"עם רדת ליל" ו"שהשטן ייקח אותך", דאבל נטפליקס אינדונזי אקסטרימי

באימת החודש של יוני 2013 (כן, הפינה הזו הולכת אחורה די רחוק), נכתב לראשונה בסריטה על אחד הקולות המעניינים ביותר של קולנוע הז'אנר העולמי, בחור אינדונזי שביים פרק לאנתולוגיית האימה "האל"ף-בי"ת של המוות" שהיה לא רק החלק הטוב ביותר באותו מיזם, אלא גם גרם לי לסמן את שמו בראש במאה עיגולים אדומים. הפרק שלו, L is for Libido, היה אחד הדברים החולניים, המרושעים והפסיכיים שראיתי בחיי. זה היה מישהו שאני חייב לדעת מה יעשה בעתיד.
שמו הוזכר שוב כבר באימת החודש כחצי שנה לאחר מכן, גם הפעם בזכות אנתולוגיית אימה מקרטעת, "V/H/S 2", שבה היה הדבר הכי מצטיין בה, כאשר ביים בשיתוף עם במאי "הפשיטה" גארת' אוונס חצי שעה קיצונית ומרשימה למדי.
הפעם השלישית הייתה שוב באימת החודש, כמובן, באוגוסט 2014, כחלק מפוסט מיוחד לקראת פסטיבל אוטופיה, שם שמו היה קשור למותחן האלים והמשובח "קילרז".
בדיוק שלוש שנים אחר כך סרט חדש של האינדונזי המלהיב הוזכר בסריטה, הפעם כחלק מדאבל פיצ'ר נטפליקסי, אחת מהסקירות הראשונות שלנו שהוקדשו לשירות הסטרימינג החדש. הסרט נקרא "הדשוט", והוא לא היה סרט אימה, אלא מותחן אקשן בסגנון "הפשיטה" עם סצנות קרבות ומכות מהנפלאות שראיתי.

באנגלית, כותבים את שמו של הבמאי Timo Tjahjanto, והוא רק בן 38 למען השם, אך בסריטה הוא הופיע במספר וריאציות שונות: טחהחאנטו, טחחנטו, טג'אג'נטו וטג'ג'נטו. כלומר, חוץ מ"עוץ לי גוץ לי" הצלחתי לקרוא לו בכל אופציה אפשרית. למרבה המזל, אורון בדק את הנושא, וגילה שהדרך הנכונה לבטא את שם המשפחה שלו היא "ג'איינטו". כמה פשוט זה היה, וכמה לא היה לי סיכוי לדעת את זה. אז עכשיו, כאשר אנחנו נפגשים בחמישית כדי לחגוג את הבמאי שכבר מזמן קיים את ההבטחה, סוף סוף אנחנו יכולים להתקבע על שמו האמיתי. טימו ג'איינטו. מקווה שהוא יסלח לי על השיבושים הקודמים.

עד 2018 ג'איינטו, שלמרבה המבוכה אפילו עדיין אין לו ערך בוויקיפדיה, ביים רק סרטים קצרים או סרטים בשיתוף פעולה עם קימו סטמבואל, אבל השנה עשה לא רק סרט אחד לבדו – אלא שניים. שניהם צצו ממש לאחרונה בפסטיבל פנטסטיקפסט, שניהם הגיעו לנטפליקס כחלק מהמתנה הבלתי נגמרת הזו, ולשניהם אני מקדיש את הפוסט הזה.
לצערי, אינני יכול לומר שכל הפילמוגרפיה של ג'איינטו קיבלה מקום בסריטה. זאת מכיוון שהפיצ'ר הראשון עליו חתום ג'איינטו, יחד עם סטמבואל כמובן, הוא "מקברי" שהצלחתי למצוא רק ללא תרגום, ומכיוון שהאינדונזית שלי חלודה למדי נאלצתי לוותר על הצפייה. אני ממש מקווה להצליח לגשר על החור הבודד הזה בפילמוגרפיה שלו, ואם אצטרך לקחת שיעורים פרטיים באינדונזית כך אעשה.
עד אז, אני משלים את פרויקט ג'איינטו הלא רשמי שלי, כזה שאני מקווה שימשיך עוד שנים ארוכות עם עוד ועוד סרטים שלו, עם שני סרטים חדשים מהניילון של במאי אדיר שאני ממש רוצה שתאהבו כמוני.

