אימת החודש – פברואר 2018: "הפולחן", "נערות הטרגדיה", "יום המתים: בלאדליין"

אספר שאחד מסרטי מהדורת פברואר של פינת האימה החודשית היה אמור להיות "פרדוקס קלוברפילד", אבל לאחר שגיליתי שהוא לגמרי מחזיק סקירה רגילה, החלטנו להוציא אותו בפני עצמו. כך מותחן המד"ב ה… נקרא לזה "שנוי במחלוקת", קיבל יום שלם משלו בסריטה. האמת היא שגם באימת החודש הזו יש סרט שבתקופה רגועה יותר יכל ליהנות משדרוג שכזה, גם הוא של נטפליקס, אבל למרבה השמחה האתר כל כך עמוס בתקופה הזו, שהוא יאלץ להצטופף עם עוד שני סרטים אחרים. כדי בכל זאת לתת לו כבוד, נפתח עמו, ומשם נמשיך לסרט סלאשרים נשי מדובר, ולטראש זומבים חדש מאוד.

"הפולחן" – The Ritual

נטפליקס, עלי להודות, לא מדהימה בתחום האימה. להוציא את ההפקות של מייק פלאנאגן ("Hush", "המשחקים של ג'ראלד") עליהן אני מברך, ספריית הז'אנר של חברת הסטרימינג לא בדיוק עולה על גדותיה בכותרים שמצריכים תשומת לב מיוחדת, ועל כן כשמגיע אחד כזה קשה שלא להתלהב.

"הפולחן" הבריטי איננו איזו בשורה חדשה או אחד מסרטי האימה הגדולים של הזמן האחרון, אבל הוא בהחלט בולט באיכויותיו, ואל נטפליקס הגיע אחרי הקרנות בפסטיבלי טורונטו וסיטג'ס (שם זכה בפרס השחקן לרייף ספול) ונוכחות בפרסי הקולנוע הבריטי העצמאי. זהו סרטו של דיויד ברוקנר, שביים את אחד הפרקים הטובים ביותר בתולדות אנתולוגיית האימה המפוקפקת "V/H/S" ("ליל החובבים" שפתח את הסרט הראשון) ותרם ממרצו לעוד אנתולוגיה שצצה באימת החודש בעבר, "סאות'באונד". זהו בעצם הסרט הראשון שהוא חתום עליו לבדו.

במתכונת סרטי "חופשה שהשתבשה", גם "הפולחן" סובב ברובו סביב קבוצת אנשים שיצאה לה לתור מקום לא מוכר והסתבכה עם כוחות מקומיים מטרידים. הפעם, אל התסבוכת הזו אנחנו נגיע אחרי אקספוזיציה קצרה ואפקטיבית, כזו הנוטעת טראומה אצל הגיבור וכמובן תצוץ ותהפוך למשמעותית בשלבים יותר מאוחרים של הסרט, מעניקה לסרט אלמנטים של סיפור גאולה – הדמות שמקבלת הזדמנות לעשות תיקון לחטא או למעשה מביש שרודף אותה.
העניין העיקרי הוא, ונתחיל עם זה לפני שנעבור לדברים הטובים, שכל הקו העלילתי הזה מיותר לחלוטין ומרגיש כמו תוצאה של ועדת ביקורת לפני מימון, שייעצה לתסריטאי ג'ו ברטון (שעיבד את הספר של אדם נוויל) להוסיף טראומה כדי שהגיבור יצטרך לנצח. כי הרי שד סקנדינבי וקהילה מטורללת של עובדי אלילים שנראים כמו הגרסה הבלונדינית של "גבעות הפחד" זה לא מספיק, צריך שהגיבור גם ירגיש רע עם עצמו.
האמת שזה משהו מאוד שכיח. נגיד "מים לא שקטים" או "עמוק למעלה", שגם השקיעו המון בסיפור מסגרת רגשני שלא בהכרח פגם בסרט, אבל הרגיש שמכביד על העניינים. ב"הפולחן", מעבר לכמה מעברים ויזואלים מצוינים, עלילת התיקון לא באמת תורמת לשום דבר והסרט יכל להסתדר נהדר גם בלעדיה.
הקטע הכי מוזר הוא – שזה לא עוזר. לא לגיבור להיות מעורר אמפטיה יותר ולא לאימפקט הרגשי. אבל כן מאפשר כמה התפרעויות ויזואליות ראויות.

