם יכולה להיות גרסה נערית של גיבורת סרט קצר אחר, ״נינוש״, הקצר העוקב אחר ילדה קטנה החיה ביער ומתנהלת בעצמה כמעט ללא דמויות מבוגרות סביבה.

״ננה״ הוא גרסת הפיצ׳ר לסרט על הילדה הקטנה שמצויה בספק-אגדה מיוערת. בסרט עלילתי שנראה לגמרי תיעודי ובעצם מעלה את השאלה מה ההבדלים בין השניים כיום, מתקבלת מעין גרסה לא מצועצעת והרבה יותר אותנטית של ״פרויקט פלורידה״. הילדה שמהר מאוד מתגלה כמובילת העלילה משוחחת עם עצמה ומבצעת המון פעולות של סידור הבית או תעסוקה עצמית, שכן דמויות ההורים שלה בקושי מתפקדות. הכל קורה באיזור שלקרוא לו כפרי יהיה לחטוא לראשוניות שלו, אם כי הרבה חיות משק ויער מעורבות בסרט וגורלן עגום מזה של הדמויות האנושיות (למי שרגישים או רגישות לנושא, עיצמו עיניים כבר בסצנה הראשונה). הפטפטנות והעצמאות של הילדונת עומדת בסתירה לשתקנות או חוסר האונים של הדמויות המבוגרות יותר, מה שמעלה שאלות על הורות וצמיחה על רקע סיפור שנראה צנוע אבל יש בו משהו קמאי.

פפירוזן

האורח הארגנטינאי של הפסטיבל, גסטון סולניקי, מגיע אל הפסטיבל עם סרט הביכורים שלו, "סודן", לצד סרטו החדש ביותר, "מבוא לחושך", שניהם דוקומנטריים. בנוסף אליהם יוקרן סרט תיעודי נוסף עליו ארחיב בפסקה הבאה וגם סרטו העלילתי הראשון "קקזאקלו". כתמיד, תתקיים גם כיתת אמן עם הבמאי אליה כדאי לבוא אחרי צפייה ביצירה אחת או יותר.

את סרטו ״פפירוזן״ דומה כי הבמאי יצר גם מחומרים שצולמו במיוחד עבור הסרט הספציפי הזה, אך בעיקר מהרבה שעות של סרטים ביתיים של המשפחה שלו לאורך תקופה ארוכה. התוצאה היא דיוקן של משפחה יהודית אמידה ואוהבת אך גם מלאה במתחים המאפיינים כל משפחה. דרכה, הבמאי בוחן את הקשר הבין-דורי, השמחה שבהגעת דור חדש וגם הזיכרון הטראומתי של השואה, בסרט הכורך יחד את סבתו ניצולת השואה ואחיינו הטרי. ההתמקדות היא בחופשות (כולל בישראל), בחגים ובאירועים משפחתיים, אך העריכה מדגישה לא רק את מה שמלכד ואת רגעי ההנאה, אלא גם את הכאב ולפעמים גם את הניתוק מן הטקסיות במסורת ובתא המשפחתי. בסופו של דבר מדובר ביצירה מלאה באהבה ובהערכה ובעבודת עריכה אשר מצליחה ליצור מסר רגשי רלוונטי גם לצופה חיצוני בהחומרים של המשפחה הפרטית.

״פפירוזן״

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.