• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

די ליקום הקולנועי של DC (ועוד קצת ״אקוומן״)

4 בפברואר 2019 מאת אורון שמיר

את השנה הקלנדרית של 2018 סגרו באולפני וורנר / DC קומיקס באנחת רווחה. מסרט שאף אחד לא ממש ביקש או התרגש לקראת בואו, ״אקוומן״ (Aquaman) זכה לביקורות פחות קטלניות מהרגיל ואז גם הפך להצלחה כלכלית שהיקום הקולנועי של די.סי. טרם חווה – הסרט הראשון שלהם שחוצה את רף מיליארד הדולר, מועדון העילית החדש של הוליווד. למעשה, הוא עדיין איתנו בבתי הקולנוע נכון לרגע זה, מספר שבועות אחרי הבכורה, מה שכנראה מצביע על סרט שרבים נהנו ממנו ואולי אף המליצו עליו הלאה.

אצלנו בסריטה כתב עליו אור בזמן אמת, גם הוא התקשה שלא לחבב לפחות חלקית את הסרט הבומבסטי והמטופש באופן מהנה, כמובן מבלי להסס להצביע על פגמיו הבולטים. בדיעבד, אני שמח שהסקירה לא הייתה שלי, למרות שנהנתי ושמחתי בסרט ללא סייג. זאת משום שבמרחק הזמן, הרבה יותר מעניין בעיניי לדבר עליו כחלק ממכלול. כפי שקורה לא מעט בסריטה, סרטי קומיקס וגיבורי-על זוכים אצלנו ליותר מטקסט אחד, כאשר הדגש בזה הנוכחי יושם על מה היה לנו עד כה, מה קיבלנו כעת ולמה אפשר לצפות בעתיד. נתחיל עם ההצהרה או התחינה מהכותרת.

מערכת שמש וקצת אבק כוכבים אינם יקום קולנועי

החל מהשנה, אני פשוט לא מוכן יותר ליפול למלכודת הסמנטית ששמה ״היקום הקולנועי המורחב של די.סי.״ או DCEU בקיצור ובלעז. יקום קולנועי יש רק אחד כרגע – זה של דיסני/מארוול שתיקתק 20 סרטים בעשר שנים, ועומד לסיים עוד שלב בהתרחבות שלו בקרשנדו כפול השנה עם ״קפטן מארוול״ ו״הנוקמים: סוף המשחק״. דעתי על הסרטים בהפקת קווין פייגי ידועה (מקומם בטלוויזיה בשבת בבוקר), כמו גם חיבתי למתחרים (שלא תמיד מצליחים בכל השאיפות אבל לפחות יש להם כאלו), אבל זה לא משנה כלל את המציאות – אין שום מותג דומה לזה של מארוול בכמות או באיכות של התוצרים הקולנועיים. ליקום-לכאורה של וורנר/די.סי. יש שישה סרטים בשש שנים, חמישה מתוכם בשנתיים-שלוש האחרונות. זאת אפילו לא גלקסיה, בקושי מערכת שמש. וזאת בלי להזכיר מדיומים שאינם קולנוע, כי עם כל הכבוד לסדרות של די.סי. הן בוודאות לא מתרחשות אפילו באותו עולם כמו הסרטים, כפי שמעיד הליהוק של עזרא מילר לתפקיד פלאש בקולנוע למרות שכבר קיימת גרסת טלוויזיונית לאותה דמות.

התדמית נסדקת אף יותר כשמביטים בקשרים הלא קיימים בין הסרטים עצמם. בעצם, מה שיש לסו-קולד-יקום הזה להציע חצוי לשניים. במרכז, הטרילוגיה הלא שלמה של זאק סניידר – ״איש הפלדה״ שניסה להמציא מחדש את סופרמן, ״באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק״ שהוסיף את איש העטלף והכין את הקרקע לגיבורים נוספים, ו״ליגת הצדק״ שהיה אמור להתחרות ישירות מול ״הנוקמים״. אלא שהסרט האחרון הוא רק חצי של סניידר, שנאלץ לפרוש באמצע הצילומים, ואת מה שעשה ממנו השמרטף ג׳וס ווידון אפשר לראות היטב על המסך ולחוות מדי פעם כסיוט לילי. אני לא בטוח איך הסרט היה נראה אילו סניידר היה מסיים אותו, אבל גם אם נגיד לצורך הדיון שהוא היה מהמם – זו עדיין רק טרילוגיה. אחת.

