אוסקר 2018/19: מה אנחנו יכולים ללמוד מהזוכים בפרס איגוד השחקנים?

יכול להיות שזה משהו שאנחנו אומרים על כל עונה, אבל חי חדקי, האוסקר של 2018/19 מבלבל. בשלב הזה, כחודש לפני הטקס, יש ללפחות ארבעה סרטים קייס די חזק לזכות בפרס הסרט הטוב ביותר, כשכל אחד מהם, אם ינצח, ישבור סטטיסטיקה אחרת. וגם המצב בשאר הקטגוריות לא סופר קל, נגיד את זה ככה.
אני כמובן מקווה שאף אחד לא יקבל את זה כתלונה מצדי. להפך. אלו העונות שאנחנו אוהבים, ואני אקח אחת כזאת בה נדמה שהכל יכול לקרות על פני אלו הצפויות בכל יום.

כדי לנסות להבין מה עומד לקרות בטקס שיתקיים ב-24 בפברואר, במקום פשוט לשבת ולהינות מהמסע כמו אנשים שפויים, אנחנו ממשיכים לחפש אינדיקציות ורמזים, אפילו בשלב המאוחר הזה. נותרו לנו בסך הכל שלוש נקודות מפתח: הזוכים בפרסי איגוד השחקנים שהוכרזו בלילה ולשמם התכנסנו, הזוכים בפרס איגוד הבמאים, והבאפט״א. אף אחד מהם לא ייתן לנו את התשובה המוחצת, אבל בוא ננסה לשחק אותה חכמים יותר.

אלו כל המועמדים לסא"ג (פרס איגוד השחקנים)

אז מה קרה בפרסי איגוד השחקנים 2018/19?

הזוכה בפרס צוות השחקנים הטוב ביותר: ״הפנתר השחור״

המפסידים: "כוכב נולד", "עשיר בהפתעה", "רפסודיה בוהמית", "שחור על לבן"

לפני הכל – איזה כיף! שנייה לפני משמעויות האוסקר וגיבורי-על ורלוונטיות חברתית, קאסט השחקנים של סרט מארוול ה-18 הוא באמת נהדר וראוי לחגוג אותו.
אז אחרי שעברנו את זה, אנחנו צריכים לבדוק מה זה אומר לגבי האוסקר, והאמת היא שזה חד משמעית… לא אומר כלום. אין שום דבר בניצחון או בהפסדים של קטגורית הצוות שיכול להעיד על משהו.

״הפנתר השחור״ כמובן איננו נחשב פייבוריט לאוסקר, לא רק כי הוא סרט קומיקס, אלא כי אין לו מועמדות לבימוי או עריכה, ובשביל לזכות באוסקר בלי לפחות אחד מאלה אתה צריך לצאת לקולנוע ב-1932. אבל אוקי, נגיד שסטטיסטיקות הן האויב, והכל משתנה באיזשהו שלב – זכיית ״הפנתר השחור״ עדיין איננה אינדיקציה כי הוא בעצם לא הביס אף אחד מהמתמודדים העיקריים שלו באוסקר: ״המועדפת״, ״הספר הירוק״ ו״רומא״, שבכלל לא היו מועמדים.

שאלת פרס צוות השחקנים הטוב ביותר הפכה להיות מעניינת ביותר השנה, מכיוון שהיא נחשבה לאחת האינדיקציות הטובות ביותר לאוסקר: אם רצית לזכות בפרס הסרט, היית חייב אזכור כאן. אבל בשנה שעברה ״צורת המים״ שבר את זה, והשנה שלושת הפרונטראנים (על פניו) גם לא נמצאים בו.
יותר מהניצחון של "הפנתר השחור", הדבר הכי אינדיקטיבי פה, אולי, הוא ההפסד של "שחור על לבן". אם סרטו של ספייק לי היה מנצח, הוא היה קופץ ממש גבוה לראש טבלת ההימורים והתבוסה מצננת את התנופה שלו. בואו נראה מה יגידו באיגוד הבמאים.

"הפנתר השחור", אגב, יצא הסרט היחיד עם שתי זכיות מהטקס – בפרס הצוות, ובפרס הפעלולנים.

הזוכה בפרס השחקן הטוב ביותר: ראמי מאלק – ״רפסודיה בוהמית״

המפסידים: בייל – "סגן הנשיא", ג'ון דיויד וושינגטון – "שחור על לבן", ויגו מורטנסן – "הספר הירוק", ברדלי קופר – "כוכב נולד"

עד שכבר השתכנעתי שהבייל-אקספרס לא הולכת לעצור באף תחנה, הגיעו השחקנים והחליטו לנענע את הסירה.

אני חושב שמה שהכי פגע בכריסטיאן בייל הוא שיש לו כבר שני פרסי איגוד השחקנים בבית: כשחקן משנה על ״פייטר״ (עליו כזכור גם לקח את האוסקר) ועל חלק מצוות ״חלום אמריקאי״. יש שני דברים שהסא״ג מאוד אוהבים: לסגור חשבונות עבר (ועל זה בקטגוריה הבאה) ולפזר את היוקרה. אני מאמין שזכיית העבר של בייל מונעת ממנו לשרוף את העונה הזו לחלוטין.

