הכהנים הגדולים: מבט מחודש על סרטי האחים כהן – "לחסל את הליידי"

בפוסט הקודם בסדרה, טענתי כי אני לא מכיר אף אחד אשר מדרג את ״אכזריות בלתי נסבלת״ כאחד מן הסרטים הכי טובים, או אהובים, של האחים כהן. מתברר כי טעיתי – קבלתי תגובות רבות מצד אנשים שטענו כי זה הסרט האהוב עליהם. הדבר מעורר בי סקרנות לגבי הסרט לו מוקדש הפוסט הנוכחי: ״לחסל את הליידי״ (The Ladykillers) סרט שרבים מדרגים אותו כחלש ביותר של צמד היוצרים וזה היה גם הזיכרון שלי ממנו. אולם, לא צפיתי בו מאז שיצא עד היום, ובצפייה חוזרת גיליתי גם כמה קשרים בינו לבין יתר גוף היצירה של הכהנים.

הרקע לסרט

האם האחים כהן היו במשבר יצירתי בכל הקשור לכתיבת חומרים מקוריים? בין 2001 ו-2008 הם לא ביימו אף פיצ'ר שהתבסס על רעיון מקורי שלהם. אחרי ש״אכזריות בלתי נסבלת״ התבסס על תסריט שהתבקשו לשכתב, נטשו וחזרו עליו כעבור שנים, ״לחסל את הליידי״ הוא רימייק לסרט בריטי של הבמאי אלכסנדר מקנדריק משנת 1955. לאחר מכן תהיה הפסקה של שלוש שנים (שווה להפסקות הכי ארוכות בין סרט לסרט לאורך הקריירה שלהם) לפני שב-2007 הם יביימו סרט שהוא עיבוד לספר, הפעם הראשונה בקריירה שהם באמת מעבדים רומן לסרט באופן ישיר. בתוך התקופה הזו, לכאורה קצת קשה להבין במבט שטחי מה משך אותם לביים דווקא את ״לחסל את הליידי״.

כלומר, פרט לכך ש-״The Ladykillers״ הוא סרט נהדר. הכוונה היא לסרט המקורי שביים אלכסנדר מקנדריק, שהיה מוכר בעברית בשם ״הרוצחים והגברת״ או בתעתיק השם הלועזי כ״ליידיקילרס״. מקנדריק הוא במאי סקוטי-אמריקאי שזכה למספר הצלחות בעיקר בקומדיות בריטיות בשנות החמישים והששים וקצת נשכח לאורך השנים. הסרט הכי מוכר שלו הוא ״הריח המתוק של ההצלחה״ (Sweet Smell of Success), סרט אמריקאי ששואב מן הסרט האפל אך מציע סוגים מקוריים לגמרי של אפלה והוא נחשב לאחד מן הסרטים האמריקאים הגדולים של שנות החמישים. מקנדריק קיבל הזדמנות לביים את הסרט אחרי הצלחת ״הרוצחים והגברת״ (אני בוחר בשם זה על מנת להבדיל אותו מן הסרט המאוחר יותר) שהוא באמת קומדיה נהדרת.

אלק גינס מוכר כיום בזכות ״מלחמת הכוכבים״ או תפקידים דרמטיים בנוסח ״הגשר על הנהר קוואי״. ייתכן ורבים ממעריציו כלל לא מודעים לכך שהוא אשף תחפושות ושסגנון המשחק הקומי שלו משפיע על סגנון המשחק בבריטניה עד ימינו. חפשו את גינס במקורות לתפקיד של יו גרנט ב״פדינגטון 2״, אצל רואן אטקינסון, ואפילו אצל מונטי פייתון. שלא לדבר על שחקן העל שעשה ב״הרוצחים והגברת״ את התפקיד הידוע הראשון שלו בקולנוע – פיטר סלרס. אף כי מנדריק היה גם תסריטאי, על התסריט לסרט זה היה חתום הכותב האמריקאי וויליאם רוז והוא היחיד שהיה מועמד לאוסקר, במה שהיה למועמדות ראשונה מבין ארבע של רוז. הוא זכה לבסוף על ״נחש מי בא לסעוד״ שעסק, כזכור, בסוגיות גזענות בחברה האמריקאית, מה שיוצר סוג של קשר עקיף לגרסה של האחים כהן. כפי שאפרט בהמשך, הם לא רק העבירו את העלילה לארה"ב, אלא גם לעיסוק בסוגיות של גזע.

