למה אני מרשה לעצמי להיכנס בקולנוע ישראלי בידורי-מסחרי?

מבקרי ומבקרות קולנוע מתייחסים אחרת לקולנוע ישראלי מלשאר הסרטים. אולי יש כאלה שלא יודו, אולי הם באמת יחידי או יחידות סגולה, אבל הדיון כבר לגמרי מודע לעצמו בשלב הזה. אורי קליין התוודה על כך בטקסט מכונן (בעיניי), מתן שירם שוחח על כך עם מספר מבקרים כדי לדבר על התופעה עבור גיליון 2017 של פורום מבקרי הקולנוע בישראל, וגם אנחנו בסריטה כתבנו על כך מדי פעם במרוצת השנים. אבל האם זה פועל רק לחיוב? כלומר האם כל הביקורות פשוט מוסיפות חצי כוכב של ״ישראליות״ לכל סרט שנוצר כאן, ובזאת מסתכם הדיון? הייתי רוצה להציע את הצד השני של המטבע, של קטילה וכתישה מוחלטת דווקא של יצירות תוצרת הארץ, ולנסות להבין מאיפה זה מגיע. זה מעיד בעיקר עליי אבל אולי משליך על תופעה רחבה יותר, אז תייגו תחת הרהור עצמי שאולי יש בו תועלת רחבה יותר.

אלו שכותבים על קולנוע אומרים את זה כל הזמן, אבל אולי לא מספיק אז הנה זה שוב – כל סרט שנוצר, במיוחד בישראל, הוא נס. מדינה שנעשים בה בכל שנה כשלושים פיצ׳רים (וכפול מזה דוקומנטרים וקצרים וכו׳) בתקציב הקולנוע השנתי שלה הוא פחות מהפקה הוליוודית אחת – היא בית מקדש של ניסים. מכאן מגיעה, אולי, ההתייחסות הסלחנית והמלטפת שעמיתיי וכנראה גם אני לוקים בה לעיתים, אבל מפה גם מגיע להערכתי הזעם הקדוש שאני חש כשאני נתקל בסרט ישראלי גרוע. וזה בדיוק כמו להיתקל עם האצבע הקטנה של הרגל בפינה של השולחן בסלון – אי הנעימות מוגזמת יחסית למה שהתרחש, ובעיקר אי אפשר להתרגל לזה למרות שברור שהפעם הבאה תגיע ועוד איך.

בחודשים האחרונים יצא לי לכתוב לעכבר העיר ביקורות מאוד לא אופייניות לי (אני מקווה) על שלושה סרטים ישראליים – ״ואז היא הגיעה״, ״זוג יונים״ ו״מכתוב״. קשה לי למצוא מכנה משותף ביניהם, אבל מבט קצת יותר לאחור אל הפעמים הקודמות שזה קרה מכניס את רובם לאותה קטגוריה: קולנוע ישראלי בידורי, או מסחרי אם תרצו. שתיהן מילים שקצת גדולות על הדיון אבל אין לי רעיון טוב יותר כרגע (אשמח להצעות). על פי רוב, הקולנוע מהסוג הזה נוטה יותר אל חיפוש נוסחה שתקסום לקהל הרחב ופחות נאמן לחזון אמנותי גחמתי של במאי או במאית. הוא גם בדרך כלל מתחלק לשניים כיום – סרטי ילדים ונוער, וקומדיות המיועדות לקהל מבוגר קצת יותר (אבל לא הרבה יותר אם לשפוט על פי הרמה). על פי הטעם שלי בסרטים שאינם דוברים עברית, אלה אמורים להיות האהובים עליי מכל כשהם בשפת אמי, אבל לפעמים קורה ההיפך.

מה זה בעצם קולנוע ישראלי ״בידורי״ או ״מסחרי״?

