"אנטמן והצרעה", סקירה

יש משהו שמייצר ציפיות נמוכות בדמות של אנטמן ביחס לשאר גיבורי מארוול הקולנועיים, למרות החינניות המתפתחת של פול ראד שמגלם אותו. אם תבקשו ממני לתאר עכשיו את הסרט הראשון, למשל, אני לא חושבת שאצליח להיזכר. התחושה הכללית שנשארה היא "היו כמה צחוקים טובים, היו כמה בדיחות מתאמצות וקצת נמתחות, מייקל דאגלס אחלה, למה לאוונג'לין לילי יש קסדה על הראש? רגע, הוא לוזר בקטע פתטי או בקטע סימפתטי? לא משנה, סבבה".

הדבר הטוב העיקרי שקרה עם אנטמן, הייתה ההופעה הענקית שלו (פשוטו כמשמעו) בסצנת הקרב ב"קפטן אמריקה: מלחמת האזרחים". הדקות הספורות שלו שם הותירו רושם הרבה יותר חד ואולי אפילו מדויק של מהות הדמות והאופי שלה, מאשר הסרט השלם שקדם לו. אולי זו אחת הסיבות שבחרו לבסס את מערכת היחסים שלו עם האנק פים (מייקל דאגלס) ובתו הופ ואן דיין (אוונג'לין לילי) ב"אנטמן והצרעה" (Ant-man and the Wasp) כהמשך ישיר של תוצאות השתתפותו בקרב הזה, ולא רק העובדה שהם באים אחד אחרי השני באופן כרונולוגי.

אפרופו כרונולוגיה, חלק מהנמכת הציפיות באה, במקרה האישי שלי, גם בגלל התזמון של הסרט. מצד אחד, אני מבינה את ההנחה שלהוציא אתנחתה קומית קלילה רגע אחרי "הנוקמים: מלחמת האינסוף" תיתן לנו מרווח נשימה ותאפשר לנו לחבב אותו יותר. מצד שני, הוא מגיע רגע אחרי חוויה בומבסטית ומטלטלת, ושני רגעים אחרי "הפנתר השחור" שלא היה מושלם אבל עדיין היה מרשים ומדובר בצדק. גם אם הוא עשוי בצורה מהוקצעת מבחינת הפקה ומשחק, אין לו סיכוי להשאיר רושם כמותם.

אפשר לבוא ולומר בסלחנות שזה כל מה שהוא אמור להיות, סרט קליל ו"קטן" באופן יחסי במונחי התקציב של מארוול סטודיוז – ההערכות הן שהוא עלה כ-160 מיליון דולר, יותר מהסרט הקודם של איש הנמלה, אבל משמעותית פחות מ"הפנתר השחור" ובטח שלא מתקרב לגירוד סרט הנוקמים האחרון שעלה בין 300-400 מיליון דולרים. פייטון ריד חזר לביים, ועל התסריט חתומים די הרבה שמות: כריס מקנה ואריק סומרז ("קומיוניטי", "לגו באטמן", שני סרטי ספיידרמן האחרונים וג'ומנג'י החדש), פול ראד, אנדרו בארר וגבריאל פרארי (סרט האימה "Haunt" שהאחד כתב והשני הפיק). אז יש כאן תסריט עם סיפור קצת יותר טוב מזה של הסרט הקודם, שחוזר על חלק מהטריקים והדברים שכבר למדנו בצורה די מעייפת, עם הבלחות מוצלחות פה ושם. זה אמור להספיק, לא? כן, זה בסדר, עד שנזכרים ב"ת'ור: ראגנארוק" ומבינים שהרף, גם בקומדיות היותר קלילות ופרועות של מארוול, עומד במקום הרבה יותר גבוה עכשיו.