הנטייה לראות ברימייקים יצירה פחות אישית אינה תמיד נכונה, אולם במקרה הזה עולה תחושה כי האחים כהן יותר קורצים לקהל הרחב מבדרך כלל, עם ליהוק די יוצא דופן עבורם של אחד מכוכבי הקולנוע הכי גדולים בעולם בתקופה שהוא אחד מכוכבי הקולנוע הכי גדולים בעולם – טום הנקס שנכנס לנעליים הגדולות של אלק גינס. לצידו של הנקס, האחים כהן ליהקו שמות פחות ידועים בזמן עשיית הסרט, ולא כללו את השחקנים עמם הם לרוב משתפים פעולה. דומה כי השם הכי מוכר מן הקאסט של הסרט הוא ג'יי.קיי. סימונס – כיום אחד משחקני האופי הכי מוערכים בקולנוע האמריקאי, בזמן צילומי הסרט כוכב טלוויזיה בזכות ״אוז״. זה שיתוף פעולה ראשון ולא אחרון שלו עם האחים כהן והתקפיד שלו כן גדול יחסית.

עוד שם מוכר הוא מרלון ויינס, שחקן המוכר בזכות קומדיות פחות מוערכות ביקורתית לרוב. אולם, היחידה שיכולה להסתכל על הסרט הזה כרגע שיא בקריירה היא השחקנית הותיקה אירמה פ. הול, שזכתה על תפקידה בפרס מיוחד מטעם חבר השופטים בפסטיבל קאן, שתמיד שמח להציג סרטים של האחים כהן בתחרות. בראש חבר השופטים עמד קוונטין טרנטינו ורוב ההחלטות שלו שנויות מאוד במחלוקת ממרחק הזמן. בעוד הסרט זכה לביקורות סבירות עד שלילילות, הול גרפה עוד מספר סרטים ומועמדיות על תפקידה המשני/ראשי בסרט, דבר שכמעט ולא קרה בקריירה שלה, שרוב רגעי השיא בה התרחשו כאשר השחקנית כבר הייתה בגיל מבוגר.

כמו תמיד אצל האחים כהן, הסרט מאוד מרשים מן ההיבטים הטכניים, דרך משתפי פעולה קבועים כגון הצלם רוג'ר דיקינס. כתמיד, קרטר בורוול כתב מוזיקה מקורית, אך כמו בסרטים רבים, מוזיקה אמריקאית מסורתית שאצר טי. בון בארנט היא מהותית לא פחות בקביעת האווירה בסרט. האחים כהן שבים אל הדרום האמריקאי ולמדינת מיסיסיפי דרך מוזיקת גוספל ועיסוק בנושא אשר עד לסרט זה היה די בשוליים עבורם, מה שמוביל לכך שהקומדיה המטורפת והדי-מטופשת הזו יכולה גם להיות אחד מן הדברים הכי פוליטיים שהם עשו. אולם, על כך בהמשך.

תקציב הסרט היה 35 מיליון דולר, יחסית הרבה לסרט של האחים כהן אבל גם לא הסרט הכי יקר שלהם. הסרט הרוויח מעט יותר מכך בארה"ב לבדה כך שבסופו של דבר הוא היה רווחי ואף ממוקם במקום החמישי בהכנסות מכל סרטי האחים כהן. לפחות בקולנוע הוא הצליח הרבה יותר מסרטים מוערכים יותר. אולי בגלל המשתתפים שציינתי, ייתכן והסרט הזה הביא לאחים כהן קהל שלא רגיל היה לפקוד את סרטיהם. הסרט אבל גם מייצר תקדים מהותי: לא עוד חתימה על הסרט בנפרד בגלל כללי ארגון הבמאים – גם גו'אל וגם איתן חתומים על בימוי, הפקה וכתיבה, כפי שהמצב היה בכל הסרטים. הם גם ממשיכים לא לתת לעצמם קרדיט על עריכה.

