פרויקט כל סרטי סטיבן קינג – פרק 3: "קריפשואו" (1982)

המפגש השלישי בין סטיבן קינג והקולנוע הגיע גם הוא בזכות במאי שהוא אגדה חיה. אחרי בריאן דה פלמה וסטנלי קובריק, היה זה תורו של ג'ורג' רומרו להיסחף אל העולם הקינגי, אבל הפעם עם טוויסט – הסרט לא התבסס על אחד מספריו של קינג, אלא על תסריט מקורי, מה שהופך אותו לבכורת התסריטאות של קינג. ובכן, סוג של. "קריפשואו" (Creepshow), שיתוף הפעולה הראשון של רומרו וקינג, הוא בעצם סרט אנתולוגיה המורכב מחמישה סיפורי אימה, שניים מהם מבוססים על סיפורים קצרים של קינג ושלושה מהם נכתבו במיוחד לפרויקט.

רומרו הוא אחד מהפופולריים בבמאי האימה בהיסטוריה, בעיקר בזכות תרומתו לז'אנר בסוף שנות השישים, כאשר ביים את הסרט דל התקציב "ליל המתים החיים", שהוא לא רק יצירת מופת מוחלטת שעומדת בזכות עצמה, אלא גם זו שעשתה מהפכה בסרטי הזומבים ובסרטים העצמאיים באופן כללי, והשפיעה על דורות של יוצרים. "קריפשואו" היה סרטו ה-8 במספר, וגם לאחת מהצלחותיו הגדולות אצל הקהל. בשנת 1982 הסרט היה לשובר קופות, והצטרף לקבוצת הדגל של אותה שנה מיתולוגית שכללה את "אי.טי", "בלייד ראנר", "הדבר", "פולטרגייסט", "משחק הדמים", "טרון" ו"מסע בין כוכבים: זעמו של קהאן". ו"גנדי" זכה באוסקר. אבל כבר עברנו את החלק הזה.

אנתולוגיות האימה תמיד היו פופולריות, ולאחרונה הן חזרו ובגדול עם מספר פרויקטים כמו "V/H/S" על שלושת חלקיו (הטוב, הרע והמכוער), "האל"ף-בי"ת של המוות" לו היו שתי מהדורות, "XX", "חגים" ו"סאות'באונד", כולם ללא יוצא מן הכלל לא אחידים בלשון המעטה, ואני מאוד מעודן. בשונה מהאנתולוגיות החדשות, "קריפשואו" נבדל בכך שהוא לא כולל בתוכו יוצרים שונים שמתחלקים במלאכה. בהקשר הזה צריך אולי להזכיר את האנתולוגיה הכי טובה של התקופה האחרונה, "Trick ‘r Treat" הנפלא של מייקל דוהארטי, וזה מקרה נדיר גם מבחינת איכות וגם מהבחינה שהיא נעשתה על ידי יוצר אחד.
זאת בעצם המלכודת של סרטי אנתולוגיה – אין שום סיכוי שכל הפרקים המרכיבים את הסרט יהיו באותה רמה, ואפשר אפילו לומר שברוב המקרים הרע יעפיל על הטוב. קל וחומר במקרה שלפנינו, כי אם לוקחים בחשבון ששני האנשים מאחורי הסרט לשמו התכנסנו – רומרו וקינג – עם כל האהבה שלנו אליהם, לא כאלו שקלעו בול בכל פרויקט שלהם ולעיתים פספסו בגדול, ניתן להניח שגם האנתולוגיה שלהם תסבול מעלית ומורדות, בתקווה שיהיה לפחות סיפור אחד ששווה את הצפייה.

אז סיפור אחד מוצלח יש פה בוודאות. האם זה מצדיק את השעתיים של "קריפשואו"? זאת שאלה אחרת. יש בו כל מיני סוגים שונים של תת-ז'אנר, כאשר מה שמאחד ביניהם הוא אקספרסיביות בתאורה ובצילום. הגישה של רומרו וקינג היא נוסטלגית, ועל כן הם מרשים לעצמם להתפרע. שזה נחמד לכשלעצמו, אבל לא תמיד עובד.