אם שמים את זה בצד, "הפולחן" הוא יופי של אופציית אימה אם אתם מחפשים אחת. הוא עשוי נהדר, הבימוי של ברוקנר בטוח גם אם הוא הולך בתלמים די מוכרים, והצילום, המוזיקה והעיצוב מרשימים למדי. גם בגזרת ההופעות נרשמת הצלחה, עם רייף ספול ("מכונת הכסף") שמוביל קאסט מצומצם אך ראוי.
מבחינתי "הפולחן" הוא כל מה שרצינו שסרט ההמשך ל"פרויקט המכשפה מבלייר" יהיה אבל לא עלה בידו, כלומר עלילה קוהרנטית, כמה רגעים מפחידים ודמויות שאנחנו באמת מקווים שישרדו את הסכנה.

"נערות הטרגדיה" – Tragedy Girls

מארה"ב מגיע אלינו סרט הסלאשר-טינס הזה, שנחשף לפני שנה ב-SXSW, ועשה בובה של סבב פסטיבלי ז'אנר. טיילר מקינטייר הוא הבמאי, ואת קרדיט הכתיבה חלק עם כריס לי הול.
מדובר בקומדיית אימה על זוג חברות הכי טובות בתיכון כל אמריקאי, שחולקות שני תחביבים: רשתות חברתיות ורציחות סדרתיות. הן אפילו מצליחות ללכוד רוצח סדרתי מדופלם כדי ללמוד ממנו את רזי המקצוע (הוא פחות זורם עם זה), ומתכננות את דרכן להיות להיט ויראלי בשם "טרג'די גירלס". הכניסו אמירה על אובססיית השיתוף של הנוער של היום.

הסרט עצמו מעוצב בצבעים בוהקים כמו של קליפ פופ, משובץ מוזיקה מקפיצה וצעירים אטרקטיביים, כזה שעושה עבודה יפה בלהעביר את העולם של הבנות במרכזו, אותן מגלמות המוטנטיות בריאנה הידלברנד (וורהד מ"דדפול") ואלכסנדרה שיפ (סטורם מ"אקס-מן: אפוקליפסה"), שהן יפות בקטע אחר ואפשר להמר שמחכה להן קריירה מרשימה מאוד, אם לשפוט על ביצועיהן פה, התזמון הקומי שלהן, והכריזמה שהן מביאות. שאר הקאסט גם הוא חביב במיוחד, וכולל את ג'ק קוויד, קווין דוראנד ("אבודים"), וקרייג רובינסון שגם חתום כמפיק.
פה בערך מסתיימות המחמאות שלי לסרט הזה, שבעיקר גרם לי לגעגועים לסדרת הטלוויזיה "צעקה" על שתי עונותיה המהנות.

יש המון פוטנציאל, ואפילו כמה הברקות משעשעות בסרט (בעיקר העניין שבכל פעם שהשתיים מצליחות לרצוח מישהו זה איכשהו נראה כמו תאונה וזה מבאס אותן כל פעם מחדש), אבל הוא מתקדם למקומות נורא צפויים ומאוד בלתי סבירים מבחינה ריאלית, ומאבד מתח בשלבים יחסית מוקדמים. אבל האמת היא שמה שאותי ביאס יותר מהכל זה העניין שלתסריט הייתה את היכולת לחקור באופן שונה את נושא החברות של הבנות, אבל באקט עצלני למדי הולך על המקומות הכי מוכרים ומפריד ביניהן בגלל בחור. אם כבר עושים סרט כביכול חתרני על רוצחות, למה דווקא זה חייב להיות הציר העיקרי של המשבר שלהן?