כל מה שנותר לנו הוא להודות לאיגוד השחקנים שהכניס קצת מתח, ולחכות ולראות מי משני השחקנים האלו ייקח את הבאפט״א הנחשק: ראמי מאליק, האמריקאי שמגלם אגדה בריטית; או כריסטיאן בייל, האגדה הבריטית (טוב, נו. וולשית) שמגלם אמריקאי.

עד כה 19 מתוך 24 זוכי פרס השחקן באיגוד זכו גם באוסקר, אם כי צריך להזכיר שב-2000 ביניסיו דל טורו ("טראפיק") ניצח את ראסל קרואו ("גלדיאטור"), בזמן שבאוסקר התמודד בקטגוריית המשנה.

הזוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר: גלן קלוז – ״האישה״

המפסידות: בלאנט – "מרי פופינס חוזרת", ליידי גאגא – "כוכב נולד", מקארתי – "האם תוכלו לסלוח לי?", קולמן – "המועדפת"

לפני הכל, צריך לשים משהו על השולחן – גלן קלוז היא הימור האוסקר הכי חכם כרגע בקטגוריה הזו. אין פה שאלה, ואני גם לא הולך לעשות קייס לאף מתמודדת אחרת. גם ברור לחלוטין שאוליביה קולמן של ״המועדפת״ תקח את הבאפט״א, אז כבר מעכשיו אני אומר שההפסד של קלוז אצל הבריטים איננו אינדיקציה.

אחרי שזה נאמר, אני מאמין שדווקא הזכייה פה של קלוז היא לא רק הצפויה ביותר של הטקס הנוכחי, אלא גם יכולה להתברר כעשן ומראות, ממש כמו מה שקרה עם דנזל וושינגטון ו״גדרות״.
העניין עם פרס איגוד השחקנים הוא שמדובר בפרס צעיר מאוד. אם האוסקר מציין את שנתו ה-91 השנה, לאיגוד השחקנים יש רק 24 מאחוריו. זה אומר שיש המון אגדות מסך שעברו את שיאן וכנראה יסיימו את הקריירה שלהם בלי סא"ג, ואת זה האיגוד מאוד לא אוהב. כך אנחנו רואים איך השחקנים פשוט לא מסוגלים לתת להזדמנויות כמו גלן קלוז, כמו דנזל וושינגטון, לחלוף. כמובן שזה קיים גם באוסקר פה ושם, אבל בסא"ג זה ממש קו מנחה. זה קרה עם טומי לי ג'ונס ("לינקולן"), מריל סטריפ ("ספק"), ג'ולי כריסטי ("הרחק ממנה"), רובי די ("אמריקן גנגסטר"), אדי מרפי ("נערות החלומות"), כריסטופר ווקן ("תפוס אותי אם תוכל"), איאן מקלן ("שר הטבעות: שיבת המלך"), ג'ודי דנץ' ("שוקולד"), אלברט פיני ("ארין ברוקוביץ'"), רוברט דובאל ("תביעה אזרחית") וגלוריה סטוארט ("טיטניק"). כולם זכו בסא"ג והפסידו את האוסקר בסופו של דבר.
גלן קלוז מעולם לא זכתה כחלק מפרסי הקולנוע (יש לה פרס טלוויזיה אחד על "אריה בחורף") וזאת הייתה ההזדמנות המושלמת.

אז כאמור, אני לא אמיץ מדי כדי להמר נגד קלוז, אבל אני עדיין חושב שבאוסקר אוליביה קולמן יכולה להפתיע, או לפחות יש איזשהו פתח שקלוז תפסיד. או שסתם אני אנטי פרסי מפעל חיים בקטגוריות המשחק. אין לדעת.

בכל מקרה, עד כה, זכייה בקטגורית השחקנית של האיגוד הסתיימה גם באוסקר 18 פעמים. 19, אם סופרים גם את זכיית קייט ווינסלט כמשנית בסא"ג על "נער קריאה".

הזוכה בפרס שחקן המשנה הטוב ביותר: מאהרשלה עלי – "הספר הירוק"

המפסידים: אליוט – "כוכב נולד", גראנט – "האם תוכלו לסלוח לי?", דרייבר – "שחור על לבן", שאלאמה – "ילד יפה"

אתם יודעים מה יפה בטקסי פרסים? שאתה בונה תאוריה מהודקת ומושלמת, ואז דקה אחר כך הכל מתמוטט. אז זוכרים מה כתבתי לפני פסקה על החיבה של הסא"ג לתת פרסים לכאלה שמגיע להם מזמן? נכון נשמע אמין? עם כל הדוגמאות שהבאתי וזה? גם אני חושב ככה. אז למה דה פאק סם אליוט לא זכה? ועוד יותר מזה, הפסיד למישהו שזכה לפני בסך הכל שנתיים, באותה קטגוריה בדיוק.