העלילה והז'אנר

נחזור לסיפור של ״הרוצחים והגברת״ שהוא כאמור בגדול גם הסיפור של הסרט הזה. הסרט מתרחש בלונדון ומתחיל עם דמותה של גברת ויילברפורס (קתי ג'ונסון), קשישה חביבה שמדי פעם משגעת את המשטרה המקומית עם סיפורים לא אמינים והם מתייחסים אליה בנימוס וחוסר אמונה. מזה זמן רב היא שמה מודעה על חדר להשכרה בביתה, אך לרוב אין ביקוש. אולי זה קשור לכמות הגדולה של תוכים שהיה מגדלת בביתה (מדובבים בידי פיטר סלרס). אבל עבור הגבר המכונה פרופסור מרקוס (אלק גינס) מיקום הדירה בקרבת תחנת הרכבת הוא אידאלי לשוד המורכב שהוא מתכנן לבצע. הוא שוכר את החדר ומתחיל להיפגש בו עם ארבעת השותפים שלו לביצוע השוד – כולם פושעים העובדים בשמות בדויים (פיטר סלרס הוא אחד מהם). הם מעמידים פני להקת חובבים המבצעת קטעי מוזיקה קלסית. בגלל שאינם יודעים לנגן כלל, הם משתמשים בתקליט, מה שגורם לגברת להעריך יותר מדי את כישורי הנגינה שלהם ואף לזמום לבקש מהם לנגן עבורה ועבור כמה מן החברות שעוד נותרו לה.

השוד עצמו מתנהל לפי המתכונן, גם אם העברת הכסף לדירה גוררת עיקובים במהלכם בסופו של דבר המשטרה היא זו המביאה את כסף לדירת המסתור. אלא שאז שגברת ויילברפורס מגלה על השוד ומתכוונת להלשין, ולפושעים האכזריים לא נותר אלא לממש את שם הסרט, שנעשה בעידן בו לאיש לא היה איכפת מספוילרים. אלא שהם גנבים ולא רוצחים, והתמימות של הגברת מתגלה כמכשול גדול מדי – הם רבים מי יבצע את המשימה ותאוות הבצע גדלה מול הכסף. בסופו של דבר, הם אינם כושלים במשימה אך מוצאים את מותם בזה אחר זה.

המעבר ל״לחסל את הליידי״ כולל את אותה עלילה בסיסית, אבל עם מספר שינויים בולטים. יותר מהעברת הסרט משנות חמישים לתחילת המאה ה-21 (או קצת קודם), מה שחשוב בסרט הוא המיקום בדרום ארה"ב, מיקום אליו חוזרים האחים כהן לראשונה מאז ״אחי, איפה אתה?״. גם שלושת הסרטים הראשונים של היוצרים התרחשו בדרום, אך השניים הראשונים מערבית לדרום הקלסי וב״צומת מילר״ המיקום המדויק של העיר פחות רלוונטי ולא מאופיין בהרכח כדרומי. המעבר מייצר שלל הקשרים תרבותיים בהם אדון בחלק הבא של הניתוח, אך יוצר מארג תרבותי הרבה פחות אחיד.

