״תור: ראגנארוק״, מפגש סריטתי משולש

הסרט ה-17 ביקום המשותף של דיסני-מארוול הגיע בתרועה רמה לבתי הקולנוע, ובזמן שסדרת סרטי גיבורי העל לא עושה מעל ומעבר כדי לשבור את התבנית, אנחנו החלטנו שדווקא כדאי לנסות. לכן במקום סקירה אחת של אחד מאתנו, החלטנו לקבץ יחד כמה דעות יחד, שלוש נקודות מבט שונות לא רק על "תור: ראגנארוק" אלא גם המותג כולו.
בסרט הסולו השלישי של ת'ור (או "תור" כמו שבחרו המפיצים לכנותו), האל הנורדי צריך להימלט מפלאנטה רחוקה הנשלטת על ידי איזשהו ממציא עם שיגעון גדלות, על מנת להציל את עולמו מציפורניה של אחותו הלה, אלת המוות. הוא עושה זאת בעזרת הענק הירוק, וואלקירית קשוחה, אחיו הבוגדני לוקי, והיימדל שהפך להיות עסק הברחות של פליטים. כי צריך גם להגיד משהו על מצב העולם האמיתי וזה.

במאמץ המשותף שלנו תוכלו למצוא את דעתו של אורון, שמעולם לא לגמרי הצליח להבין את ההתלהבות מהיקום המשותף; את נקודת המבט של אור שכבר הכריז על עצמו כאוהד דיסני-מארוול מפוכח; ואת מחשבותיו של עופר על מה שהסרט החדש רוצה להיות, ומה עובד יותר או פחות. ומי יודע, אולי נוכל לעשות יותר דברים כאלה בעתיד.

תחזיקו חזק בפטיש הקרוב אליכם. אנחנו מתחילים.

אורון שמיר

כבר שנתיים שאני לא האופוזיציה של מארוול, תפקיד שממילא לא אהבתי אבל מילאתי מתוך תחושת שליחות. ויתרתי, נמנעתי, הבנתי שהסרטים שלהם פשוט לא מיועדים עבורי וכמובן לא רעים בשום צורה, וכבשתי שאריות זעם על כך שאדגר רייט פוטר מ״אנטמן״ לפני שהספיק להשלים את הפרוייקט שהיה מצרף אותי לקבוצת הנוקמים סוף סוף. אבל השנה רייט שוחרר מצילו של הסרט ההוא עם ״בייבי דרייבר״, והרגשתי בנוח לשוב אל היקום הקולנועי של מארוול. זה עזר שהשנה יצא ההמשכון למארוול החביב עליי, ״שומרי הגלקסיה״, והורם ניסיון נוסף להביא לקולנוע את אחד מגיבורי הקומיקס האהובים עליי – ספיידרמן. ״שומרי הגלקסיה 2״ היה פשוט אדיר (בכיתי פעמיים), ״ספיידרמן: השיבה הביתה״ היה בסדר, אבל הסרט שבאמת חיכיתי לו הוא השלישי של מארוול לשנת 2017 – ״תור: ראגנארוק״. שני סרטי הסולו הקודמים של אל הרעם הנורדי אמנם היו חלשים יחסית להיצע הממילא לא מרהיב של האוונג׳רס, אבל זהות הבמאי הלהיבה אותי – טאיקה וואיטיטי, הקולנוען והקומיקאי הניו-זילנדי מאחורי ״Eagle Vs. Shark״, החיים בצללים״ ולאחרונה גם ״המצוד אחר אנשי הבר״. אבל מי הטמבל שהולך לסרט מפס הייצור של מכונת מארוול בשביל הבמאי? (טוב, אתם לא רואים או רואות, אבל הצבעתי על עצמי).