יותר מכך, בעיני המפלה הכי מרכזית של הסרט, וגם ללא ספק המכשול הגדול ביותר עוד משלב הרעיון, הוא ש"נערות הטרגדיה" לא מצליח להפוך את שתי הרצחניות לדמויות שנאהב ונזדהה עמן. התסריטאים לקחו על עצמם משימה קשה עד בלתי אפשרית – להפוך את הרוצח לגיבור, להפקיע את הטירוף של הגיבורות מאלמנטים מוכרים של טראומות ילדות או חברה שלא מקבלת אותן לטובת "יצר האדם רע מנעוריו" – אבל לא הבינו איך להעניק להן בכל זאת אלמנטים גואלים שיגרמו לנו לראות אותן מעבר לזוג פסיכיות. את העוגן השפוי מגלם הבחור שניצב ביניהן, אבל הוא לא דמות מספיק חזקה בשביל התפקיד, וככזה הסרט עובר כמין משהו שרוצה להיות חצוף ובועט, אבל בעיקר מרגיש קלישאתי ושטחי.

"יום המתים: בלאדליין" – Day of the Dead: Bloodline

דבר ראשון אתנצל על התרגום החצי אפוי לשמו של הסרט. כמובן שהדרך הנכונה להתייחס אליו היא "יום המתים: שושלת", אבל הרגשתי שמילה בלאד די משמעותית פה. מצד שני, גם "יום המתים: תלם הדמים" לא משהו, אז הלכתי על גרסת אמצע. אני בטוח שתמצאו את תעצומות הנפש לסלוח לי על כך.

כל אוהדי האימה, בטח הזומביפילים שבנינו, מזהים את מקורו של שם הסרט. זהו, כמובן, הסרט השלישי בטרילוגיית המתים המקורית של האדמו"ר ג'ורג' רומרו עליו השלום, שהחלה עם "ליל המתים החיים" ב-1964 ששינתה לא רק את פני האימה אלא גם את הקולנוע העצמאי כולו והגישה לנו לראשונה את הזומבים בתצורתם המודרנית והמוכרת, והמשיכה עם "שחר המתים" ב-1978. "יום המתים" יצא ב-1985.
אתוודה שמכל סרטי הטרילוגיה הראשונה, "יום המתים" הוא הפחות חביב עלי, אבל ראיתי אותו לפני שנים רבות ולחלוטין מגיעה לו הזדמנות נוספת.
אני מתייחס אל סרטי "ליל", "יום" ו"שחר" כטרילוגיה הראשונה, כי לאחריה חזר רומרו אל הזומבים בטרילוגיה נוספת שיצאה באלף החדש, הכוללת את "ארץ המתים" המוצלח, "יומן המתים" המושמץ ו"הישרדות המתים" הנשכח.

"יום המתים: בלאדליין" הוא מבחינתו רימייק ישיר לסרט מ-1985. מאחוריו עומד כוח נשי מפתיע – המפיקה ושחקנית האימה כריסטה קמפבל (שגם השתתפה ברימייק הקודם שעשו לסרט, ב-2008) והמפיקה לטי גרובמן. ברשימת המפיקים האחראים תוכלו למצוא גם את בועז דוידזון ואבי לרנר, אבל אם אינני טועה שמם בקרדיטים כי הם בעלי הזכויות לסרטים האלו. זאת לא הפעם הראשונה ששם ישראלי מקושר לשושלת הזומבים של רומרו – מנחם גולן היה אחד ממפיקי הרימייק ל"ליל המתים החיים" משנת 1990.

עלילת "יום המתים" מתרחשת רובה בבסיס צבאי סגור, שם חיים חיילים, אנשי מחקר וניצולים מן השורה של אפוקליפסת זומבים שבאה משום מקום. גיבורת הסרט היא זואי פרקר (הבריטית סופי סקלטון), בחורה שלימודי הרפואה שלה נגדעו בעקבות המגיפה ועכשיו משמשת כרופאה של הבסיס, המנסה לייצר נסיוב שיעצור את ההתפשטות תוך שהיא מציגה חיבה גדולה מאוד לגופיות.
אם אי פעם ראיתם סרט זומבים אתם יודעים לאן זה הולך – הבסיס נשלט על ידי גנרל חמום מוח שמייצג את הימין הפוליטי, הזומבים יקיפו את את המבצר, והתרופה אולי תמצא בדיוק כאשר המתים החיים יצליחו לחדור את השערים. דילמות רבות לגבי מי יחיה ומי ימות, מה לעשות עם מי שננשך ולמי מותר לשחק אלוהים, הן כמובן חלק מהעלילה.

