• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

מארוול נגד די.סי. על המסך: מחשבות בעקבות "הנוקמים: עידן אולטרון" והטריילר של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק"

26 באפריל 2015 מאת פבלו אוטין

מספר ימים לפני העלייה למסכים של "הנוקמים: עידן אולטרון" דלף הטיזר-טריילר הראשון של "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" (Batman v Superman: Dawn of Justice). הדבר יצר סוג של אנטי-הייפ נוראי בגלל התזמון של ההדלפה: בערך יומיים לפני כן יצא הטריילר ל"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר". שני המוצרים האלה הם הפכים גמורים. "מלחמת הכוכבים" הוא נוסטלגיה עם אקשן, הרפתקאות, כיף ופנטזיה. "סופרמן נגד באטמן" מלא בחשיבות עצמית, ונראה כסרט פוליטי ואפל (משהו שהיה אופנתי לפני 10 שנים, אולי, ודי.סי. מנסים כנראה להחזיר או להתעקש עליו). בצורה דומה, נוצר גם פער מאוד גדול בין הגישה של די.סי. למוצריה האודיו-ויזואליים לבין הגישה של מארוול, שתי החברות הגדולות מאחורי גיבורי-העל החשובים ביותר. בעקבות הצפייה ב"נוקמים: עידן אולטרון" והטיזר-טריילר של "באטמן נגד סופרמן", הרגשתי צורך לעשות קצת סדר בעניינים ולדון על היחס של שתי חברות הענק למוצריה ומה המשמעות הערכית של הגישות האלה.

אני אישית חושב שזאק סניידר, האיש שדי.סי. בחר כדי להוביל את המהלך הקולנועי שלה, הוא גאון. אינפנטיל וכאוטי, אבל גאון. לפי הטריילר, הכיוון שאליו לוקח את סופרמן הוא פשוט מרתק ומבריק, ואם אני מזהה נכון, אפילו התייחסתי לכך וניסיתי לנבא זאת בניתוח שלי של "איש הפלדה". לפי הטיזר-טריילר, הסרט החדש – שעדיין לא גמור – נראה כמו "חזרתו של האביר האפל" פוגש את "Red Son" פוגש את "300" פוגש את "השומרים" (כולם ספרי קומיקס). מהסרטים האלה שחייבים שיהיו כבר. וזה היה ברור (לי לפחות) שזה הכיוון אליו היוצרים מכוונים כבר מהסרט הראשון – סרט גיבורי-על שמנסה לערער ולשים בסימן שאלה את זכות הקיום של גיבורי-העל. סרט שמנסה להתייחס לסכנה המשמעותית שגיבורי-העל מייצגים עבור השלום העולמי. הם לא רק מגנים על כדור הארץ, אלא גם די מסבכים אותו.

חברת די.סי. לא נותרת שבויה בסיסמאות סרק בדמות "עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה". במוצריה האודיו-ויזואליים היא בודקת סיסמאות שכאלה, מפרקת אותן, מאתגרת אותן וכך מאתגרת גם אותנו, הצופים. די.סי. לוקחת את מושג הגבורה ומאירה אותו בקרני רנטגן כדי לחשוף את העצמות שלו, את הוורידים שלו, את הלב הפועם אבל גם את האיברים הפנימיים הרקובים ביותר שלו.

די.סי. הולכים על כבדות ואפלה. ולעומת די.סי. במארוול מתעקשים ללכת על מוצרים קלילים יותר, עם יותר הומור והוויה של הרפתקאות. אבל בואו נשים לרגע את הקלפים על השולחן: קליל לא בהכרח אומר שטחי (ויש דוגמאות מעולות כמו "שומרי הגלקסיה" או "איירון-מן" הראשון כדי להוכיח זאת). לעומת זאת, אפל וכבד לא בהכרח אומר עמוק ("סופרמן חוזר", "עלייתו של האביר האפל"). לכן, מה שמציק לי זו לא הקלילות, אלא שיש משהו "קל" מדי באופן שבו מארוול מחליטה להתמודד עם גיבורי-העל שלה. היא בעיקר מעריצה אותם ומגנה עליהם יותר מדי. הדילמות שהיא מציבה לדמויות לא ממש מעניינות או ממצות את הפוטנציאל שלהן. הכול נותר על פני השטח. זה כמעט שם. אבל גם רחוק מאוד משם.