השוד עצמו הופך למורכב יותר בגרסה זו. בעוד בסרט המקורי מדובר בשוד רכבת שבסופו של דבר לא ממש הבנתי למה היה חשוב להם לתכנן בדירה כל כך קרוב לתחנה, ברימייק מדובר בשוד כספת של קזינו הפועל בסירה השטה על נהר המיסיסיפי. הימורים הם מחוץ לחוק במדינה, אבל חוקיים על הנהר שהוא בעצם גבול בין מיסיסיפי ולואיזיאנה. אבל הקבלה והכספת נמצאים על היבשה, במרחק לא גדול מן הבית של מרווה מנסון (אירמה פ. הול), הליידי האפרו-אמריקאית החביבה של הסרט הזה. חדר השינה עם החלון פחות מהותי עבור מתכנון השוד, פרופסור גולדווית' היגיסון דור (טום הנקס) מומחה ללימודי לטינית ויוונית עתיקה בהכשרתו, כולל הדברים הקלסיים ושירת אדגר אלן פו כתחביב. מה שחשוב לו זה מרתף המבודד את רוב הרעשים, דרכו ניתן לחפור.

פרופ׳ דור טוען כי הוא זקוק למרתף לטובת חזרות להרכב המוזיקלי שלו, המנגן בכלים מימי הרנסס שדי פגו משימוש רווח ובוודאי שאינם מתאימים למוזיקת הגוספל, שהיא המוזיקה היחידה שגברת מונסון מכירה. לכן, צוות הנגנים שלו מביא כלים נדירים למרתף, אבל הפעם אין תקליט שמשמש לצורך העמדת פנים. האיש של הצוות מבפנים הוא צעיר בשם גווין מקסאם (מרלון ויינס) המבטא את תרבות ההיפ-הופ ומשיג עבודה כמנקה בקזינו, ולצידו גארת' פנקייק (ג'יי.קיי. סימונס), מומחה חומרי נפץ שעובד כאיש אפקטים לא מוצלח בפרסומות, "הגנרל"(טזי מה), מוכר דונאנס וייטנאמי בעל רקע צבאי המופקד על פיקוח הצד המקצועי של המבצע, ושותף נוסף אשר נועד לתפקד כשריר של החבורה, שחקן פוטבול כושל בשם מאפל הדסון (ריאן הרסט), מתחרה חזק בתחרות המאוד הצפופה על תואר הדמות הכי מטומטמת בסרטי האחים כהן. במהלך תכנון השוד יש הרבה קשיים, אבל ההסתבכות שאחריו די נאמנה למה שקורה בגרסה המקורית, עם רמת ביצוע טכנית המאפיינת את האחים כהן. בתפקיד התוכים יש רק חיה אחת, אבל חתול ג'ינג'י שכל הזמן מאיים לברוח מן הבית מייצר לא פחות צרות.

הז'אנר העיקרי בסרט הוא כאמור קומדית פשע, אבל גם בתוך מונח זה, הסרט משלב בין הרבה סוגים שונים של הומור שדומה כי חלקם הם ז'אנרים בפני עצמם. למשל, כאשר אני אומר כי מדובר בקומדיה שחורה אני מתכוון לכך כי חלק מן הבדיחות כוללות מוות מקרי או מתוכנן ואצבע קטועה, אבל זהו גם מונח מסורבל לעיסוק של הסרט ביחסים בין הגזעים ולהומור האתני שמרלון ויינס הוא סוג של מייצג שלו. זהו סוג הומור בעל מורשת ששונה מן המורשת של ההומור הטיפוסי של האחים הכהן. באופן יותר כולל, הסרט עוסק במפגש בין מוצאים אתניים שונים הצריכים לעבור יחד חרף ההבדלים, וקומדיות כאלו נפוצות כמעט בכל מקום בעולם – אתם בהחלט יכולים להתייחס לסרט זה כגרסה של האחים כהן לסרטי בורקס. עוד ז'אנר של הומור שיש לו פחות נוכחות בסרטי האחים (אם כי הוא לא נעדר טוטאלית) הוא הומור גרוטסקי של בתי שימוש – מר פנקייק סובל מתסמונת המעי הרגיז ואף כי המחלה הזו הפגישה אותו עם בת זוג, היא גם אחרית לכמה בדיחות אשר שואבות ממוסרת קומית שהחלה לפחות בתיאטרון היווני, אך היא מרגישה מעט לא אנינה. מאידך, הדמות שמגלם הנקס היא כולה תרבות גבוהה, שפה מתוחכמת ואירוניה, כך שניתן להגיד כי הסרט מפגיש בין הרבה סוגים שונים של הומור.

