"משולש הגבולות", סקירה

במקרה וחסרה לכם מנת טסטוסטרון הגונה כדי לעבור את אירועי יום האישה ואת חודש מרץ הגשום באופן מפתיע, נטפליקס מציעה לכם (ולכן, כמובן) את הסרט החדש "משולש הגבולות" (Triple Frontier) או כמו שאני די בטוח שקראו לו לפני שהגיע לשירות הסטרימינג: "גבר גבר גבר אחי איזה גבר גבר אתה יא אללה גבר גבר גבר אשכים". באמת שדבר כזה לא ראיתי מאז האייטיז. "משולש הגבולות" הוא פשוט מסיבת נקניקיות אחת גדולה, במרכזו חמישה גברים מסוקסים, עם כתפיים ברוחב שיכול למנוע מהם לעלות על אוטובוס וקו שיער שלא זז מילימטר מאז שהיו בני 16, שיוצאים למשימה מסוכנת שבסופה עושר מהיר, עם הליקופטרים, ג'יפים, סכינים, רובים, אקדחים, שכפ"צים, אחוות גברים מרגשת של סוף מסלול, שירי פס קול ששמעתם ברכב של אבא שלכם כל הנסיעות לחרמון, ואפס הומור. אמנם יש אישה אחת בסרט, היא כמובן יפייפיה באופן יוצא דופן והיא כמובן מגניבה אש, אבל בהחלט זקוקה להצלה. באמת שאני לא אופתע עם הסרט הזה בכלל התחיל כמאמר מערכת של "בלייזר".

כל האופרציה הזאת יכלה להיות די מגוחכת, מה גם שהעובדה שזה איננו סרט שיוצא לקולנוע צובע אותו באור מחשיד, אבל באופן די פלאי, "לדרמן: הסרט" ממש מוצלח. ולא בקטע אירוני בכלל. האקשן שלו לא נופל משום דבר שראינו בבתי הקולנוע מאז "משימה בלתי אפשרית: התרסקות", המשחק לא רע, והוא אפילו קצת מפתיע פה ושם. אבל לוקח זמן עד שזה קורה, קחו בחשבון.
זה מתחיל מרשים אבל גם מחשיד. מרשים, כי הסרט מכניס אותנו חזק לאקשן ממש על ההתחלה עם הפקה רצינית בקצב גבוה של השתלטות על מבנה, פיצוצים עצומים ומרדף רגלי שגרם אפילו לא להתנשף למרות שישבתי על הספה בתנוחה שמאוד לא טובה לגב שלי. כבר בשלב הזה ברור לנו ש"משולש הגבולות" לא בא לכאן בשביל לשים לק ולריב מי נשדדה יותר פעמים, רייבן או אליסה. מחשיד, כי עשרים הדקות הראשונות של הסרט מרגישות סופר תבניתיות וישנה תחושה קשה שכבר היינו פה המון המון פעמים.

אתאר רק ממש את נקודת הפתיחה, כי חבל להרוס את מה שיבוא לאחר מכן. אז סנטיאגו גרסיה (אוסקר אייזק) הוא איש צבא לשעבר שכיום משמש כיועץ חיצוני לכוחות הביטחון (בואו, עם השם סנטיאגו גרסיה אף אחד לא ציפה שהוא יהיה מעצב פנים) שמטרת חייו היא למצוא ולחסל ברון סמים קולומביאני עצום. כשהוא מבין שאותו ארכי פושע גם הצליח להשחית את כוחות הביטחון, הוא מחליט להמשיך את המשימה שלו סולו. אבל הוא לא יכול לעשות את זה לבד, ולכן הוא מחליט לאגד סביבו עוד ארבעה סופר-חבובים כדי לצאת אל קולומביה המסוכנת ולחסל את הרשע לבד. הוא נעזר במודיעה מקומית שרוצה להציל את אח שלה (אדריאנה ארחונה, "פסיפיק רים: המרד" ו"ניסוי בלקו"), והתמריץ של כל הזה הוא כמה מיליוני דולרים שמתחבאים להם בתוך האחוזה הגדולה של האויב, מוקפת בג'ונגלים מסוכנים, ואותם הם ייקחו לעצמם.
הצוות שבוחר גרסיה מורכב מטום דיויס (בן אפלק), וויליאם מילר (צ'רלי האנם), אחיו הקטן בן מילר (גארט הדלאנד) והטייס פרנסיסקו מורלס (פדרו פסקאל), ומה שמשותף להם, מעבר לזה שהם יכולים לגרום לבני גנץ להחתים אותם למקומות ריאליים בלי למצמץ, הוא שכולם אנשי צבא שהחיים האזרחיים לא ממש הסתדרו להם, ועל אף שסיכנו את חייהם לטובת המדינה, נדמה שהיא לא החזירה להם טובה.
השלב החלש של הסרט הוא זה שבו גרסיה מגייס אותם, כי אנחנו יכולים לדקלם את זה בעל פה עוד מראש. אחד מסכים ישר, השני אומר לא אבל רואים שהוא רוצה, השני מהסס, והרביעי חושב שכן אבל לא בטוח, וכולם תוך סצנה וחצי יתיישרו כי התסריט אמר להם. אבל יש עוד קצת קלישאות כי למה לא – אחרי שהם כבר הסכימו הם מגלים שהמשימה מורכבת וקשה יותר ממה שחשבו, והם חוששים, אבל גרסיה דופק יופי של נאום והם שוב בסדר עם הכל. בקצרה, כל סרט שוד אי פעם.
אבל ברגע שהתסריט עובר את הקטע הזה, והסרט מתחיל להתניע, אז באמת שכל דקה עובדת נהדר והאדרנלין לא מפסיק לנסוק כמו הליקופטר שמנסה לעבור את האנדים (אחת הסצנות הכי מרשימות שהביאה לנו 2019 בינתיים, אגב).