סיפור המסגרת של "קריפשואו" מתחיל כאשר אבא מעניש את בנו הקטן (ג'ו קינג-לעתיד-היל, בנו האמיתי של קינג) על קריאת חוברות קומיקס אימתיים, להם "קריפשואו" הוא בעצם מחווה. הסרט מתחיל כאשר הילד הקטן שואף לנקום באביו הקפדן והנוקשה, ומסתיים כאשר אותה נקמה יוצאת לפועל. בין לבין נעבור בין הסיפורים שמרכיבים את חוברת הקומיקס שעוררה את הסערה, במעברים של אנימציה שאני מצאתי כמוצלחים למדי.

הפרק הראשון נקרא "יום האב", אם כי בעיני השם שראוי היה לתת לו הוא "איפה העוגה". זה סרט בסגנון גותיקה-דרומית, והוא מתרחש בערב אחד ביום האב, כאשר בעל אחוזות עשיר, מרושע ומאוד מת מחליט שהגיע הזמן לצאת מהקבר ולנקום בבני המשפחה שלו, כפי הנראה כי הוא דורש את העוגה שלא קיבל ביום האב האחרון שלו לפני שבע שנים כי הוא היה עסוק בלהירצח על ידי בתו. הפרק הזה הוא סביר, נטול פואנטה לחלוטין, לא מאוד מפחיד או מצחיק, אבל אפשר ליהנות בו מאד האריס החתיך בן ה-32 באחת מהופעותיו הקולנועיות הראשונות, ולא האחרונה ביקום של קינג.

הפרק השני, "מותו הבודד של ג'ורדי ווריל" מבוסס על סיפור קצר של קינג, הוא ללא ספק הגרוע ביותר באנתולוגיה, ואני ממש לא מבין למה התעקשו להשאיר אותו בפנים. יכול להיות שזה בגלל שהוא כולו מופע יחיד של קינג, שמשחק את הדמות היחידה בפרק, ולא באופן מוצלח במיוחד.
קינג מגלם איכר דרומי כמו קלישאות של איכרים דרומים בורים, שמגלה בחצר החווה שלו פיסת מטאור קטנה. הוא מהרהר כמה כסף יוכל לעשות אם ימכור אותה ל"מחלקה למטאורים" באוניברסיטה, אבל לאחר שהוא נוגע בכדור הקטן, הוא מגלה שעל גופו מניצה מין צמחיה משונה, שגם משתלטת על החווה. הוא מנסה להיפטר מזה אבל לא הולך לו, ומתאבד. זה לא ספויילר, זה הפאקינג שם של הפרק.
כנראה שזה היה אמור להיות החלק הקומי יותר, אבל מכיוון שהוא לא מוביל לשום דבר ואין שום עניין בדמות הראשית, בכוח המסתורי מהחלל החיצון, או מהמפגש ביניהם, מדובר רק בכמה דקות שמאפשרות יופי של הפסקת שירותים.

הפרק השלישי הוא "Something to Tide You Over" בהשתתפות לא פחות מטד דנסון ולסלי נילסן עליו השלום, שנתיים אחרי "טיסה נעימה" ושש שנים לפני "האקדח מת מצחוק". זהו סיפור נקמה שמתחיל כאשר גבר שנבגד על ידי אשתו מגיע לבית המאהב, ולוקח אותו לחוף הים כדי להוציא לפועל את תוכניתו הזדונית, והממש מורכבת שלא לצורך. בסוף יש טוויסט על טבעי.
יחסית לשניים הקודמים, הפרק הזה בולט לטובה, בעיקר בזכות ההופעה של נילסן האחד והיחיד, והדקות האחרונות והמוצלחות שלו. גם במקרה הזה, למות מפחד או להיקרע מצחוק אינן אופציות.