האם יש משמעות?

ברובו, הקולנוע של האחים כהן מתמקד בגברים לבני עור ובמידה רבה הדבר נכון גם לגבי הדמות הראשית בסרט הזה. הפרופסור שמגלם הנקס הוא לא רק גבר לבן – הוא גם מייצג, במבט, בשפה ובהעדפות התרבויות את צפון ארה"ב ואת הערגה לעבר האירופאי של הגבר הלבן. בניגוד לכל סרט אחר של האחים כהן, ההבדלים התרבותיים בין הגזעים והיחס לקיפוח ההיסטורי והעכשווי בארה"ב נמצא לא ברקע, אלא בחזית. הדמות הבערך-חיובית היחידה ב״רציחות פשוטות״ הוא הברמן האפרו-אמריקאי, אבל היותו דמות לא אנוכית הופכת אותו ללא ממש רלוונטי בסרט. ב״בייבי אריזונה״ יש כמה אסירים אפרו-אמריקאים (אחד מהם הוא אישה בגוף של גבר), אבל גיבור הסרט חבר בכנופייה של לבנים שאידאולוגיה גזענית היא אולי ואולי לא חלק מהאג'נדה שלה, ולא משהו שנידון ישירות.

כך זה מתרחש בכל הסרטים עד לסרט זה – הקיום האתני המגוון בארה"ב נראה ויש רמיזות לכך שזו בעיה חברתית, אבל מה לאחים כהן ולבעיות חברתיות? לא זה המצב ב״לחסל את הליידי״, אם כי היחס של אחים כהן לגזענות יכול להיחשב כיחס פילוסופי: האם באמת יש קשר בין גזע לערכים שונים, האם המוצא הוא חלק מן התרבות והעמדה הפוליטית והאם בעידן בו לכאורה ארה"ב, כולל הדרום, כבר בעידן של שוויון מלא, האם מתחי העבר עדיין עולים ועבור מי.

לא רק הליידי אשר מייצגת את האדיבות, האמונה באל ובחוק היא אפרו-אמריקאית, אלא גם כוח השיטור המקומי. אבל החברה אשר מוצגת בסרט היא עדיין חברה בה המעמד קודם גם לגזע במקום החשוב היותר – הכסף והקפיטליזם. בקזינו, ההנהלה עדיין לבנה ואילו כל העובדים, אשר לא משתכרים שכר גבוה למרות שהם נמצאים ליד כסף, שחורים. זכר הקיפוח עדיין נוכח, גם אם הסרט מדגיש את התרבות השחורה העצמאית ומצדיע למוזיקה השחורה דרך שני סגנונות שונים מאוד במהותם: מוזיקת הגוספל של הדור הוותיק מול תרבות ההיפ-הופ של הדור הצעיר.

רוב הסרט, גברת מנסון לא מתנהגת כמי שחוותה על בשרה קיפוח ואפליה, אך היא ראתה גם כאישה בוגרת את שנות ההפרדה ומעשי הלינץ'. דומה כי האמונה הנוצרית שלה טיבה לסלוח, אולי אפילו לסלוח בתמימות. סביר להניח כי היא אינה יודעת שאוניברסיטת בוב ג'ונס, אשר את שמה היא מהללת ולה היא תורמת הרבה כסף, היא אומנם אוניברסיטה נוצרית המתמחה בלימודי הדת, אבל גם אחד המוסדות האקדמיים הכי גזענים בארה"ב. עד לשנות השבעים לא הורשו סטודנטים אפרו-אמריקאים להירשם למוסד, עד לשנת 2000 היה איסור על מערכות יחסים בין גזעיות בתקנון האוניברסיטה. אולם, יש רגע אחד בסרט בה נחשפת גם הגאווה שלה וגם הידע שלה על ההיסטוריה. זה קורה כאשר היא נוזפת בגאווין, האפרו-אמריקאי היחיד מקרב השודדים, על כך שהוא מסתובב עם חברה כל כך רעה, בחור שחור כמוהו. עבורה, עדיין כל הלבנים הם פושעים, גם אם היא יודעת שלא כולם כאלו וגם אם היא מתרשמת מסגנון הדיבור והידע התרבותי של פרופסור דור.