השלישייה הנוספת בסדרת הסרטים מורכבת מהשיא והשפל של המותג. בתחתית ניצב ״יחידת המתאבדים״, שאני אישית לא מצאתי גרוע באופן ייחודי אלא רק סתמי, ושני סרטי סולו של הגיבורים המשניים לכאורה – ״וונדר וומן״ וכעת ״אקוומן״. הסרטים האלה יכולים לחיות יופי בלי שום תוספת ואני די בטוח שחוויית הצפייה בהם לא תיפגם כמעט כלל עבור מי שלא צפו בשאר הכותרים. מה שמדהים הוא שגיבורי המשנה הפכו לאהובים יותר מאלופי האהדה הציבורית באטמן וסופרמן, ואם הסיידקיק גונב את ההצגה ברור ששום דבר פה לא מאוזן. האולפנים כבר הודו מספר פעמים שהם ממציאים ומשנים תוך כדי תנועה, והמוחות שאמורים להחזיק בראשם מגה-סיפור שיחבר את כל הסרטים הוחלפו כבר מספר פעמים. ההצהרה החביבה עליי בנושא הייתה משהו כמו: ״אנחנו מתרכזים כעת בלעשות סרט אחד טוב לפני שנחבר יחד בין כמה סרטים״. לקרוא לכל זה ״יקום קולנועי״ זה כמו להגיד שגמל זהה לספינת תענוגות כי שניהם אמצעי תחבורה.

אז למה בכל זאת ההתעקשות על המונח המפוצץ הזה? שיקולי תדמית ושיווק. וזו ממש לא אשליה עצמית בלעדית של וורנר/די.סי. אם נביט קצת מסביב. מה עם יקום המפלצות שמאיים להפגיש את גודזילה עם קינג קונג ושאר יצורי ענק? היקום האפל של אולפני יוניברסל שהתחיל ונגמר עם החידוש של ״המומיה״? כל זאת בזמן שחטיבת הקולנוע של סוני שוקדים על עוד סרטי ״נבלים של ספיידרמן בלי ספיידרמן״ בעקבות הצלחת ״ונום״. ואני אפילו לא מתחיל לדבר על כל מיני קשקושים חצי-הומוריסטיים של התקשורת האמריקאית שקוראת לכל סרטי האימה של הבמאי ג׳יימס וואן יקום קולנועי (״וואניברס״), לדוגמה. זה כאילו חזק מאנשים שמתעסקים למחייתם בקולנוע, הם פשוט חייבים להגיד את צמד המילים הזה.

הצלחת המושג ״יקום קולנועי״ היא לא ממש אשמת מארוול, ממש כפי שכריסטופר נולאן לא אשם בעובדה שבכל פעם שהוא ממציא משהו בסרט חדש שלו ואז מגיעים אחריו עשרות חיקויים שהופכים זאת למאוס. לתקופות שונות בתרבות יש מילים מייצגות וטרנדיות, ואנחנו כרגע בשלב המאוד מעיק בעיניי בו להיות טרילוגיה זה כבר לא מספיק – צריך להיות יקום. כיוון שזה קצת כמו לעבור מהתפדלאות רב-שנתית על הספה לריצת מרתון יומית, אין פלא שכל-כך הרבה נכשלים בקפיצת המדרגה המופרכת – משלושה סרטים בעלי קשר תמטי או עלילתי הישר אל משהו שבהגדרה שלו הוא אינסופי וגדול מלהכיל. לצערי הרב כמי שמצא עניין והנאה בסרטים של די.סי. ניכר שגם הם לא שם.