זה לא אומר שמדובר בסרט רע. הוא סביר, היו כמה קטעים שהוציאו צחוק מתגלגל, גם אם זה אף פעם לא היה כל הקהל שצחק, כנראה שתמצאו בו לפחות כמה בדיחות שיעבדו בשבילכם ממש. רוב הדמויות מעניינות מבחינת הפוטנציאל שלהן, עוד יותר כאשר חושבים על מערכות היחסים ביניהן. לצערי, רוב הפוטנציאל הזה לא ממומש בשום צורה, ונשאר לנו להתנחם במונטאז'ים של ראד משתולל בימים האחרונים של מעצר הבית אליו הוא נכנס בגלל הבלגן שיצר כשהלך לעזור לקפטן אמריקה, בחילופי דברים חמודים אך ממורמרים בינו לבין האנק שעדיין כועס עליו בגלל אותו מהלך, בסצנת הנסיעה הראשונה בסרט בה רכב גדל וקטן חליפות, ובקרב הראשון שבו הופ מפגינה את כישורי הצרעה שלה, רגע לפני שאנחנו מבינים את הקטע ואז מקבלים את אותם סוגי קרבות ומרדפים משהו כמו עוד שמונה מאות פעם.

העלילה, בגדול, מפגישה את, האנק, הופ וסקוט, שלושה ימים לפני שהוא אמור לסיים את מעצר הבית בו הוא נמצא למעלה כמעט שנתיים. סקוט אמור להתמודד עם האויב הגדול שלו – כלומר, הוא עצמו ונטייתו לבלגן עניינים ולהסתבך עם החוק. הוא רוצה להשתנות עכשיו, ועומד לפתוח עסק לאבטחה עם שותפיו לפשע משכבר הימים, לואיס (מייקל פנה) הנוירוטי, דייב (טיפ "טי איי" האריס) וקורט (דיוויד אסטמלצ'יין). הוא שם את בתו בעדיפות ראשונה, ובאמת מקווה שהימים הספורים שנותרו לו יעברו על מי מנוחות. אבל אז, כמובן, משהו קורה, והאנק והופ זקוקים לעזרתו.

זה לא שהם כל כך ששים לדבר איתו. למען האמת, ולוקח זמן להבין מה רוצים מאיתנו בהקשר הזה בסרט, הם ממש כועסים עליו, בגלל שהלך לעזור לקפטן אמריקה באותו סכסוך פנימי עם האוונג'רז, גנב חליפה, נתפס ולא אמר להם כלום. ההסתבכות שלו גרמה לכך שמחפשים גם אותם, בגלל שימוש לא חוקי בכל הדברים האלו שהאנק ממציא, או משהו כזה.

הם מבלים את זמנם במעבדה שמתכווצת בנוחות לטרולי, עם מלא מכוניות מתכווצות (כל כך הרבה חסויות, כל כך הרבה), בורחים ממקום למקום ומחפשים דרך למצוא את אשתו של האנק, אמא של הופ – ג'נט ואן דיין (מישל פייפר, שבזמן המסך המועט שלה שוב מעלה את הרמה בסרט). היא נעלמה לפני 30 שנה לתוך הממד הקוואנטי, כאשר התכווצה יותר מדי כדי להציל המון אנשים במשימה. סקוט הצליח לחזור מהממד הזה בסרט הקודם, והאב והבת חושבים שיש סיכוי שהוא ראה את ג'נט שם, והם יוכלו למצוא אותה, דרכו.

הפרמיס הזה מספק את אחת מהסצנות החמודות והמצחיקות בסרט, שנשענת על קצת הפתעה, והרבה על כישורי המשחק הקומיים של ראד. עוד כמה רגעים מצחיקים במיוחד לדעתי מגיעים מהחברים של סקוט, כאשר יש שימוש אחד ומדויק באופן שבו לואיס מברבר. זו מעין פאוזה בסרט שמייצרת סוג של "תקציר הפרקים הקודמים" והוא מצחיק וחד יותר מרוב שאר הסרט. מתוך שטף הדיבור שלו מגיע גם הסבר קצרצר ואפילו מחוכם לסיבה שאחד הרינגטונים של סקוט הוא שיר של מוריסי, שיגרום לכל מי שמכיר את המלנכוליה המהנה שלו לחייך. עוד משהו שגרם לי להשתנק מצחוק, ולמען האמת לא בטוחה כמה הוא יצחיק אחרים, היה התייחסות נכונה, סוף סוף, של קורט, לבאבא יגה, המכשפה המפחידה מהפולקלור הרוסי. יש אזכור חוזר שלה במותג האקשן והקאמפ הטוב ביותר של השנים האחרונות (רק לדעתי, נו) "ג'ון וויק", רק ששם המשיכו לטעות, אולי בכוונה, בהסבר עליה. כאן היחס מדויק, מטופש ובול במקום.