ההבדל בולט בעיקר במה שרואים כיום בטלוויזיה. הסדרות של מארוול נחמדות, כיפיות, יותר קלות וקלילות, אבל חסרות סאבסטנס אמיתי. אלה גיבורי-על "אולד-סקול" (עוד לא סיימתי לראות את "דרדוויל" שהולכת לכיוון אפל, כדי להבין אם גם שם יש את אותה הבעיה, אך מהפרקים הראשונים יש לי תחושת בטן שכן, אבל אולי בסיומה אחשוב אחרת).

לעומתן, הסדרות של די.סי. (בעיקר "החץ" ו"פלאש") באות לפרק את גיבורי-העל מבפנים, להתמודד עם נושאים מורכבים, כמו רצח, פסיכופטיה, פרנויה. גיבורי-העל לא "טובים" בהכרח, אלא נמצאים, כמו הגיבורים של המערבונים המאוחרים, בקו מטושטש שבין טוב ורע. למעשה, סרטי גיבורי-העל הם המערבונים המודרניים בהקשר של השאלות של התמודדות עם גבולות הציוויליזציה והתמודדות מול רוע חיצוני ופנימי. אצל גיבורי-העל העיירה במערב הפרוע אשר האקדוחן צריך להגן עליה הופכת לעיר המודרנית שגיבור בעל הכוחות צריך להגן מפני כוחות זרים שמנסים להשמידה.

במערבונים המאוחרים האקדוחן הבודד נתפס כבעל נטיות פסיכופטיות, אלים, מודח, בעייתי, אלכוהוליסט, איש לא בהכרח ראוי, איש מסוכן לחברה לא פחות מאשר הפושע שעימו הוא נלחם. גם החברה נתפסת כחסרת עמוד שידרה ולא מלאת הכרת תודה ביחס לגיבוריה. גיבור-העל, כמו גיבור המערבון המאוחר הוא דמות טראגית שמנסה לעשות את הטוב, אך מגלה שהיא למעשה מוכתמת לא פחות מאויביה. ושם שוכנת הגבורה האמיתית וההקרבה האמיתית שהגיבור עושה, בהבנה שיש עליו אות קין ושהוא מוכן לחיות עימה, לבדוק שוב ושוב את גבולותיו המוסריים ולחצות אותם, לקבל את מצבו הפרדוקסאלי כמושיע ונושא האבדון, בלי התייפייפות נפש.

דמויות כמו סופרמן או באטמן, ודמויות כמו החץ הירוק או פלאש, מפורשות בעולם של די.סי. בצורה כזאת. לא כדמויות המתמודדות עם משפטים שמתאימים למגנטים למקרר, אלא עם שאלות נוקבות ואמיתיות. "האם אתה מדמם?", השאלה שבאטמן שואל את סופרמן בטריילר שהודלף, היא שאלה רבת ממדים, לא רק פיזית וביולוגית, אלא גם פילוסופית ומוסרית. היא מכוונת אותנו למשמעות העמוקה של הדימום כסמל ומטאפורה לאנושיות, מצפון, אמפטיה או חמלה.

סרטי גיבורי-העל של די.סי. עשויים להיות כישלון מבחינה קולנועית לעתים, אבל הם נכשלים בגבורה, בניסיון לשאול שאלות אמת, כמו איך כוחות העל מוציאים ממך צדדים שאתה לא רוצה באישיותך? על מה אתה מוותר כדי לעשות את הדבר הנכון? מה אתה מוכן להקריב? כמה אתה באמת מונע מסיבות "לא אנוכיות"? האם אתה באמת "מציל" את האנשים? האם אתה רק משמר סדר פוליטי קיים ומשתף פעולה עם מוסדות אימפריאליסטים ודכאניים? ועד כמה פועלך לא מייצר בעצם עוד שנאה, עוד אלימות ועוד הרס? האם השיטות שלך מוצדקות? האם מה שאתה עושה לא דומה מדי למה שעושים הרעים? אתה מעורר השראה באנשים, אבל איזו השראה זו? זו השראה למוות או לחיים?

דמויות מהצד של הטובים ביקומים של גיבורי-העל של די.סי. מתות, מבצעות פשעים, גונבות, רוצחות, מענות ועוד למען אידיאלים, כדי להגן על מי שהם מרגישים שעומדים בצד של הטובים, אבל בדרך מותירים מאחוריהם יותר מדי הרס, יותר מדי אפלה, שרק מעבירה את הרוע לשלב הבא שלו.