כאלטרנטיבה, אציע להתייחס בפרופורציות הראויות לסדרת סרטי גיבורי העל של די.סי. באולפני וורנר. זאת שעומדת להימשך בשנים הקרובות באופן שאסקור בהמשך הטקסט, אבל אם כבר הזכרתי את הבמאי ג׳יימס וואן אפשר אולי להרחיב קצת לגבי התרומה שלו – ״אקוומן״. הסרט שיש שיגידו שהציל את האולפנים והמותג אחרי ״ליגת הצדק״, אבל בעיניי הוא ההוכחה לכך שלא מדובר בשום יקום – הרי הוא הצליח היא כי הוא עומד בפני עצמו. ישנו אזכור עלילתי קצרצר למאורעות הסרט הקודם, חלק מהגיבורים מתנהגים כאילו נפגשו כבר, והאנושות בסרט מכירה כבר את העל-אדם המכונה אקוומן. שום דבר שמצריך תואר במדעי הגיק או שיעורי בית בדמות צפייה ב-20 סרטים כדי להתכונן לבהייה בסרט הזה. בעיניי זה דווקא יכול להיות יתרון על פני מארוול, שאחת הסיבות שאני מצליח להבדיל בין הסרטים שלהם היא שהם מצריכים זיכרון בנפח שאין ברשותי. אם די.סי. יכולים ללמוד משהו משני הסרטים היותר אהובים שלהם, זה שאין צורך בכל היקומיאדה הזו – רק תנו לנו גיבורים שאפשר להריע להם.

אקוומן: מבדיחה להצלחה

על דבר אחד אני מקווה שאפשר להסכים בקשר לסרט הסולו של אקווהמן, שנקרא בישראל משום מה ״אקוומן״ – כל רצונו הוא לבדר. זאת גם נקודת המוצא של הסקירה מאת אור, בזכותה אדלג מעל תיאורי עלילה ושאר עניינים שכבר נידונו בה. על מידת ההצלחה של הסרט לעשות זאת אפשר להתווכח, כמו גם על הרמה הכללית או הספציפית של אלמנטים קולנועיים מסויימים. עבורי, זהו סרט שכל-כך רוצה להדביק בהנאה שלו עד כי חוויית הצפייה בו הזכירה לי פארק שעשועים נטול גבולות או תורים בין מתקן למתקן. מהרגע שעולים לרכבת ההרים היא פשוט דוהרת אל תוך ספינת הפיראטים, שעושה כמה סיבובים מלאים וטסה באוויר היישר אל הבית הרדוף, שמסתיים משום מה במתקפה של צבעים, צורות וצלילים של סיור בהיכל הדמיון. אני לגמרי מבין את מי שיצאו מהסרט מבולבלים, מותשים או מותקפים, אבל בעיניי הוא יותר קוהרנסטי וקונסיסטנטי ממה שנטען נגדו. הוא פשוט ביס גדול מדי, כי במקום סרט קיבלנו המון-סרט. וזה לא רק בגלל האורך של כשעתיים וחצי. יש גם רוחב ונפח (אבל לא עומק).