כסרט של וואיטיטי, ״תור: ראגנארוק״ מתמקם בנחת בתחתית הפילמוגרפיה שלו. קצב הבדיחות הוא אולי הגבוה ביותר בקריירה שלו, אבל באחוזים יש כאן הכי הרבה פספוסים, לפחות לטעמי האישי. מה גם שהפעם ההומור קצת בא על חשבון לבביות מחד וארסיות מאידך, שלא לדבר על החנקת הרדיקליות, כמקובל בסרט המשתייך למותג שהפך לשם נרדף להליכה על בטוח. ניצני המרד בבינוניות המארוולית בהחלט שם, למשל באימוץ הסכיזופרניה של באנר/האלק (מארק רפאלו), בהבלטת בעיות השתייה לשם בריחה של ואלקירי (טסה תומפסון), או בדמות הכי מצחיקה ונהדרת בסרט – קורג. באופן סמלי, מי שמגלם אותו הוא הבמאי עצמו, שמשחק מנהיג אדיש ומשונה בחביבותו של אנטי-מרד במערכת שמייצרת בידור מהונדס ותחמני להמונים. אבל סגנון ההומור הכאילו-לא-מכוון של קורג, שמזוהה עם וואיטיטי ומעיד על כשרונו בתחום, נבדל מיתר הדאחקות בסרט שמסומנות בחץ אדום גדול ומהבהב (אגב, על הקהל שהיה איתי זה עבד כל פעם מחדש כאילו לחצו על כפתור ״צחקו! עכשיו!״). אפשר גם להעריך את וואיטיטי על הסגנון האייטיזי ועל בדיחות מאוד יקרות להפקה אך מאוד לא חשובות לעלילה, בסגנון צוקר את אברהמס, כמו סופו של הדרקון בסיקוונס הראשון של הסרט. אבל למארוול עצמם אני לא באמת חש צורך להריע על שהבינו רק אחרי שני (!) נסיונות כושלים שת׳ור צריך ויכול לככב אך ורק בסרט שהוא קומדיית אקשן פומפוזית ומצועצעת. מה שמחזיר אותי לנקודת ההתחלה – זה קודם כל וגם בסופו של דבר סרט של מארוול.

בתור סרט מספר 17 ביקום הקולנועי של מארוול, ״תור: ראגנארוק״ יושב יפה באמצע, יחד עם פחות או יותר כל הסרטים שלהם אי פעם. הוא עשוי טוב, בסדר, רגיל, שגרתי, שבלוני, נוסחתי, עוד מאותו הדבר, וסביר שכזה. הוא מקדם את תוכנית-העל בעודו מכין את הקרקע לפרק הבא וגם עומד בפני עצמו, ובתור מי שפספס את ארבעת הפרקים האחרונים בסדרת הטלוויזיה הזו שמשודרת בקולנוע משום מה, אני מרגיש מוסמך להעיד על כך. כן, עדיין קשה לי להשתחרר מן התחושה שאני צופה בטלוויזיה כשאני רואה סרטים של מארוול. משהו בהם מעודד בהייה יותר מאשר מערב רגשית. כל עשרים ומשהו דקות העלילה נקטעת ומתחדשת, הסרט כל הזמן פותח עוד ועוד סוגריים שהוא צריך לסגור (ולזכותו ייאמר – אכן סוגר) וכל העת נערמות עוד ועוד הופעות אורח שעבורי היו מיותרות ומתישות. זה גם אומר שיש אינספור קריצות למעריצים ולקהל של הסרטים הקודמים, חלק הבנתי וחלק זיהיתי רק כי הקהל האמריקאי עימו ראיתי את הסרט הריע, מה שנטע בי את התחושה שסרטי מארוול לא באמת יכולים להשתנות בשלב זה אפילו אם היו רוצים. לכאורה, הפעם הם העלו את הרף שהציב ג׳וס ווידון ממודעות עצמית לפארודיה עצמית – אבל עדיין יצא להם בדיוק אותו הדבר! זה חתיכת הישג בעיניי, בהפוך על הפוך כזה. אז אאשים רק את עצמי על ששוב הזמנתי דומינוס פיצה ומשום מה ציפיתי לפתוח את הקופסה ושתהיה בפנים פיצה פיליפ. לא שיש בזה משהו רע, כך שלא צריך אפילו שתי מילים כדי לסכם את הסרט, מספיקות שתי אותיות באנגלית – OK.