ARROW

למעשה, מוצרי גיבורי-העל הקולנועיים והטלוויזיונים של די.סי. מנפצים את אשליית הגבורה. כשאתה צופה במוצר די.סי. אתה מוצא את עצמך מריע לגיבור-על עד שאתה קולט שהוא הלך רחוק מדי, או שהוא לא פועל בצורה אבירית באמת, ואז פתאום כבר לא נוח לך (רציחות ועינויים ב"החץ", רצח ב"איש הפלדה", אמצעי כליאה תת-אנושיים ב"פלאש" הן דוגמאות בולטות). הגיבור לא כל כך גיבור כמו שחשבת. או שהוא גיבור, אבל גבורה זה לא מה שמכרו לנו בעבר. הגיבור הוא בנאדם עם פציעה נפשית, שלא מסוגל להתמודד עם תוקפנות ושהסיבות או הדרכים שלו לעשות את מה שהוא עושה הן בעייתיות בלשון המעטה. מה שמניע אותו זה סוג של פסיכופטיות, פרנויה, שיגעון גדלות.

אחרי הצפייה ב"הנוקמים: עידן אולטרון", לצד הטריילר של "סופרמן נגד באטמן: שחר הצדק" המחשבות האלה התחדדו בראשי, ונותרתי עם השאלה האם לדי.סי. יש מספיק קהל כדי להחזיק את המגה-יקום שלה מבלי להתפשר. התחושה שלי היא שמנהלי הפרויקטים והמשקיעים יתחילו לבקש שינויים מיותרים מהיוצרים שיובילו לריכוך היקום הקולנועי, ויהפכו אותו ל"נגיש" יותר, קליל ופחות מאתגר. מקווה שאני טועה, וכדאי לזכור שכאשר די.סי. ניסו לעשות בידור קליל, נגיש ומשעשע יותר יצא להם "גרין לנטרן". אז אני מניח שעדיף שיתרחקו משם.

התקווה שלי היא שדי.סי. תמשיך בקו שלה, ותלמד בסרטי הקולנוע שלה ממה שקורה עם המוצרים הטלוויזיוניים שלה. אולי התוצאה פחות מצליחה ופחות אחידה, אולי יש במוצרים שלה יותר זיופים ורגעים מביכים מאשר במארוול, אבל היא גם לוקחת הרבה יותר סיכונים, ושואפת גבוה. נכון לעכשיו מארוול היא הילד המוצלח, שמביא את הסחורה בצורה יעילה ומדויקת, ודי.סי. היא הילד המתוסבך עם עצמו, שקשה לו להתפקס ולהצליח לממש פרויקטים. הראשון הוא הסחי, השני הוא סוג של גאון אפל. וזו הסיבה שאני אישית כרגע יותר מרותק מדי.סי. ומעדיף אותה ואת מוצריה. כי היא מפוצצת בעצמה את המיתוסים שהיא יצרה, וכתוצאה היא מזמינה אותנו לחשוב עליהם מחדש ודרכם גם לחשוב מחדש על החברה שאנו חיים בה ועל הערכים שמנחים את חיינו.

darkknight

תגובות

  1. יואל הגיב:

    השאלה אם זה מספיק לבחור נושא רציני ו"עמוק" או שגם צריך לבחון את עומק הביצוע ועומק הדיון שמשתמע מהביצוע. למשל החץ הירוק, ניתן כדוגמא לסדרה שבוחרת להתייחס בכובד ראש לנושא גיבור העל. אולי… אבל אופן ההתיחסות לנושא רדוד ביותר. ובכלל, זו סדרה די חובבנית עם מבנה קבוע ופשטני שחוזר על עצמו כל פרק ודי משעשמם. לא שאני מצדיק את מרוואל, אבל ככל שהשנים עוברות ויש כל שנה יותר סרטי גיבורי על מהשנה הקודמת, ככה לאט לאט מבינים שאלה בסך הכל מכונות כסף, די רדודות ומשעממות. יוצא מן הכלל היו שומרי הגלקסיה שהבאמת הביאו סרט בידורי בנוי היטב. אבל בכללי די נמאס לי כבר לשמוע על ניתוחים מעמיקים וציוני IMBD מופרזים לסרטים די בינויים, שעדיין לא מגיעים לקרסוליים של מה שטים ברטון עשה בבאטמנים הראשונים בלי אפקטים ותקציבים של היום.