כתמיד אצל סרטי גיבורי-העל של די.סי. יותר מעניין בעיניי לדבר על התמתיקה מאשר על התוכן. ואצל אקוומן מסעו של הגיבור נלקח היישר מן המיתולוגיה היוונית, שם מוזכרת אטלנטיס לראשונה, או הרומית אם להיעזר בסצנות בהן ארתור (ג׳ייסון מומואה) ומירה (אמבר הרד) פוקדים את סיצליה ומקשקשים קצת על העת העתיקה לפני בואה של עוד סצנת אקשן מורכבת ומטורפת. מצידי אפשר אפילו לדבר על המיתולוגיה הנורדית, זו שממנה לקוחה דמותו של תור לבית מארוול – המקביל בהרבה מובנים לדמות של אקוומן. בכל המקרים ובכל מיתולוגיה שנבחר, הגיבור הוא אל או אל-למחצה עם צרות משפחתיות שחורגות מהאובססיה המשונה של סרטי וורנר/די.סי. ליחסי אמהות ובנים. אקוומן/תור הם גברים מגודלים עם אישיות כובשת, שצריכים להילחם בחצי-אח שלהם על כס המלוכה שאותו הם לא באמת רוצים בעולם שהפנו לו את גבם השרירי. המסע הוא תמיד שילוב בין חיבור לעבר דרך התמודדות עימו לבין הבנה שזו הדרך להצלת העולם הנוסף, זה שהגיבורים מרגישים בו יותר בבית.

אקוומן רוצה מאוד להיות תואם-תור ואף ניסה להיות כזה בסרט ליגת הצדק בו הוצג, שם גילם את העל-אדם החתיך ורב העוצמה שמגיע לעזור במאבק על כדור הארץ על ידי חבטות בכל הנקרה בדרכו בעזרת הנשק הקסום שברשותו, וכמובן עושה הכל בקריצה קומית ושיער מתנפנף. הסרט ממש שואל אלמנטים ויזואליים מסרטי ״תור״ של דיסני/מארוול, למשל את הגשר המואר שהוא הכניסה לממלכה החשובה אליה משתייך הגיבור. אולם, ״אקוומן״ מושפע אסתטית ותמטית מכל כך הרבה סרטים וז׳אנרים עד כי קשה מאוד להאשים אותו בהעתקה משמעותית כלשהי. מלבד המימד המיתי, יש בו גם אלמנטים של אפוס פנטזיה (בדגש על ״שר הטבעות״) ואווירה של אופרות חלל (בעיקר ״מלחמת הכוכבים״). מומואה מגלם את התפקיד הראשי בסגנון של גיבור פעולה מהאייטיז, ומסביב צצות מחוות לסרטי וולט דיסני בכמות מפתיעה – מפינוקיו ועד בת הים הקטנה, מה שמתבטא הן בשיער הלא ברור של אמבר הרד ויש שיגידו שגם ברגע שהוציא את האינטרנט משלוותו – התמנון המתופף.

אלא שבהקשר של אותו רב-זרועות בעל הכישרון המוזיקלי, חייבים לעצור רגע ולהיזכר בעד מקורות, שלא לומר בעיקרי שבהם – הקומיקס עליו מבוסס אקוומן. מי שמכיר ימצא שם את Topo, התמנון שיודע לנגן על הרבה כלים, לא רק על תופים. עוד עניין שאינו מקרי בעיניי הוא שאקוומן של הקומיקס דומה חזותית דווקא לדמות שמגלם בסרט פטריק ווילסון – המלך אורם בעל השיער הזהוב והקצר ועטוי השיריונות הבורקים עד סינוור. זו ודאי הייתה החלטה מודעת להזכיר למעריצי הדמות את מקורותיה דרך מי שמהווה את היריב של אקוומן ואת בן-אטלנטיס ה״אמיתי״, טהור הגזע. סוגיות גזע ועליונות האליטה האטלנטית הבטוחה בצדקתה (והמסוגלת לנשום גם מעל למים), מוצגים בסרט בסתירה לגיבור שהינו בן למלכה אטלנטית בלונדינית ואב כהה-עור מ״עולם פני השטח״, מה שהעניק לו בריכת גנים ייחודית. אפשר גם לדבר על מקומן של הדמויות הנשיות, על ענייני סביבה וכדור הארץ שעולים בסרט – אבל בשיא הכנות והבוטות, פשוט לא אכפת לי מכל זה הפעם. זה סרט גדול, רועש ומטופש עד רמה מסויימת של מודעות עצמית, קצת כמו השחקן הראשי. נחמד לבהות בו והיה כיף לזרום איתו, אם למתוח את ההקבלה בין מומואה ל״אקוומן״.