לגווין כלל לא איכפת מן המורשת הפוליטית והסיבה שהוא לא מסוגל לרצוח את הזקנה הסימפטית היא הדמיון לאמו באופן בו היא יושבת. אך בעוד שהאם מביטה בבידור הפופולרי בטלוויזיה, ההנאה בחייה של גברת מנסון היא כולה רוחנית וקשורה או למוזיקת האל ולקהילת הכנסייה שלה, או למבט בדיוקן של בעלה המת. מי שכן מביע מספר פעמים בסרט עמדה פוליטית לגבי העבר והווה הגזעני הוא מר פנקייק, שאומנם נראה כל אמריקאי אך הוא במקורו צפוני. בשנות הששים הוא ירד דרומה על מנת להפגין למנת שיווין זכויות, אך הוא מציין זאת בעיקר על מנת להוכיח את עצמו כערכי בוויכוחים בתוך קבוצת השודדים, אשר את הקודים שלה הוא מפר מספר פעמים כאשר הוא  משתף את בת זוגו בתכנית הסודית ודורש עבורה חלק גדול יותר. הוא מציג את בת הזוג כשווה לו, אבל למעשה היא נטולת שם אמתי וידועה רק בשם "נערת ההרים".

על הגזענות הפנים-אמריקאית הסרט מוסיף גם רמיזה למלחמת וייטנאם, מלחמה שמייצגת תפיסה אימפריאליסטית מזלזלת של המדינה וזלזול באסייתים (מה שקיים גם לא בעימותים צבאיים) וגם אכזריות טוטאלית בלי כבוד לחיי אדם, משני צדי הקרבות. סביר להניח כי הדמות הקרויה "הגנרל" לחמה עם הוייטקונג מול אמריקאים וכעת הוא ויתר לחלוטין על הערכים הקומוניסטים לטובת מכירת דונאטס. אבל גם לו היה משתף פעולה, המלחמה הזו בישרה על ניצחון האכזריות על הלחימה המוסרית, לפחות במידת התפיסה בתרבות הפופולרית. פשוט צפו ב״אפוקליפסה עכשיו״ (זו גם דרך טובה יותר להעביר את הזמן מלצפות בסרט זה). בפועל, זה לא משנה באיזה צד הוא לחם, רק שהוא מייצג את המלחמה ההיא ודרכה את הקו החסר רחמים בתוך קבוצת השודדים.

ביסוד תפיסת העולם הגזענית מצויה המחשבה כי אדם אחד עדיף על אדם אחר. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסרט דרך שני הניגודים הכי חריפים – פרופסור דור ולאמפ, הגאון מול האידיוט, השכל מול השריר. בסופו של דבר, ביניהם מתרחש העימות האחרון בסרט ולמרות שהמזל משחק תפקיד במספר דרכים, התוצאה הסופית היא שאף אחד מהם לא נעלה – האדם החכם ביותר שווה ערך לאידיוט שדומה כי אפילו אינו מבין שהוא חלק משוד, או שתפקידו במשחק הפוטבול הוא לתפוס את הכדור.

הפער הכי גדול ביניהם הוא בשימוש בשפה, תחום שהוא חלק מן ההתמחות של הפרופסור וגם המקום בו היכולת המרשימה שלו כובשת את כולם. בכל סיטואציה בסרט, דור משתמש במילים במשלב גבוה יותר משל סביבתו והוגה אותן כמו אמריקאי שמנסה להעמיד פנים שהוא בריטי. הוא מנסה להיראות חביב לכל מי שהוא פוגש, אך למעשה הוא מתנשא על הסביבה בה הוא נמצא, שמצדיקה את קיומה רק בגלל שהיא יכולה להביא לו כסף. ייתכן והוא אינו גזען, אבל דומני כי הוא מתייחס בזלזול לדרום. המשורר האמריקאי אותו הוא מצטט בצורה מרשימה הוא אדגר אלן פו, שהוא הרבה דברים ובין היתר משורר מצפון ארה"ב. החיבה הבלתי נשלטת לתרבות שהוא מייצג היא גם זו אשר מביאה בסופו של דבר לנפילתו.