על התסריט הזה חתום מי שהכניס את סרטי המלחמה – בעיקר את סרטי עירק-אפגניסטן – לתקופה חדשה ומפוארת. זהו מארק בול, העיתונאי שהפך תסריטאי ומפיק, והחזיר את לובשי המדים המאובקים לאוסקר עם "מטען הכאב" עליו גם זכה. לאחר מכן שב לשתף פעולה עם קת'רין ביגלו בסרט צבאי משובח נוסף, "כוננות עם שחר" וב"דטרויט" (ביגאלו חתומה גם כמפיקה אחראית בסרט הזה), והיה אחד המפיקים של העונה השנייה, והצבאית כמובן, של הפודקאסט "סירייל".
בול מבין בצבא – או לפחות זה הרושם – ומבין איך לבנות סצנות של סכנת חיים שרק הולכות ומחריפות. את הקרדיט על התסריט הנוכחי הוא חולק עם במאי הסרט, ג'יי.סי. שנדור, שאני חייב להודות שטרם ראיתי משהו לא טוב שיצא תחת ידיו. שנדור פרץ עם דרמת הסאנדנס המשובחת "התמוטטות" המספרת על ערב המשבר הכלכלי של 2008, וקיבל על כך מועמדות לאוסקר הכתיבה. הפרויקט הבא שלו היה "הכל אבוד", גם הוא סרט שעוסק במשבר כלכלי אבל באופן עקיף יותר, ובו רוברט רדפורד, ורוברט רדפורד לבדו, מנסה לשרוד את טלטלות הים הגדול. שנה לאחר מכן ביים את סרטו השאפתני ביותר, והכי פחות מוצלח באופן יחסי, "שנה קשוחה מאוד" שם שיתף פעולה לראשונה עם אוסקר אייזק. הסרט החדש הוא עוד חולייה ברצף הסרטים שלו, אותו אפשר לתאר כ"גברים וכסף: איפה טעינו?". אבל מעבר לזה, "משולש הגבולות" הוא קפיצת מדרגה נוספת של שנדור, והוא מוכיח שהוא גם במאי אקשן מעולה שיודע להתמודד עם סטים מורכבים במיוחד.
הצלם של הסרט גם הוא למוד קרבות, מילולית. זהו רומן וסיאנוב, בן 38 בסך הכל, צלם מעולה שחתום רק על סרטים גרועים: "בהיר" של נטפליקס, "יחידת המתאבדים", "זעם" ו"סוף משמרת". טוב, האמת שהוא גם צילם את מותחן הצבא "הקיר", אבל אותו לא ראיתי, אז יכול להיות שכן יצא לו משהו טוב.

"משולש הגבולות", על אף שהוא לוקח את עצמו ברצינות תהומית ולא מאוד סקסית, הוא מתנה לאוהבי אקשן, ובאיזשהו אופן די פלאי, שנדור מתחמק מלהפוך לאיזה פיטר ברג ולטבול את סרטו בביצת פאשיזם. הסרט כן שואף להגיד משהו על גבריות, תאוות בצע, תחושת עליונות מערבית, אבל הוא לא באמת מקדיש לזה יותר מדי זמן אז זה לא באמת קורה. אבל מבחינתי לפחות זה בסדר, כי באמת שכבידור הוא עובד נהדר וזה בהחלט לא מעט.