אור סיגולי

את דעתי על "תור: ראגנארוק" שטחתי בביקורת סוף השבוע הקצרה שלי בכלכליסט, אתם מאוד מוזמנים ללחוץ על הלינק ולקרוא. אבל האמת היא שהגעתי לסרט הזה בידיעה שהוא הולך להיות אחד הטובים של דיסני-מארוול, אפילו בלי קשר לכך שאני אוהד גדול של היקום המשותף. זה קשור לשני הנכסים הבולטים ביותר שלו: זרוע ימין וזרוע שמאל של כריס המסוורת'.
לא, אני צוחק. הנכסים הגדולים של סרט #17 הוא הבמאי טאייקה וואיטיטי הניו זילנדי, ששמו באופן טבעי מוזכר לא מעט במאמץ הסריטתי המשותף הזה שלנו, והתזמון הקומי של השחקן הראשי. והאמת, בין שניהם, על השני אני סומך יותר. תתפלאו לשמוע. אהבתי את סרטיו של וואיטיטי, "החיים בצללים" ו"המצוד אחר אנשי הבר", שניהם מבריקים, אבל לא חלקתי את ההתלהבות הקיצונית הכללית. לעומת זאת, הפרסונה הקומית של המסוורת', שגנב את ההצגה הן ב"הנוקמים: עידן אולטרון", "מכסחות השדים" והסרטונים הקצרים שהוציאו מארוול לקראת עליית הסרט החדש, היא באמת מרהיבה. כאשר הוא צריך להיות שחקן ראשי בסרט דרמטי הוא או כושל לחלוטין (בזוועה המכונה "בלאקהט") או זניח בצורה שלא מסתדרת עם כמה שהוא חתיך (למשל בסרט המירוצים המצוין "Rush" בו נאכל בחיים על ידי דניאל ברוהל). לעומת זאת, כשהמסוורת' בא להרים, אין הרבה אחרים שעושים את זה כמוהו.
"תור: ראגנארוק" נתן לי מנה הגונה לא רק של ההברקות הוואיטיטיות והתזמון הקומי של המסוורת', אלא הוסיפה על כך בהופעה קאמפית של האמזונה קייט בלאנשט, שעל פי הדמות שבראה נראה כאילו היא ראתה לאחרונה יותר פרקים של "מרוץ הדראג של רופול" אפילו יותר ממני; ג'ף גולדבלום שנהנה כמו שלא ראיתי אותו נהנה מעולם; אנתוני הופקינס שהסצנה הראשונה שלו בסרט היא ההופעה הכי טובה שלו מאז "שתיקת הכבשים"; ועוד עולם ויזואלי מרהיב שלא אשקר, אני יכול לבהות בו שעות.