מתוך ״מה כבר יכול לקרות?״, הסנונית המבשרת

ההיכרות שלי עם הקולנוע הישראלי החלה בערך יחד עם חוק הקולנוע, פרסי אופיר, והגל של הסרטים התל-אביביים של שנות ה-90. תקופה די מגניבה להתוודע בה אל היצירה המקומית, במיוחד כשהגיע האלף החדש ועימו הפריחה הנוכחית בארץ ובעולם. קרנות הקולנוע עשו את עבודתן, קולנוענים ביטאו את עצמם, והקהל הגיע, לפעמים יותר ולפעמים פחות. כבר לא ממש היו סרטי מתיחות, בורקס ושאר ז׳אנרים שנחשבו לעממיים בשנים שקדמו לכך – כל מה שהיה קיים, היה בזרם המרכזי, ומלבדו לא היה דבר. זאת בשל הכמות החד-ספרתית של סרטים בשנה נתונה, שלא איפשרה צמיחה בשוליים, גם אם סרט כזה או אחר היה לכאורה מתאים יותר לשם.

המהפכה השנייה הגיעה, שוב בתזמון מעניין מבחינה אישית, כשהתחלתי לכתוב באופן מקצועי על קולנוע – אמצע העשור הקודם וכניסתם של האחים אדרי וסינמה סיטי לזירה המקומית. זה נכון במיוחד מאז שהשניים הפכו לסנדקי הקולנוע הישראלי – בעלי האולם, חברת הפצה, מחזיקי הזכויות לפלטפורמות שידור בטלוויזיה ובאינטרנט להבטחת חיי מדף, ולבסוף גם מפיקים. השיא הוא כמובן ההפקה העצמאית, הדבר הכי קרוב לאולפן הוליוודי שיש בארץ. כלומר היכולת החדשה יחסית של האדרים להרים סרט בלי צורך בקרנות הקולנוע, ולפעמים בגיבוי מינימלי של חברות הפקה אחרות. זהו כוח אדיר לתעשייה אבל עם כוח גדול באה גם הכנסה גדולה, שלא לומר הצורך ברווחים. או לכל הפחות, זהו הצפי מן הסרטים שהושקע בהם המון כסף פרטי – שיחזירו את ההשקעה.

הסרטים הללו מתרכזים בעונות הקיץ, לצד מתחרים מהוליווד יש לציין, וכמייצגים בולטים של התופעה אפשר להזכיר את ״ארבע על ארבע״, ״ילד טוב ירושלים״, ״איביזה״ ו״שושנה חלוץ מרכזי״ משנתון קודם, ואת ״מה כבר יכול לקרות?״ שהיה, אם אינני טועה, בלון הניסוי של האדרים להפיק לגמרי עצמאית קומדיה מסחרית. מדובר בסרטים שאפשר להכליל עליהם את הקיטלוג בידור ולא אמנות, עוד לפני שמדברים על איכותם. לכן אני מבדיל אותם מסרט כמו ״לעבור את הקיר״ שיש לו יומרות אמנותיות (בלי קשר לכך שהוא לא עומד בהן) אבל נחשב גם לקומדיה רומנטית ובהחלט הצליח בקופות הכרטיסים. סרט זה גם היה חלק מעונת ההצלחות של החגים דאשתקד, שהביאה עימה רוח מרעננת – לא רק שהסרטים שילבו בין הגישות, הם גם הצליחו הרבה יותר מסרטי הקיץ.