כמו בכל רימייק, נשאלת השאלה מדוע לעשות אותו. פה השאלה כפולה ומכופלת מכיוון שלא רק כאמור כבר נעשה רימייק ל"יום המתים" לפני עשור, שדי נשכח, אלא גם שבהתחשב בהשתרשות הטוטאלית של הזומבים בתרבות העכשווית – עם "מת על המתים", "28 יום אחרי…" וכמובן סדרת הלהיט "המתים המהלכים" – מדוע צריך לחזור לסרט שעלילתו הועתקה אין ספור פעמים?
אני נרגש לבשר שגם לאחר הצפייה ברימייק החדש לא הצלחתי למצוא תשובה לזה. אפילו בגזרת האפקטים והדם אני לא חושב שהרימייק המילניאלי הזה תורם משהו. אם שמים את זה בצד, יש משהו חביב בלהתמסר לסרט זומבים מדמם וטראשי כמו פעם, וככל שהוא מתקדם הוא אפילו משתפר, אבל באמת שרק חובבי gore אדוקים יסבו מזה הנאה.

מעבר לעלילה הצפויה והכיעור הכללי, הבעיה המרכזית של הסרט היא הופעות השחקנים. מדובר במשהו מתחת לכל ביקורת, כזו שמאפיינת סרטי מתנ"סים. הדיאלוגים כמובן לא תורמים לעניין, אבל מעבר לכישרון, יש פה גם עניין של ליהוק, משהו מרגיש ארכאי. אם הייתם אומרים לי שהסרט הזה הוא בעצם משהו מ-1996 שנמצא באיזה ארכיון, כנראה שלא הייתי מתווכח אתכם.
הפתיחה של הסרט קובעת את הטון באופן די מדויק, כך שקשה לבוא בטענות על הטעיה בשלבים יותר מאוחרים. זה מתחיל ברגעים הראשונים של התפשטות המגיפה באיזו עיר, הכל כאוטי ומדמם מאוד (הידעתם שאם נוגסים בצווארו של אדם כל הראש שלו מתפוצץ?) ובקצב מהיר, וגיבורתנו ההמומה נמלטת מזומבי ברחוב ראשי, ומתנשפת כל כך בחוזקה שכל כפתורי חולצתה הדקה נפתחים יחדיו, והיא רצה לה כאשר חזייתה חשופה לכל. במזל אין שם גם ברז כיבוי אש שהתפוצץ ומרטיב אותה בזמן שהיא רצה. זה כפי הנראה משהו מאוד משמעותי בעיצוב הדמות שלה כי בסיקוונס הבא, שיחזיר אותנו ארבע שעות לאחור, שוב יפתחו כפתורי החולצה שלה ללא מגע אדם, מה שאולי מעיד שהיא סטודנטית מבריקה לרפואה, אבל לא מדהימה בתחום הקורדינציה.

על הבימוי חתום הקטור הרננדז וייסנס (או ויצ'נזה? ויסנזה?) שכבר הספקתי ליפול עליו ביוני 2016 לאחר הצפייה בסרטו הקודם "גופתה של אנה פריץ". אני לא מצליח לגמרי להבין באיזה מהסרטים הוא עשה עבודה גרועה יותר (נוטה לכיוון הראשון, אגב. שזה טוב, זה אומר שאנחנו במגמת שיפור), אבל לפחות אפשר לתת לו נקודות על ורסטיליות.

איכשהו הצלחתי למצוא הנאה קלה בסרט הזה, אולי בגלל שאני סאקר של זומבים, אולי בגלל שמזמן לא הייתה לי מנת טראש הגונה, אבל אני מפציר בכם לא לקחת זאת כהמלצה. עם זאת, מילה טוב אני חייב לתת ל"יום המתים: בלה בלה" על עיצוב הזומבי הקרוי מקס. בהחלט אחד המפלצים הכי קריפיים שראיתי לאחרונה, משהו בין הג'וקר של הית' לדג'ר לווילארד של קריספין גלובר עם קצת פטריק בייטמן ומקס קיידי על הדרך. מגלם אותו ג'ונתן שייק בו נתקלנו לפני בסוף שנה שעברה ב"תנים" וכפי הנראה בעוד כמה מקומות.