למעשה, יכול להיות שהכל התחיל מעצם הליהוק לתפקיד שחקן כמו ג׳ייסון מומואה, המתגאה בהיותו בן הוואי ובן תערובת לאב יליד האי (כלומר פולינזי במקור) ואם אמריקאית (כלומר אירופאית בשורשיה). כמו שקרה עם הדמות של וונדר וומן שעוצבה מחדש כדי להתאים לגל גדות (וקל לשכוח שבתחילה זה עורר את זעם המעריצים על כך שלוהקה לתפקיד שחקנית שאינה בהירת עיניים ועור), כך גם עם גיבור הסרט הזה שהוא יותר מומואה-מן מאקוומן הקלאסי. בזכות החשיבה הזו מחוץ לקווים של חוברת הקומיקס, הצליחו היוצרים לקחת את אחת הדמויות הכי פתטיות בעולם גיבורי-על, זו שהיא תמיד נושא לבדיחה, ולהפוך אותה לגברבר הכי מגניב מבין כל גיבורי די.סי. הקולנועיים עד כה.

יתרה מזאת, ראוי לשבח הטיפול ביכולת המיוחדת של אקוומן שכולם לועגים לה כולל בסרט הזה ובקודמים. לא, לא להביט לכיוון המצלמה בזמן שריף גיטרה מתנגן, מיד אחרי שהוא עשה משהו מגניב. אני מתכוון ליכולת הידועה לשמצה ״לדבר עם דגים״. מעבר להיותו חזק באופן מבהיל ובלתי ניתן להשמדה, לצד סגולות אטלנטיות כמו שחייה במהירות על-אנושית או נשימה מתחת למים, אקוומן ניחן בשוני מכל בני האדם ובני אטלנטיס גם יחד – כיוון שהוא יכול לתקשר עם כל שוכני האוקיינוסים. זו הייתה עקיצה אפילו ב״ליגת הצדק״ (אני מאשים בזה את ווידון) ואף בסרט הנוכחי בפלאשבק לילדותו של ארתור המטייל עם בני כיתתו לאקווריום, אבל לאורך הסרט הוא נחלץ מצרות בזכות היכולת הזו בדיוק. יתרה מזאת, היא שמאפשרת לו להצליח באתגר שכולם כשלו בו לפניו, גם מי שלכאורה חזקים ממנו בסקאלה של אטלנטיס.

אקוומן גרסת ומואה הוא הסיבה העיקרית להנאתי מהסרט הזה, אבל לא היחידה. אליה מצטרפת עבודת מצלמה חסרת מנוח (או קאטים) בסצנות האקשן המרובות, שאמנם נסמכות באופן מוחלט על אפקטים דיגיטליים אבל כיוון שכל הסרט כל-כך טובע בהם זה איכשהו נהיה אורגני בשלב כלשהו. כמו שלקח כמה זמן להתרגל לסצנות תת-ימיות בהן כולם כאילו מרחפים, אבל ברגע שנפל לי האסימון שמדובר במוסכמה של סרטי פעולה בחלל רק מתחת למים – זרמתי (סלחו לי על השדה הסמנטי). זה השתלם משום שאחרי סצנות פעולה נהדרות כמו זו של ניקול קידמן נגד כולם בהתחלה או של ארתור ומירה נגד כולם בסיצליה, הסרט הגזים לגמרי ושיגר את אחד הקרבות רבי המשתתפים הכי מהנים במופרכותם שראיתי מאז אין לי מושג. כולל ג׳ולי אנדרוז כמפלצת החזקה בכל שבעת הימים. באמת שלא הייתי יכול לבקש יותר. למעשה, אם אפשר, הייתי מבקש דווקא פחות.