בדבוקה זו אני כולל גם את ״סופת חול״, ״ישמח חתני״, ״אבינו״ ו״הלהקה האחרונה בלבנון״, כאשר רק האחרון הוא קומדיית קיץ במהותו שבמקרה יצאה בחורף. אבל עובדה שהוא הביא יותר צופים לבדו מאשר כל אותם נסיונות מיוזעים שבאמת הוקרנו בקיץ – פשוט כי הוא סרט מעולה, בעיניי גם קולנועית. אחריו הגיעו ״לא פה, לא שם״ המפתיע ו״החטאים״ שהצלחתו הייתה צפויה כמו כל סרט חדש של אבי נשר. השאלה איפה למקם את הקולנוע של הבמאי על הסקאלה שבין הבידורי לאמנותי יותר מאתגרת ממה שנראה בתחילה, לפחות בעיניי. נשר יודע מה הקהל רוצה (או חושב כך) ושמח לתת לו את זה בסיטונות וללא עידון, אבל הסרטים שלו תמיד נוטים לקולנוע אקסטרווגנטי. האם המימד הקולנועי מדגיש את התוכן או מנסה לכסות ולחפות על ליבתו הבידורית? לא בטוח שצריך להכריע כאן, לא אני לפחות. חוסר החיבור שלי אל הקולנוע של נשר מצליח אולי להביך אותי קלות, אבל ממש קל לי להישאר מחוץ לדיון הביקורתי על סרטיו. נקודת השבר שלי היא אחרת.

הקיץ ששבר את גב הגמל

״כמעט מפורסמת״, שתבינו איך נראית נקודת אור בקיץ הקולנועי

מבחינתי, להגיע במיוחד לישראל בקיץ אומר שפע של פסטיבלי סרטים והקרנות אקדמיה. הכי הפוך מקיץ אמריקאי ספוג בבלוקבאסטרים חלולים. אז קיבלתי גם את מבוקשי וגם מנת צד שלא הזמנתי – כמה סרטים ישראליים שלא הצלחתי להישיר אליהם מבט מרוב סלידה. מעונת האופירים והפסטיבלים הגיעו אל בתי הקולנוע את ״ואז היא הגיעה״ ו״זוג יונים״, שתי חרפות במימדים ובסגנונות שונים. בעוד הראשון היה עוד דוגמה לניסיון ליצור באופן מלאכותי קומדיה רומנטית שאינה מצחיקה או מלאת אהבה, על פי איך שאני תופס את המושגים הללו כמובן, השני היה אחד הדברים האיומים ביותר שאי פעם הוקרנו על מסך, אמפירית (אם להיות פסבדו-מדעי לרגע).

דווקא את סרטי הילדים והנוער שראיתי, ״מבצע ביצה״ ו״כמעט מפורסמת״, גם אותם ראיתי במסגרת אופירית או פסטיבלית – חיבבתי יותר. לא רק שהם היו הרבה פחות פוגעניים, אלא פגעו רק במטרות שהציבו לעצמם. משהו בפשטות שלהם דיבר אליי הרבה יותר מאשר כמויות הזיעה שניגרו מן הקומדיות שמיועדות לכאורה למבוגרים יותר. את ״ג׳סטה״ ו״מועדון החנונים: הסרט״ לא ראיתי, וגם לא את ״אנטנה״ שהגיע בשלהי הקיץ או את ״מסע הטבעת״ שפתח את העונה החמה, שניהם לקהל מבוגר בהגדרתם. יכול להיות שפספסתי כאן יצירות מופת, לפחות עד שיוכח אחרת, אבל במבחן הקופות אני כן יודע שהם עמדו רק חלקית, במקרה הטוב.

החגים היו אמורים להביא איתם להיטים מסוג אחר, כמו אלה של השנה שעברה שהוזכרו לעיל, וכמו שקיוו להיות ״פוקסטרוט״ ו״געגוע״. אבל מי שהצליח ועשה זאת מיד היה ״מכתוב״. אף פעם לא צפיתי בעבודתם של חנן סביון וגיא עמיר בטלוויזיה (״עספור״, ״פצועים בראש״), אז לא היה לי מושג איך ייראה סרט שהם כתבו ומככבים בו. כן ניחשתי שזה רעיון טוב לתת להם סרט, כי מותג טלוויזיוני שמגיע לקולנוע מגיע יחד עם קהל מעריצים מבוסס. זו אחת הסיבות ש״זוהי סדום״ היה בין הבודדים לחצות את רף חצי מיליון הצופים – הוא היה ״הסרט של ארץ נהדרת״ גם אם לא באמת נחשב לחלק מהתוכנית. עדיין לא ידוע אם ״מכתוב״ יגיע לשם, אבל הוא כבר בחצי הדרך ובמהירות שיא. בכל מקרה הוא כבר, כצפוי, הלהיט הגדול הראשון של תשע״ח והפעם הראשונה ב-2017 בה סרט ישראלי חוצה את קו 200 אלף הצופים.