אני לא נכנסת להמשך הפרטים כדי לא לספיילר, וגם כי באמת, לא צריך להבין יותר מדי בפיזיקה בשביל להבין שאין מה לנסות לחפש היגיון במכניקה ובאופן שהמדע הבדיוני פועל בסרט הזה. כדי לא לחטוף מיגרנה מכל המהלכים הפיזיקליים לכאורה בו (מכוניות קטנות שנוסעות מהר כמו מכוניות גדולות בלי מאמץ, המון זריקת מילים על תאוריית הקוואנטים, השלכות פיזיות לא עקביות ועוד ועוד) צריך לנסות ולדמיין שזו לא תאוריית קוואנטים, או שום דבר מהעולם האמיתי, אלא עוד משהו מומצא לחלוטין אולי, וכך זה יישמע פחות מופרך. אפשר להתמקד במקום באופן שבו הסרט בוחר לא להתמקד בקרבות בהם אנטמן והצרעה מאוד קטנים כל הזמן, אלא לתת להם אסטרטגיית לחימה בה הם גדלים וקטנים בעצמם כל הזמן כדי לתפוס מומנטום, להתחמק ולהפתיע את היריבים. הם עושים את אותו הדבר עם חפצים, וזה יופי של גימיק, אבל בשלב מסוים הוא חוזר על עצמו ונהיה מאוד מתיש. ההשערה שלי היא שיצאו כאן מנקודת הנחה שאם הדמויות יהיו קטנות כל הזמן, זה ייראה יותר מדי כמו סרט לילדים בלבד, כנ"ל אם הן יהיו ענקיות כל הזמן, ולכן בחרו בדרך האמצע, שנראית יותר כמו "קרב רגיל" עם טריקים. זה עובד, אבל גם קצת משעמם.

כנראה שלא היה אכפת לי כל כך מחוסר ההיגיון, ואולי גם לא מהרפטטיביות של מכניקת הקרב, אם האופן שבו הדמויות היו מתנהלות זו מול זו היה מעניין יותר. יש לנו כמה קונפליקטים כאן, אבל אף אחד מהם לא נכנס באמת לעובי הקורה, או למקום קצת יותר פרוע. חוץ מהקונפליקט הפנימי של סקוט, החיצוני בינו לבין האנק והופ, יש עוד סוג של נבל שמוכר להם רכיבים טכנולוגיים מתוחכמים (וולטון גוגינס). הוא משמש כמרכיב שמניע ומעכב לסירוגין את העלילה, אבל הוא לא מרגיש כמו דמות באמת רוב הזמן, אלא בעיקר כעוד תירוץ להראות כמה מכוניות, של יונדאי, אם אני לא טועה.

בניית הדמויות הכי מפוספסת היא זו של "רוח הרפאים" (האנה ג'ון קאמן) וביל (לורנס פישבורן). עוד רגע ארחיב עליהם מעט בספוילרים, אבל בגדול, מדובר בנבל שנראה מרשים ורב עוצמה, אבל הולך ומאבד את היכולת שלו לעניין ואת הרלוונטיות שלו ככל שהסרט מתקדם. זה נראה כאילו הכותבים לא הצליחו להחליט לאיזה קהל יעד הסרט מיועד, לא ברמת האלימות עצמה, אלא ברמת העומק והיחסים, ולכן כל דבר שקורה בו נשאר מסומן מאוד ודי שטחי. לא נלקחה כאן החלטה לא לכיוון של סרט ילדים פרוע ממש, אבל גם לא של הומור עם קצת עומק שיעניין בצורה "בוגרת" יותר ויוסיף נפח לדמויות, או לפחות מה שייתפס כסכנה מוחשית. גם הדמות של הופ מאכזבת במידת מה. יש לה מספיק זמן מסך, והרבה חשיבות לעלילה, אבל היא כתובה כמו הבייביסיטר של שאר הדמויות, זו ששומרת על קור רוח וענייניות או עלבון, ולכן רוב הזמן קשה ליהנות ממנה.