בתור מי שחושב ש"ספיידרמן: השיבה הביתה" ו"שומרי הגלקסיה 2", שני סרטי דיסני-מארוול האחרונים, היו עצלים, חיוורים ומאכזבים לאין שיעור, אני יכול להודות כשסרטי היקום המשותף נחשפים כמוצר – ואין על מה לדבר, מדובר במפעל. המטרה של "תור: ראגנארוק" הייתה לבדר, ואפילו לתת בסוף איזה אמירה על המונח "המלחמה על הבית" שאני חייב להודות שתפסה אותי בהפתעה. ככזה, מדובר בניצחון, בטח אם מציבים את הסרט הזה מול התוצרים האחרים מהוליווד בשנים האחרונות, ופה ניצבת הסיבה מדוע אני אפולוג'יסט של היקום המשותף. זה נכון שהם הולכים על בטוח, זה נכון שישנה זחיחות מסויימת בעשייה הזו בטח מול הכישלונות של עולם גיבורי העל המתחרה, זה נכון שהם משתדלים חזק מדי להיות אירועים קולנועיים אבל בעצם מדובר בפס ייצור של סרטי פופקורן אז בואו נרגע, וזה בהחלט נכון שלעיתים הקהל צריך להיות יותר ביקורתי אליהם ולא לעשות סלטות בכל פעם שיש איזשהו רפרנס גיקי שנועד להיות התחכמות ולא יותר מזה, אבל כשזה מגיע לבידור מיומן הם ראש מעל כולם. וזה עוד לפני שאני מתחיל להתפייט על התספורת החדשה והנהדרת של ת'ור, שרק מוכיחה שאין אף גבר בעולם שצריך להסתובב עם שיער ארוך. תודה לכם, דיסני-מארוול.
"תור: ראגנארוק" הוא אולי לא הסרט הכי טוב אי פעם, בעיקר כי הוא לא מחדש בדבר, אבל בסקאלת ההנאה והכיף, הוא נמצא במקום טוב מאוד לא רק ביקום המשותף, אלא גם במה שקיבלנו מהקולנוע האמריקאי ב-2017. ואם יורשה לי להמר, גם של 2018.

עופר ליברגל

בלא מעט מובנים, מארוול עשו הכל נכון ב״תור: ראגנארוק״. הצרה היא שעבורי (בניגוד לרבים) זה עדיין לא מספיק על מנת לייצר סרט מרהיב שיספק חוויה יוצאת דופן. לפחות לא אחרי סרטים רבים בגלגול הנוכחי של סרטי מארוול או סרטי קומיקס בכלל, שרבים מהם נטו לכיוון דומה, גם אם בצורה פחות קיצונית. ייתכן והדבר נובע בעיקר מבניית מערכת ציפיות גבוהה מדי: מהביקורת מחו"ל, ציפיתי לסרט שיהיה אירוע קולנועי גדול ומרשים מכל בחינה וקיבלתי סרט טוב שיוצר תחושה מסוימת של אכזבה.

הדבר הכי חשוב שהאולפנים שיחקו עליו בגלגול הנוכחי הוא ההבנה שמכל הדמויות הרבות ביקום של מארוול, תור הוא המגוחך ביותר, בטח מקרב "הנוקמים" – הכוח של הדמות הוא בחוסר ההתאמה שלה ושל המיתולוגיה המלווה אותה למציאות הן בכדור הארץ והן במרחב מרובה הפלנטות. הדבר הזה הובן בסרטי ״הנוקמים״ בהם תור תפקד באופן הבולט ביותר בתור ההפוגה הקומית וגם בסרט הראשון אשר חשף אותו, בו המיטב היה רגעי ההומור. אך לצד זאת, הסרטים הקודמים של תור ניסו גם לבנות מיתולוגיה, מתח ודרמה. לא סתם קנת' בראנה הוצמד לפרויקט – היה ניסיון להקנות למלחמות האלים הפנימיות נופח מכובד, שייקספירי, גם אם מלא במודעות עצמית. בסרט זה, כל הביצים הונחו בסל של הקומדיה הפרועה, כאשר מלאכת הבימוי ניתנה בידיו של טאיקה וואיטיטי, במאי אשר הופך בהגדרה מבמאי קאלט לשם מוכר, גם אם בלתי ניתן להגייה. הוא מקבל את הסרט הזה כצעצוע שלו והוא ממלא אותו בהומור, בעיקר מילולי. רוב הזמן, הדמויות אכן מצליחות להצחיק. לא הייתי מגדיר את ״ראגנארוק״ כסרט המצחיק של השנה, אבל אין יותר מדי סרטים לפניו ברשימה הזו. זה אמור לומר הרבה מאוד בזכות הסרט.