את כל זה עדיין לא ידעתי כשהשתלחתי בו בביקורת שלי, למרות שניסיתי לרסן את עצמי (לא יודע אם זה ניכר בטקסט). אבל זה באמת סרט שעלב בי בכל כך הרבה רמות – כאדם, כגבר, כישראלי, כחובב קולנוע. גם אם ניסיתי להיות הוגן, הרי אין שום דבר הוגן בביקורת קולנוע – המוני אנשים השקיעו חודשים ושנים מחייהם, מול אדם אחד שמשקיע שעות או דקות כדי לחוות דעה על עבודתם. אולי בגלל זה נקטתי בגישה מעט שונה, מעין הפוך על הפוך או קריאה ספק-חתרנית לסרט. או שאולי נמאס לי כבר להיכנס בסרטים ישראליים אחרי הקיץ, וכל מה שנותר לי להבין הוא לאו דווקא הפער ביני לבין אלה שכן אהבו (כי אני לא מאמין בדיכוטומיה של קהל ומבקרים), אלא למה חשוב ודחוף לי להתבטא. בדרך כלל אין לי בעיה להניח לסרט להיות ולהתרחק מדיונים אודותיו אם לא חיבבתי אותו, או אפילו להיפך – לשמוע מה הייתה ההתלהבות בצד השני (קרה לי ממש עם אותם ״פוקסטרוט״ ו״געגוע״). אבל יש מקרים שאני מוכרח לאוורר, משום מה.

אז למה אני מרשה לעצמי בעצם?

"ואז היא הגיעה״, שאני משום מה חוזר אליו שוב ושוב כדוגמה

אל סרטים ישראליים אני נכנס בלי המגננות הרגילות שלי. הרי לפני סרט הוליוודי הציפיות עוברות למצב ״קצת יותר מאשפה זה בסדר״, אבל הפוטנציאל שיש בכל סרט ישראלי להיות אהוב ולצלול אל עמקי נשמתי פשוט מפתה. כשזה לא קורה התחושה היא אכזבה מרה, שורש שאני משתמש בו הרבה יותר מדי – אין סרט מאכזב, יש רק מבקר מאוכזב. אבל לפעמים קורה גם שהסרט הולך קצת מעבר וממש מצליח לפגוע. במהלך הצפייה אני ממש מרגיש את נפשי נרמסת, ולמרות שברור לי שהעלבון לא אישי, הקשר שלי לקולנוע הישראלי הוא הכי אישי שיש. פעם חשבתי שאולי ככה מרגישים קולנוענים וקולנועניות שמבקר/ת מנסה להסביר להם או להן ש״זה לא אישי״, שזה טקסט ״על הסרט ולא עליהם או עליהן״. היום אני חושב שאין לי באמת סיכוי להימצא היפותטית ולו לרגע בנעליים של במאי או במאית, אבל זו עדיין המקבילה שלי – סרט ישראלי נורא הוא עלבון עבורי. לכן זו אחת הסיבות שאני מרשה לעצמי לחרוג ממנהגי ולהעליב חזרה.