אם באמת היה כאן יקום קולנועי מתוכנן לפרטי פרטים, אולי לא היה צורך בעלילת המשנה של המנטה השחור, ללא ספק הדמות המיותרת בסרט. זה ברור כבר בפעם הראשונה שהוא מוצג, בסיקוונס שוד צוללות המכיל רגעי אב-ובן שגרמו לי להתכווץ במבוכה. הדבר הטוב היחידי שאני יכול לחשוב עליו הוא שהתרגלתי לשחקן בעל השם המפוצץ יחיא עבדול-מאטין השני, שיופיע בסרטו הבא והמצופה של ג׳ורדן פיל – ״אנחנו״ (Us). אז מה בכל זאת עושה כאן המנטה השחור? להערכתי, היוצרים הניחו שזה סרט האקוומן הראשון והאחרון שלהם, ולכן דחפו פנימה כמה שיותר דברים לריצוי המעריצים. מכאן הגודש ומכאן גם אפשר לצאת לסרטי המשך ושאר נקודות חיבור. הסכנה היא שאי אפשר יהיה להמם יותר את הקהל בלי לעבור את גבול הטיפשות, בהנחה שבכלל נותרו חומרים לעבוד עימם אחרי שהסרט הזה הטיח את כל מה שיש לו במסך. עוד קודם לכן, לדי.סי. יש עוד המון רעיונות לסרטים אחרים, איתם אסיים.

מבט לעתיד: מ-1984 ועד 2021

באופק כבר מתגלים כמה מן הגיבורים הבאים שיסתערו על המסכים בקרוב, אבל גם כמה סימני שאלה ומקורות עתידיים לבלבול ותסכול. השנה יהיה לוורנר/די.סי. רק סרט אחד לתלות בו את תקוותיהם, ולשמחתי הרבה מדובר בעוד סרט סולו של גיבור שלא לוקח את עצמו ברצינות – ״שאזאם!״ (!Shazam), שהטריילר שלו מבטיח טון קומי מובהק, מעין גרסת הסופר-הירו של קלאסיקת האייטיז ״ביג״. כלומר, נער שנבחר בידי קוסם עוצמה מסוגל להפוך לגיבור-על כשהוא צועק את המילה ״שאזאם!״, אבל עמוק בפנים הוא לא חדל להיות בן-עשרה. העובדה שהשחקן זאכרי לוי חצה את הכביש מדיסני (״פלונטר״) ומארוול (סרטי ״תור״) כדי לגלם של שאזאם בגרסתו המגודלת נוטעת בי תקווה לשעשוע, בעוד זהות הבמאי מסקרנת – מדובר באיש האימה דייויד סנדברג (״כיבוי אורות״, ״אנאבל 2״).

ב-2020 תהיה לאולפנים שנה נשית במיוחד. ראשית, זו השנה של סרט ההמשך ללהיט המכונן ״וונדר וומן״, בו גל גדות תשוב לשתף פעולה עם הבמאית פאטי ג׳נקינס בסרט שיתרחש בשנה שבכותרתו – ״וונדר וומן 1984״. להבנתי, זה אומר שגם הוא יעמוד בפני עצמו ויתרחש לפני מאורעות טרילוגיית סניידר בכלל ו״ליגת הצדק״ בפרט. לא הרבה ידוע מלבד שובו של כריס פיין וליהוקה של קריסטן וויג לתפקיד הנבלית, שתיקרא צ׳יטה. אבל כנראה שלא משנה איך הסרט יהיה, הקופות כבר מוכנות להתנפץ בזכות האהבה לסרט הקודם. בכנות, אני לא מודאג כשם שאינני כוסס ציפורניים. האופן שבו התקבל ״וונדר-וומן״ לעומת ״איש הפלדה״, למרות שיש להם את אותו התסריט כמעט אחד לאחד, ממשיכה לעורר בי תימהון.