    1. בנוגע לחץ ופלאש, אני מעריץ גדול. לא חושב שזה ברגמן או משהו, אבל בתור מה שהם לדעתי ממש מעמיקים ומבריקים תסריטאית (עם רגעים מביכים מאוד גם, אבל לי הם נותנים הרבה יותר ממה שלוקחים ואני מרותק ממה שהולך שם)

      אבל בגדול אני מזדהה עם מה שאתה אומר על הערכת יתר של כל הדבר. אתמול שני קיניסו פרסם טקסט על לאב דיאז ואמרתי לעצמי למה אני מבזבז את הזמן עם גיבורי על כשיש קולנוע מרתק שם בחוץ. אז שכנעתי אמת עצמי שאני גם נוהג לכתוב על הקולנוע הנהדר ושלכן אני יכול להרגע, וגם שכנראה בכל זאת גיבורי העל חשובים עבורי להבנת החברה שלנו והקולנוע של היום . אבל כן, יש אוברהייפ ואובררייטינג בולט… ומבאס

  2. בנימין טוביאס הגיב:

    אגב לנושא הפוסט עצמו, לגבי הטון אני כמובן מסכים, אבל בשאר הנושאים החלוקה הקטוגרית בין דיסי למארוול (אפל מול קליל, מפורק וחתרני מול ישיר והרפתקני) עלולה להיות דיכוטומית מדי.
    אחרי הכל, "איירון מן" – האוונג'ר הראשון – הוא גיבור די-סי פר אקסלנס לפי שיטתך. ציניקן שנע על הקו הדק בין טוב ורע, לא "גיבור" אלא אינטרסנט שעושה בסופו של דבר את הטוב לרוב, אבל באותה מידה היה יכול לעשות את ההפך (כפי שמודגש בנוקמים 2). איירון מן הראשון, סרט שלא אהבתי, היה מרענן עבור רבים דווקא בגלל שלקח גישה חתרנית לכאורה כלפי גיבור העל ופירק את המושג שלו, ממש כמו סרטי באטמן של נולאן.
    אני מסכים שהגישה הקלילה וההומוריסטית שבה דאוני ג'וניור ומארוול מגישים את הדמות הזו הופכת אותה למשהו פחות "אפל" מבאטמן למשך – על אף שמבחינת סיפור רקע ומוטיבציה למשל אלה דמויות כמעט זהות (מיליונרים עם תסביך אב, שיגעון גדול והרבה גאדג'טים מגניבים).

  3. יניב הגיב:

    האם תוכל להסביר מה לא שטחי ב"שומרי הגלקסיה" או "איירון-מן"?

    1. זו בקשה/שאלה מעניינת ושמאוד מעסיקה אותי במובן הרחב. זה אשכרה למאמר נפרד. מי יודע, אולי אעשה זאת. הייתי גם מכניס פנימה את "אפס ביחסי אנוש", ולמה לא גם את "זולנדר". כל אחד בדרכו. מעניין אותי לחשוב על מה גורם לנו להרגיש "עומק" או "מורכבות" בדברים, אני מניח שבסופו של דבר זה כן עניין חווייתי ולכן הוא נסיבתי. כלומר, זה עניין של "הרגשה", והשאלה היא האם ההרגשה נוגדת או מעודדת את (ואפילו מקנה אשליה של) תחושת העומק…. אבל אני מתפלסף – ספציפית על שני הסרטים שאתה שואל, איירונמן אני לא בטוח כי אני לא לחלוטין זוכר את הסרט, אבל אני חושב מאוד בגדול שאני מרגיש שהטיפול בנושאים שסרטים האלה מעלים נעשה אמנם בקלילות אבל כולל הרבה חוכמה וחומר למחשבה, גם אם לעתים נראה לנו שאומרים דברים שכבר נאמרו אלף פעם. כלומר, גם זה צריך להפריד. איירונמן בנושא האחראיות האישית ביחס לסביבה ולמעשים שלך. שומרי הגלקסיה ביחס לחברות ונגזרים שונים שלה: עבודה בקובצה, קבלת האחר, קבלה עצמית . אני חושב שיש משהו בסרטים האלה שכן משדר לי משהו מעניין על המושגים שהם מתעסקים בהם, וזה מבלי לעטות על עצמם אווירה קודרת, אפלה, רצינית.

      1. אה, ואם בא לך, וזה בכלל קשור – היה לי עניין כזה גם עם "מציצים" שנתפס כסרט קליל, ואולי אפילו שטחי- ואני ראיתי בו דברים נוספים:

        http://srita.net/2013/06/11/uri_zohar_project_analysing_metzitzim/

        1. מר קולנוע הגיב:

          חבל שהשוות בין סרט זוועה כמו סופרמן חוזר לבין סרט מופת כמו עלייתו של האביר האפל. התאכזבתי מאוד לקרוא זאת, בטח מאדם משכיל כמוך עם טעם בסרטים. אין כל קשר בין הפיאסקו של בראיין סינגר לבין יצירת האמנות של כריסטופר נולאן. פשוט אין

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.