עוד עניין שמשחק כאן תפקיד הוא לא רק הזהות שלי כישראלי אלא בעיקר החיבה שלי לשפה. כתבתי בעבר שאני צוחק הכי הרבה וחזק מבדיחות בעברית, ונדמה לי שזה עובד גם הפוך – בדיחות רעות או מקולקלות בעברית שוברות את ליבי. כשסרט רע ומדבר אליי בעברית, הסבל הוא רב הרבה יותר מאשר ״טוב, האמריקאים האלה והשטויות שלהם״ או ״אני כנראה לא מבין איזה ניואנס בצרפתית שיהפוך את זה להו כה משעשע״. אולי זה רק אני, אבל כשבדיחה נשענת חזק מדי על גזענות, שוביניזם או שאר נגעים שהיו צריכים להישאר במאה שעברה – פשוט לא בוקע ממני צחוק. כל האנרגיה הזאת, ושוב סליחה על המדעיות בשקל, כנראה הופכת לכעס שצריך לשחרר, במקרה שלי על המקלדת. ככה באות קטילות לעולם.

סיבה נוספת וקצת יותר קטנונית אפילו מן האחרות, היא שעל כל סרט שמופק יש עשרה או מאה שלא. על כל סרט שמקבל כסף או מהקרנות או מ״קרן אדרי״ יש המוני פרוייקטים שלא יוצאים לפועל, ואם השיקולים הם כלכליים נטו זה מרגיז לדמיין כמה סרטים מעולים אפשר היה לעשות במקום הסרט הנורא שכן יצא נוצר. אני מניח שעל כל פרוייקט גנוז או בפיתוח שאני יודע עליו ועל כל יוצר או יוצרת עם תסכול מצטבר יש עוד פי חמש שאני לא מכיר או מודע. זה נכון שמצד אחד ההפקות העצמאיות והיוזמות הפרטיות אמורות ויכולות להציל סרטים שהיו נתקעים בקרנות שנים ומפסידים לפרוייקטים אמנותיים יותר, אבל בפועל כן מושקע הרבה פעמים כסף של קרנות בשלבים מאוחרים יותר של ההפקה. כאמור, זה לא באמת טיעון ואני לא באמת יכול לצפות שהקרנות יישרו קו דווקא עם הטעם שלי, אבל קשה שלא לחוש את ההחמצה הזאת וגם זו תחושה שאפשר לנתב לכתיבה.

הרי אם סרטים ישראליים בכל מקרה לא באמת מצליחים אפילו להחזיר את ההשקעה ברוב המקרים, ואם המודל הוא עדיין מימון ממשלתי ולא כלכלי-עסקי נטו – למה דווקא קומדיות נמוכות מצח? למה לא סרטי ז׳אנר מבדרים לא פחות, כאלה שמצליחים גם בישראל כמו בכל העולם יותר מתמיד בשנים האחרונות? אם כמו בהוליווד, הרצון הוא לייצר הצלחות ודאיות, הימורים בטוחים ושאר אוקסימורונים, למה הפתרון הוא פנייה למכנה משותף נמוך ולא גבוה? בדיון הביצה והתרנגולת הזה, אני טוען שכבר הוכח שהקהל מגיע, אז זה בהחלט משנה במה מאכילים אותו. אם לחזור למשפט על כוח גדול ומה שבא יחד איתו, זו בעיניי האחריות של המיינסטרים, שיודע שהוא אמור להגיע להמונים, לא לרדת לביבים. כוונתי היא לא שסרטים מחוייבים להיות חינוכיים, אלא פשוט לא להתעלם מן ההשפעה שיש לסרט על הקהל שלו. הוויתור הכולל על ערכים כלשהם וניסיון לייצר בידור נטו, יכול להיות קטסטרופה מוחלטת אפילו אם הוא משעשע על הנייר. וכל זה ביחד, ואולי גם עוד דברים שאני פחות מודע אליהם, מתגבש לצורך שכנראה צריך ללמוד לשלוט בו להחטיף על האף לסרטים ישראליים שכשלו בדבר היחיד שביקשו לעשות – לבדר. אולי המגה-אוורור הזה יעזור.