הרביעי, "התיבה" המבוסס על סיפור קיים של קינג, הוא ללא צל של ספק הטוב ביותר באנתולוגיה, וגם הארוך ביותר. הייתי אפילו מגדיל ואומר שמבין כל מרכיבי "קריפשואו" הוא זה שהייתי שמח אם יהיה סרט באורך מלא.
רוב עלילתו נעה בשני קווים מקבילים. הראשון הוא של פרופסור מבוגר ונטול עמוד שדרה שמפנטז לרצוח את בת זוגו ה… נכנה אותה "לא מעודנת", והשני הוא קולגה של אותו פרופסור, המגיע לבניין האוניברסיטה הנטוש לאחר שהשרת מצא שם ארגז חתום בן מעל למאה שנה, ובתוכו משהו שיהפוך את הלילה הזה לארוך וקטלני למדי.
גם הנראטיב היחסית מורכב של הפרק, הופעות השחקנים (האל הולברוק ופריץ וויבר הם אנשי האקדמיה. אדריאן ברבאו יקירת סרטי קרפנטר "הערפל" ו"הבריחה מניו יורק" היא הצלע הנשית), והעיצוב הממש מצוין של היצור הנח בתוך התיבה, כולם הופכים את הפרק הזה להנאה ממש גדולה.

החלק החמישי והחותם הוא המוזר ביותר, ושמו "They’re Creeping Up on You" והוא צריך להגיע עם אזהרה – לכל הצופים והצופות עם רגישות לחרקים ותיקנים, שמרו מרחק רב מהדבר הזה. בדף הוויקיפדיה כתוב ש-20,000 מקקים הובאו לככב בפרק החותם את "קריפשואו", ואני נשבע לכם שכל אחד ואחד מהם מקבל את זמן המסך המגיע לו. אני עצמי ממש אדיש לג'וקים וממש לא נבהל או נרתע מהם (עכבישים זו הבעיה שלי, אם כבר) ואפילו לי זה היה יותר מדי.
השחקן הוותיק אי.ג'י. מארשל ("12 המושבעים") הוא איש עסקים אקסצנטרי המתגורר בדירה מבודדת ואטומה בחלקו העליון של רב קומות, שם יהיה רחוק מהזוהמה של הרחובות, ובעיקר מהדבר השנוא עליו – ג'וקים. לא ברור האם זו קארמה שלילית או שהכל רק בראשו, אבל בלילה האחרון שלו על פני האדמה, לאחר שגרם בעקיפין להתאבדותו של קולגה, יותקף האיש הנאלח על ידי משלחת עצומה של מזיקים שייכנסו, מילולית, לכל חור בדירה או בגוף שלו. זאת הייתה, כזכור, תקופה טרום האפקטים הממוחשבים, ועל כן כל תיקן שמופיע פה היה קיים במציאות, כמו גם שם פרטי ומשפחה תומכת מאחוריו שהביאה אותו לעסקי השעשועים. האפקט האחרון של הסרט – שנעשה, כמו שאר האיפור ב"קריפשואו" על ידי אמן האיפור הגדול של האימה הקולנועית בסבנטיז טום סאוויני (שמקבל גם הופעת אורח) – הוא אחד המחליאים, ועל כן המצויינים, שראיתי.

הצלחת "קריפשואו" הביאה לשני סרטי המשך. הראשון ייצא לקולנוע ב-1987, ואמנם קינג לא יהיה התסריטאי אבל הפרקים כן יתבססו על כתביו ועל כן סביר שנפגוש בו בהמשך הפרויקט, והשני ייצא ישר למדיה ביתית עשר שנים לאחר מכן. מכיוון שלקינג לא יהיה בו כל חלק, אנחנו נפסח עליו. בכל זאת, יש גבול.
מכאן ימשיך רומרו לחלק החותם של טרילוגיית הזומבים הראשונה של "יום המתים" ועם קינג ישתף פעולה שוב כעשור לאחר מכן ב"החצי האפל". אם הכל יילך כצפוי, נגיע גם אליו.

המצעד המתעדכן של כל סרטי סטיבן קינג:
1. "הניצוץ" (1980)
2. "קארי" (1976)
3. "קריפשואו" (1982)