"עם רדת ליל" – The Night Comes for Us

אחד החסרונות של כמות התוכן שאנו מופצצים בה בכל רגע נתון היא, ובכן, כמות התוכן שאנו מופצצים בה בכל רגע נתון. זה בהחלט בכיינות מה שאני עומד לכתוב עכשיו, אבל אני קצת מתגעגע לכל הקונספט הזה של צפייה חוזרת, משהו שכמעט לא קורה היום כאשר יש כל כך הרבה דברים חדשים וזמינים. בעברי הניינטיזי יכולתי להקליט את הסרט השבועי הגדול שהוקרן בטלוויזיה, ולצפות בו במשך שבוע רצוף, בונה לעצמי את בנק הקאלט האישי שלי. היה שבוע אחד שבו ראיתי כל יום את "החתונה של החבר שלי" וכשנפלה עלי שפעת בתיכון ונשארתי בבית, הצלחת ללמוד בעל פה את כל "ראיון עם הערפד", בלי להרגיש שאני מזניח משהו אחר.
כיום, כשאין לאף אדם שום סיכוי לעמוד בקצב הסרטים שמגיעים לפתחינו, עניין הצפייה החוזרת הוא משהו שכמעט לא קיים. זה נגעת-נסעת, ובגלל שיש סרטים שמגיעה להם יותר מצפייה אחת, אני מרגיש שאני מפסיד משהו.

לכן כשמגיע סרט שאני רואה בשנית, משהה לרגע את שאר הדברים שאני צריך להספיק, זאת כנראה המחמאה הגדולה ביותר שיש, וזה הופך להיות נדיר יותר ויותר. ב-2018 היו שלושה סרטים שזכו למעמד הזה. זה לא אומר שהם הסרטים הכי טובים של השנה, אבל זה כן מעיד על כך שמשהו בהם עבד עלי באופן משמעותי יותר. הראשון היה "ליידי בירד", השני היה "תורשתי", והשלישי הוא זה של טימו ג'ייאנטו, "עם רדת ליל" (אל תבלבלו עם "בחשכת הליל". נטפליקס ממש מנסים להקשות עלינו השנה).

העלילה של "עם רדת ליל", שלא אשקר – אני ממש מתכנן גם על צפייה שלישית, מספרת על אחד מחייליו הבכירים של קרטל סמים אינדונזי (ג'ו טאסלים) שמחליט לערוק לאחר שהוא מציל את חייה של ילדה קטנה שכל כפרה חוסל על ידי הקרטל. חברו לשעבר אריאן (הוואן-דאם של ימינו, איקו אואייס) נשלח כדי לעצור ולרשת את מקומו בהיררכיה האירגונית. אבל הוא לא היחיד שנשאב למערבולת הנקמנית והאלימה הזו.
ובמחילה מ"משימה בלתי אפשרית: התרסקות", מבחינתי "עם רדת ליל" הוא סרט האקשן הטוב של השנה. נקודה. סוף פסוק. סטופ נגעתי באדום. המון אדום. המון המון אדום. ומצ'טות. הכי הרבה מצ'טות שראיתי בחיים שלי. וכדורי ביליארד. ואקדחים. ועוד קצת מצ'טות.

לתאר את המתרחש ב"עם רדת ליל" יהיה כמו לנסות לנסח במילים אופרה, אז אני ממש לא מתכוון לעשות את זה. אני רק אדליק את סקרנותכם בכך שזה הסרט הכי מרשים מבחינת כוריאוגרפיית מכות מאז "הפשיטה", שיש בו לפחות שתיים מהסצנות הכי טובות שראיתי השנה, ושבימוי אלימות מפוארת שכזו חייבת בפרסים. התנועות של השחקנים, היצירתיות, הכאב המוחשי שעובר מהמסך, אלו דברים שאנחנו לא נתקלים בהם בדרך כלל.

אם זה היה איזשהו סרט שהייתי רואה באיזה פסטיבל מרוחק או מוצא בפינה אפילה של האינטרנט הייתי יושב עכשיו ומתאר לכם כל רגע מהסחרור עוצר הנשימה הזה. אבל אין צורך. זה בפאקינג נטפליקס. זה במרחק שתי לחיצות עכבר מכם. אני לא מבין למה אתם עדיין קוראים את הטקסט הזה ולא רצים לטלוויזיה שלכם.

העניין הוא שזה לא רק האלימות. למרבה הצער החיים שלנו די שוחים בחרא הזה, ככה שכאב מצולם היטב איננו ערך בפני עצמו. "עם רדת ליל" מתהדר גם בעריכה, צילום וסאונד קטלניים. זה קולנוע מפואר באמת ובתמים. נכון, אמנם המשחק לא באמת כזה שיאיים על עונת האוסקרים הקרובה, ולעיתים אולי עדיף שהדמויות לא ידברו כי גם הדיאלוגים לא בדיוק טום סטופרד, אבל כשזה מגיע למיומנות קולנועית ולהצטיינות בתחום הספציפי של אקשן פנים-מול-פנים, לא תראו שום דבר כזה השנה.