אולם, ההומור גם בא על חשבון יצירת מימד רגשי. במידה מסוימת, הסרט מכוון לכך: מעולם לא נראה סרט אפוקליפסה בו אכפת לנו פחות מגורל העולם אשר צפוי להיחרב, במהלך אשר מוצדק עלילתית ואף נאמר כמסר של הסרט. אולם מעבר לכך, לא היה לי אכפת גם מהאזרחים שתור מנסה להציל וגם לא מן הגיבורים הראשיים, גם כאשר עולה חשש של ממש לגורלם או לשלמות הפיזית שלהם. בנוסף, לא מדובר רק בקומדיה, אלא גם בסרט פעולה. והפעולה אמורה להיות מותחת או מרהיבה. היא לא. ואף כי הקומדיה עובדת, בשלב מסוים היא חוזרת על עצמה ואינה ממלאת שעתיים של סרט.

בבסיסו, ״תור 3״ הוא בכלל סרט מסע. היתרון של מבנה עלילתי זה הוא התחנות השונות בדרך, לחלקן הסרט מקדיש זמן רב, תוך שהוא מאפשר לדלג בין כמה סגנונות קולנועיים ודמויות משנה. חלק מתחנות הביניים עובדות בצורה טובה יותר מאחרות. אחת מהן זורחת מעל השאר וגם מקבלת יותר זמן מסך: הסרט ממריא לגבהים חדשים כשהוא מגיע (ומתרסק אחרי שהוא עוזב) לסקאר – אותה פלנטה בשולי הזמן והמרחב, מקום בו הגרנדמאסטר מנהל קרובות גלדיאטורים. כמעט כל דבר שקורה שם מוצלח – כולל הקרב בין תור והאלק, אך הוא כמעט אחד מן הרגעים הפחות טובים. טסה תומפסון נכנסת בשלב זה לסרט כואלקירית, הדמות היחידה אשר מעוררת אהדה והזדהות של ממש, לפחות עד שהאלק מקבל טקסט. דמויות משנה אחרות עובדות, גם אם הם נותרת רק ברקע, ומעל כולן ג'ף גולדבלום, בתצוגת המשחק הטובה ביותר בסרט. הייתי שמח לראות סרט שלם רק בכוכב הזה, וחבל שזה לא קרה. בין היתר, מפני שזו אמורה להיות רק תחנה בדרך לעימות הסופי עם אלת המוות, שהיא הנבל(ית) המרכזית. כמעט בכל פעם שמגיעים לקו העלילה הזה, הסרט צנח בעיניי, אולי דווקא בגלל שקייט בלאנשט היא שחקנית נהדרת, אלא שהפעם היא מפגינה רק חלק קטן מן המנעד שלה, מה שמדגיש את המלאכותיות.

עוד סיבה שפחות נהניתי בסרט היא הצפייה בתלת מימד – שלא הושקע בו יותר מדי אם בכלל. אך סוג הצפייה הזה הדגיש את הקלות בה ניתן לייצר חזיונות ראווה בקולנוע עתיר התקציב וכמה מעט מקוריות ברמה החזותית יש בסרט הזה, להבדיל מן ההומור. כמו במקרה של קטעי הפעולה, דווקא בחלקים בהם הסרט אמור להשתמש בתקציב הגבוה שלו על מנת לספק משהו שרוב הסרטים לא מסוגלים לו, יש ל״תור: ראגנארוק״ פחות מה להציע, בעיקר בתחום התעוזה. יש בסרט הרבה יותר הברקות ממה שביטאתי בטקסט זה, המצביע על חסרונות בסרט בו רוב הדברים עובדים. לא ניתן להקל ראש ביכולת של הסרט להצחיק וגם לספק כמה אמירות שיכולות להיות חתרניות נגד בנייה של מיתוסים, הערצה ושליטה של הכוחות הכלכליים בעולם. אולם, דומה כי הסרט עוצר את עצמו מעט לגבי אמירות אלו, למרות החיבה שלו למהפכים כדמויות, הוא מודע לצורך שלו להיות יעיל כלכלית ואת זה כנראה שלא כדאי לסכן במהפכות קולנועית.