ועכשיו, קצת ספוילרים (גם ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף". כמובן)

מה שאכזב אותי מאוד בדמויות של אווה (הלוא היא אותה "רוח רפאים") וביל, הוא שהיה להן כל כך הרבה פוטנציאל לייצר מתח מורכב והזדהות. שניהם אמורים לעמת את הדמות של האנק עם המחיר שאנשים סביבו שילמו על היוהרה שלו. האחד עבד לצידו עד שפוטר וסולד מהגישה שלו, השנייה שילמה מחיר הרבה יותר כבד, כאשר אבא שלה ניסה להוכיח שהוא טוב כמו האנק, לטהר את שמו ולכן ייצר תאונה איומה שגבתה את חייו וחיי אשתו, והותיר את בתו במצב פיזי לא יציב. היא כל הזמן מתגשמת כחומר ואז נעלמת, מה שגורם לה להיות באמת חצי רוח רפאים, אבל גם לסבול מכאבים איומים ולגסוס. היא מספרת איך ביל היחיד שדאג לה, בזמן שהארגון עצמו שמר עליה אבל גם ניצל אותה והפך אותה לנשק אנושי. היא מתחילה את הסרט כנבל מסתורי ורב עוצמה, עם חליפה מרהיבה, מהירות וכוח. היא מלחיצה ממש, למשהו כמו חמישית סרט, ואז גם מגלים לנו מי היא ממש מהר, גם מראים כמה היא חלשה בעצם וגם נהיה הרבה יותר קל להילחם בה פתאום. לו רק היו מותחים את הגילוי הזה עוד קצת, או משאירים אותה חזקה מתוך הטירוף שאליו הכאב והאכזבה הובילו אותה, או יודעים מה, לפחות נותנים להאנק לעצור ולהרהר רגע בכאוס שהוא יוצר סביבו, שקשור גם לעובדה שאשתו נעלמה. ביל מאשים אותו באופן מאוד ברור בכך, וכלום לא באמת קורה.

האנק מתנער בקלילות מכל הרמיזות האלו, ונשאר כדמות שטוחה למדיי. ביל ואווה גם הם נשארים קצת סתמיים, התהליכים שהם עוברים קורים מהר ובסופו של דבר חסרי השלכות. היא רוצה ללכת עד הסוף ולפגוע באשתו של האנק ואולי בבת של סקוט, אבל וואלה, זה קצת קשה לעיכול? אז זה לא קורה. חשבתם שנקבל השוואות אכזריות לגבי יחסי בנות והורים כאן? נופ. כלום.
אני מגזימה, וזו רק קומדיה קלילה? אז יכלו לפתור את הקונפליקט המיותר הזה הרבה, הרבה קודם ולהפוך את כולם לחבורה גדולה ומצחיקה שפועלת יחד למען מטרה משותפת. זה עבד ב"דדפול" האחרון. זה יכול לעבוד גם כאן.

וכמה מילים אחרונות על החלק הכי טוב בסרט: סצנת הפוסט קרדיטס הראשונה. כל הסרט ידענו שזה הולך לקרות. היה ברור שבסוף הסרט יהיה חיבור לגורל האכזר (והזמני, אני בטוחה שזה זמני) של העולם כפי שהתרחש בסרט הנוקמים האחרון, השאלה רק הייתה איך זה יקרה, וכאן עשו מהלך די מבריק, דווקא באופן שבו לא הראו לנו את ההיעלמות מתרחשת, אלא השאירו אותנו עם סקוט, תקוע לו בממד הקוואנטי שוב, ולא מבין למה יש דממת אלחוט בצד השני פתאום.

האירוניה יצרה אפקט אכזרי שהוציא השתנקות מכל הקהל באולם ברגע שראינו את האפר המוכר כבר, במקום שבו עמדו האנק, ג'נט והופ. קיבלנו גם רמז אפשרי לאופן שבו דברים ייפתרו בהמשך, עם כמה מילים על "מערבולת זמן" כלשהי שנמצאת בתוך הממד הקוונטי, אבל בעיקר היה כאן רגע אפקטיבי וכמעט טהור של אומללות מתפרצת, בגלל ההבנה של מה שבטח הולך לעבור על סקוט מעכשיו. וכן, גם ההטרלה בסצנת הפוסט קרדיטס השנייה הייתה מצוינת. תנו לנו לשבת עד הסוף בשביל לראות נמלה מתופפת אחרי שחצי מהעולם הלך להשד יודע איפה, ואז עוד תתאכזרו אלינו עם התהייה האם אנטמן והצרעה יחזרו. הם יחזרו? ברור שהם יחזרו. עכשיו נשאר לנו לחכות ולראות איך, ואם הדמויות יקבלו קצת יותר עומק או כיוון סוף סוף.