זה כנראה אומר שני דברים: "כוכב נולד" הולך לסיים את האוסקר עם פרס אחד בלבד על השיר הטוב ביותר וזהו, ומאהרשלה עלי הולך לעשות כריסטוף וולץ.
לא עזרה זכיית העבר שלו, לא עזר הרפש שמוטח בסרט בכיכובו, לא עזרו המתמודדים החזקים. עלי ניצח. המחשבה השנייה שלי, והיא הכי צינית ולא ראויה אז אל תכעסו עלי, היא שמצביעי האיגוד הרגישו צורך לתת לפחות פרס אחד למישהו שחור, רק למקרה ש"הפנתר השחור" לא לוקח את הצוות.
אבל עזבו אתכם. זה לא מחזיק מים. הם באמת פשוט מאוד אוהבים את עלי ואת ההופעה שלו ב"הספר הירוק", ובצדק רב, ראוי להגיד. זה יהיה מאוד מטופש להמר נגדו באוסקר אבל אם למדנו משהו מהטקסט הזה – דברים יכולים להשתנות.

17 פעמים (אם מחשיבים את בניסיו דל טורו שזכה כראשי על "טראפיק") זוכי האוסקר בפרס שחקן המשנה עשו זאת אחרי זכייה באיגוד השחקנים.

הזוכה בפרס שחקנית המשנה: אמילי בלאנט – "מקום שקט"

המפסידות: אדמס – "סגן הנשיא", ווייז – "המועדפת", סטון – "המועדפת", רובי – "מרי מלכת הסקוטים"

אם מרוץ שחקנית המשנה של השנה לא היה מספיק באנאנז עד עכשיו, וסמכו עלי – הוא היה, איגוד השחקנים החליט לערבב אותנו עוד יותר.
בלאנט הפכה לשחקנית השנייה בתולדות הסא"ג שזוכה בלי מועמדות מקבילה לאוסקר, אחרי אדריס אלבה על "חיות ללא לאום" ב-2015. תחשבו כמה זה לא סביר – 4 קטגוריות כפול 25 שנה, וזו רק הפעם השנייה.

אני מצטער שלא ראיתי את הטקס רק כי אני מת לדעת מה הייתה ההבעה של בלאנט, שהגיעה לטקס כלוזרית מוחלטת שעל אף מועמדות כפולה בסא"ג הושמטה לחלוטין מהאוסקר, והנה יצאה זוכה. אחכה בסבלנות שזה יעלה ליוטיוב.
הזכייה הזו, מיותר לציין, היא ברמת ההלם. גם בגלל הסבירות הדלה שלה, וגם כי "מקום שקט" לא ממש נחשב כאיזשהו מתמודד חזק בעונה הזו. אפילו זכייה של רובי, גם היא כזכור נפלה באוסקר, הייתה יותר סבירה מזה.

הסיפור הזה משמח משתי סיבות, הראשונה היא כמובן האהבה הראויה לבלאנט, והשנייה היא ההפסד של איימי אדמס. לפני שתספיקו להתרגז עלי, אבהיר שאדמס היא אחת השחקניות האהובות עלי, והיא כהרגלה מצוינת ב"סגן הנשיא", אבל זה לא התפקיד שעליו אני רוצה שהיא תקח את הסא"ג והאוסקר הראשונים שלה. לא אחרי כל מה שהיא הפסידה, ולא עם התפקידים המופלאים שהיא בטח עוד תתן לנו בעתיד.
אם היא הייתה זוכה לא היה מנוס מלהמר עליה באוסקר, אבל עכשיו סיכויה של רג'ינה קינג לזכות על "סיפורו של רחוב ביל" נראה סביר הרבה יותר.
אדמס, אגב, הפסידה פעמיים בטקס. גם כאן וגם כשחקנית בסדרה על "חפצים חדים".

אז מה למדנו מאיגוד השחקנים? שמאהרשלה עלי חזק יותר מתמיד, שרג'ינה קינג עדיין משמעותית במרוץ, שיש מאבק אמיתי וצפוף בין כריסטיאן בייל ובין ראמי מאליק, ושגלן קלוז היא עדיין סימן שאלה. קטנטן, אבל קיים.

ובלי קשר לקולנוע, אני חייב לציין שאני מאושר בסוויפ העונתי של דארן כריס, שזכה כבר באמי ובגלובוס על הופעתו כאנדרו קונאנן מ"פשע אמריקאי: ההתנקשות בג'יאני ורסאצ'ה", והשלים את הטריפל עכשיו. ראיתי את הסדרה ממש לאחרונה, והתמוטטתי מההופעה המדהימה שלו כרוצח הסדרתי האומלל.
העונה הזו הייתה מצויינת באופן כללי, אבל אזהיר מראש למי שטרם צפה – מדובר בפיסת התוכן הכי מדכאת שראיתי אי פעם. זה 9 שעות של "הכישרון של מר ריפלי", וזה קשוח. שתו באחריות.