החשש מגיע מכיוונו של הסרט השני לאותה שנה, שלמעשה יגיע עוד לפני וונדר וומן – ״ציפורי טרף״. לאחרונה נודע כי לשמו יתווסף תותב הבהרה והסרט ייקרא מעתה ״(Birds of Prey (and the Fantabulous Emancipation of One Harley Quinn״, ככה עם הסוגריים והמילים המפוצצות. הכוונה היא להזכיר את מוקד המשיכה העיקרי, הארלי קווין בגילומה של מרגו רובי, כנראה הדבר הכי טוב שקרה ב״יחידת המתאבדים״. הסרט אמור להיות מעין יחידת המתאבדות, שבמרכזו צוות גיבורות מטורללות בהובלת קווין, שכמובן ניצבות מול נבל גברי, במקרה זה יואן מקגרגור בתפקיד ״המסכה השחורה״. לצידם יככבו בין היתר מרי אליזבת׳ ווינסטד ורוזי פרז בתור חברות בקבוצת הסופר-נשים, ואת הסרט כתבה כריסטינה הדסון (״באמבלבי״) ומביימת קתי יאן (״Dead Pigs״).

מה עוד מתוכנן? כאמור, בלאגן. 2021 נראית כמו שנה שלא תקיים את כל מה שבאולפנים מבטיחים שיקרה בה. למשל סולו לפלאש, שלא הייתי בונה עליו לפי איך שההכרזות לגביו מתנהלות. בסוף החודש שעבר עודכן כי זו תהיה רשמית גם השנה לגרסה נוספת של באטמן בהובלת מאט ריבס. אני אישית נחרד מהמחשבה לפיה אחד הבמאים השנואים עליי אפילו רק ינשוף לכיוון של הגיבור האהוב עליי, והוא אפילו פישל מיד בבחירת הכותרת – ״The Batman״. מן העבר השני, סרט חדש של ג׳יימס גאן אחרי סאגת הפיטורים הפשוט עלובה מדיסני, נשמע לי כמו משהו לצפות לו – אפילו אם מדובר ב״יחידת המתאבדים 2״. בנימה הזויה אף יותר, הוכרז גם כי זה כנראה תהיה השנה של הסרט ״DC Super Pets״ בו יככבו חיות המחמד של גיבורי-העל. כן, גם לי כואב הפרצוף מרוב עיקום אף והרמת גבה.

אבל זה לא הכל. יש גם ״באטגירל״ עם רובי רוז על האש, דיבורים על סרט של הג׳וקר בגרסת ג׳ארד לטו (שהיה הדבר הכי גרוע ב״יחידת המתאבדים״), וזה בלי קשר ל״הג׳וקר״ של טוד פיליפס בכיכובו של חואקין פניקס שכבר מצטלם. האם הסרט משתלב איכשהו בתמונה הגדולה? ואיך זה שלכל חברי ליגת הצדק יש סרט חוץ מאשר סייבורג? גרין לנטרן יקבל הזדמנות נוספת מתישהו? ומה עם הדיבורים על דוויין ג׳ונסון בתור בלאק אדם? אולי נראה אותו כבר ב״שאזאם!״? השאלה שאני באמת אמור לשאול היא האם אני מצליח להעביר את גודל וגודש הכאוס סביב המותג הקולנועי הזה? להדגים עד כמה מיותר העניין של יקום קולנועי בתקופה בה בקושי אפשר להחליט מה לראות אבל משום מה צריך לזכור קדימה ואחורה עשרות סרטים? אפשר פשוט לקחת דוגמה מאותה הצהרה של האולפנים ופשוט להתרכז בלייחל לסרט אחד טוב, לפני שמפנטזים על היתר.

תגובות

  1. שחר י"ם הגיב:

    DC ו MARVEL בדיוק שונים ביכולות שלהם –
    DC עושים סדרות אנימציה מעולים ואפילו יצרו יקום מוצלח שם בליגת הצדק וגם חלק מהסדרות לייב שלהם אבל סרטים הם עושים בין גרוע לבינוני ממחזרים סרטים ואין יקום מסודר.
    MARVEL עושים סרטים מעולים וסדרות לייב בינוניות עד מעולות אבל הסדרות אנימציה כמעט גרועות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.