אתם עוד תשמעו על הסרט הזה כשנתחיל בסיכומי 2018 בעוד חודש. אני מבטיח לכם.

"שהשטן ייקח אותך" – May the Devil Take You

לעשות את סרט האקשן המוצלח של השנה זה משהו שבהחלט אין לזלזל בו. להוסיף לכך גם את אחד מסרטי האימה המהנים של החודשים האחרונים, זה כבר משהו שאני לא בטוח אם המוח שלי יכול להכיל לחלוטין. אבל זה טימו ג'איינטו. ככה נראה מישהו שכל המהות שלו זה לעשות קולנוע.

לא הייתי ממהר להגיד ש"שהשטן ייקח אותך" הוא אחד מסרטי האימה הגדולים של 2018, אבל זאת מכיוון שהשנה הזאת היא אחת הטובות בתולדות הז'אנר, לפחות מאז שהתחלתי לעקוב באדיקות מביכה אחר העניין מאז אימת החודש הראשונה של 2013. בכל זאת מדובר בשנה של "תורשתי", "מקום שקט", "סוספיריה", "הרעבים", "קליבר" ו"אמא ואבא", אבל כשזה מגיע להנאה ובידור, הסרט האינדונזי הזה תופס מקום של כבוד.

שני הסרטים שחשבתי עליהם הכי הרבה בזמן הצפייה בסרט הם "מוות אכזרי" ו"קחי אותי לגיהנום" הסם-ריימיאים, שניהם מהאהובים ביותר של האימה המודרנית. אמנם קשה לומר שפחדתי יותר מדי, אבל ג'איינטו מביא פה כזו מתנה לאהובי הז'אנר שאי אפשר שלא לאמץ אותו בהתלהבות.
הכל מתחיל כאשר איש בשם לסמנה מחליט לפנות לכוחות האופל על מנת להבטיח לעצמו הצלחה כלכלית. הוא מזמן לביתו כוהנת של השטן כדי להציע את עצמו כעבד ובכך להרוויח ממון רב. זה בהחלט מצליח, אבל המחיר הוא די כבד, כמו ברוב העסקאות מהסוג הזה (הוא כנראה מעולם לא ראה את "ליבו של איינג'ל"), ומי שיסבלו בעקבות המהלך הם שארי הבשר שלו. לאחר ההצלחה בין לילה של לסמנה, הוא נוטש את בתו הבכורה ואת אשתו הראשונה שמוצאת את מותה בנסיבות מסתוריות, מקים משפחה חדשה עם שחקנית לשעבר איתה הוא מביא לעולם שלושה ילדים, ואז מאבד את כל ממונו ואת בריאותו, מאושפז בבית החולים כאשר כל איבריו קורסים ומחלת עור מאוד לא סקסית משתלטת עליו. כאשר הוא על ערש דווי, מתקבצים כל ילדיו ואלמנתו-לעתיד בביתו כדי לחפש האם נותר שם איזשהו ממון או ירושה נסתרת, ומוצאים במקום זה את הפתח לגיהינום.

אתוודה שקיוויתי ש"שהשטן ייקח אותך" יהיה מעט יותר קיצוני ממה שקרה בסופו של דבר, אבל אל דאגה, יש פה בהחלט מספיק איברים מפוזרים ורגעים מדממים כדי לשמח כל אדם, מה גם שהצילום פשוט מדהים, ורגע אחד שכולל בובות וודו כנראה יגרום לכם להתכווץ על הספה. זה דבר טוב, אם אולי לא הייתי ברור.
כמו ב"עם רדת ליל" גם פה נרשמת בעייתיות בתחום הופעות השחקנים ועיצוב הדמויות והעניינים מרגישים די פונקציונליים, אבל אשקר אם אומר שזה הפריע לי או מנע משהו מהחוויה הכללית.

אני באמת מאמין שג'איינטו מוכיח ב"שהשטן ייקח אותך" שיש יורש לימיו הגדולים של סם ריימי. עכשיו רק צריך לחכות שהעולם יגלה אותו, ושחלילה לא יתפתה לחתום על צ'ק מטעם דיסני-מארוול. אני רוצה לשמור עליו בדיוק כמו שהוא עכשיו. וזאת ההוכחה לאהבה אמיתית, אם אתם שואלים אותי.