כפי שכבר ציינתי מספר פעמים, שפה היא בעלת חשיבת רבה עבור האחים כהן כי דרכה אנו תופסים את העולם ומגדירים אותו. מעבר לחשיבות הידע שלו והתכנון, לפרופסור חשובה תפיסה מדויקת ככל שניתן של המילים אף כי גם הדיוק שלו גורם לפעמים לכך שהוא לא בדיוק מובן. אולם המחשבה שלו כי ידע והשכלה הם האל החדש מתגלה ככוזבת בסרט, כמו גם התפיסה לפיה האכזריות מנצחת תמימות. בסופו של דבר, ולא בפעם היחידה בעולם של האחים כהן, התמימות מנצחת את אכזריות. במקרה של גברת מנסון, מדובר בתמימות המלווה באמונה אדוקה בנצרות. בעולם מושחת ואלים, היא נאמנה רק לחוקים כפי שהיא מכירה, לזכר של בעלה ולתרומה שלה לכנסייה. היא מאמינה גם כאשר אף אחד בסביבה, כולל המשטרה שלא מאמינה לה ורואה בה כאישה נחמדה ולא שפויה. אך הטירוף התמים שלה הוא זה המעניק לה בסיום הסרט את כל הכסף. והיא מאושרת לתרום אותו למוסד גזעני.

הסרט אומנם מצדיע לאמונה באל, אך גם בו דומה כי יוצריו הם סוג של אל גדול יותר. הסרט לא מתרחש רק ביקום בו דרך הצדיקים מנצחת, אלא גם ביקום של האחים כהן. החל משם הדמות של הליידי – השם מרווה מנסון היה שמה של דמות השופטת ב״אכזריות בלתי נסבלת״. פרופסור דור נופל אל מותו כאשר בדרך הנפילה האחרונה התפרים שבבגדיו נקרעים, רמז ל״הקפיצה הגדולה״. אבל יותר מכך, הסרט גם מכיל לרמזים מתרימים לסרטים מן העתיד הרחוק – פיקלס הוא חתול ג'ינג'י שבורח מן הבית, בדומה לחתול ב״בתוך לואין דיוויס״. ומבין כל המשפטים בשפה גבוהה, טום הנקס אומר גם את המשפט ״Would that it were so simple״ בהגייה מושלמת שהייתה גורמת גם לבמאי לורנס לורנץ למחוא כף.

הייתי שמח לסיים בנימה זו ולציין כי לפחות מבחינת תחומי העיסוק, מדובר בסרט טיפוסי ליוצרים ואף בסרט מורכב בחיבור שלו בין אקראיות, אמונה ויחסים בין גזעיים. אולם, הרימייק הזה מפסיד בהשוואה למקור שדומני כי היה נטול אמירה מסוג זה או אחר. את הסיבה לכך ניתן יהיה לראות בחלק הבא והאחרון בפוסט זה.

דירוג הדמויות הבולטות

5. פיקלס – מה שהוא לרוב מקור להצטיינות עבור האחים כהן, פשוט לא עובד משום מה בסרט זה. יש שחקנים טובים, יש משפטים שיכלו להפוך לקאלט, אבל משהו בדמויות לא יושב טוב, עד שחשבתי לוותר לחלוטין על דירוג. בכל זאת החלטתי על לדרג, רק חמש, ובמקום החמישי הצבתי את החתול. לא בטוח שהוא החתול הכי טוב בסרטי האחים כהן, אבל הוא בהחלט נותן פייט. שלא לדבר על רגע הסיום המוצלח של הסרט.

4. השריף ויינר (ג'ורג' וואלס) – לא ציינתי עד כה את החלק של אנשי החוק בעלילה, אבל הם סוג של מייצגים את הסדר והשפיות בעיירה, אף על פי שניכר כי הם לא ממש טובים בעבודתם.

3. הגברת מרווה מנסון (אירמה פ. הול) – עבור ההופעה הזו המציאו בפסטיבל קאן פרס מיוחד והול כאמור היא היחידה שיכולה להסתכל על הסרט הזה כרגע שיא בקריירה. היא בהחלט נותנת הופעה חביבה בתור הגברתי החביבה, ביצוע טוב לדמות שיש כמוה בהרבה קומדיות אחרות.

2. גארת' פנקייק (ג'יי.קיי. סימונס) – סימונס נפלא בסרט הזה והוא משפר כל סצנה בה הוא מופיע. לדמות שלו יש הכי הרבה מורכבות והיא גם היחידה שמדי פעם מרגשת. אבל הטיפול בתסמונת המעי הרגיז לא ממש עובד או מוסיף לסרט.

1. פרופסור גולדווית' היגיסון דור (טום הנקס) – קודם כל, יש לו שם כהני טיפוסי מוצלח במיוחד, והניגוד בין השפה שלו לכל מה שמתרחש בסרט מספק את הרגעים השנונים ביותר. הנקס במיטבו כאשר הוא בתפקידים קומיים והוא אומנם לא משתווה לאלק גינס, אבל קשה לחשוב על שחקן שהיה עומד באתגר זה.

דירוג הסצנות הטובת ביותר

5. הגנרל מנסה לחסל את הליידי – כל רצף החיסולים הכושלים/ריבים בין החברים לפשע עובד ברמה טובה, אבל הלוחם האכזרי ביותר נכנס לחדר עם תאורת פילם-נואר ולו באמת אין בעיה לחסל אדם. המזמור השקט על הצליבה מחלחל ברקע בסופו של דבר שעון קוקיה/ישו ושיניים תותבות מתגלים כנשק המנצח.

4. רצף הצגת הדמויות – אחרי השיחה הראשונה של פרופסור דור וגברת מנסון, ארבעת השודדים אחרים זוכים לאקספוזיציה המציגה אותם בתוך העולם שלהם ועבור כל אחד מהם, זו הסצנה הכי מצחיקה. הגנרל שעוצר שוד מזוין בלי בעיות, גווין שמשוחח עם בני דורו בחופשיות, לאמפ שנראה נטול כל הבנה של המציאות ומר פנקייק שמשקיע יותר מדי באמינות של פרסומות ומנסה להושיע כלב מסכן.

3. הסיום – חוסר היכולת של המשטרה להאמין לגברת מנסון הוא ביצוע טוב של סצנה שעובדת גם במקור. אבל החתול שזורק את האצבע האחרונה במקום בו יתר הגופות בסרט יצאו לדרכן האחרונה הוא טאץ' ייוחדי מוצלח לא פחות.

2. הוויכוח בדיינר הוופלים – מר פנקייק מאבד את זה כאשר עומדים לאוכל וופל, כחלק מחילופי הדברים הכי שנונים בין חברי הכנופייה.

1. השוד – עריכה צולבת בין השוד לכנסייה שמספקת מוזיקת גוספל, זוויות צילום יצירתיות, דימוי מופשט של קיר לבן עליו הכל מתרכז ברגע מסוים – בימוי נהדר של אקשן קומי, מכל בחינה שהיא, לפחות בחלק הראשון של השוד.

דירוג משתנה (באמת!) ולא מחייב של סרטי האחים כהן:

1. האיש שלא היה שם
2. ברטון פינק
3. ביג לבובסקי
4. פארגו
5. הקפיצה הגדולה
6. צומת מילר
7. רציחות פשוטות
8. אחי, איפה אתה?
9. בייבי אריזונה
10.  אכזריות בלתי נסבלת
11. לחסל את הליידי