"המשחקים של ג'ראלד", סקירה

קשה להתייחס למה שקורה לאחרונה בעולם הקולנוע והטלוויזיה כ"שובו של סטיבן קינג", כי למעשה הוא מעולם לא עזב, אבל בשונה מהשנים האחרונות, הגל החדש של 2017 לעיבודיו של סופר האימה והפנטזיה המצליח ביותר בעולם, הוא לפרוייקטים גדולים ומתוקשרים יותר. אמנם בשנים האחרונות נעשו אין סרטים קצרים ומספר סדרות טלוויזיה על פי ספריו, אבל הפקות הקולנוע הרציניות האחרונות המבוססות על כתביו היו "הערפל" ו-"1408" מלפני עשר שנים, והעיבוד המחודש והנוראי ל"קארי" שביימה קימברלי פירס בשנת 2013.
לפני כמה חודשים קינג עיבד בעצמו את אחד מספריו לסרט באורך מלא, "סלולרי", אבל זה היה פרויקט זניח שישראל היא אחת המדינות הבודדות בה הוקרן באופן מסחרי (וגם לא להרבה זמן). ב-2017, לעומת זאת, נראה כאילו איזשהו סכר נפרץ. סדרת ספריו המהוללת, "המגדל האפל", עובדה לסרט קולנוע שעורר המון עניין בזמן הפקתו, אך כשהגיע לקולנוע חטף מקלחת קרה מהביקורת והפך לכישלון קופתי מהדהד; "זה", שיצא כמה חודשים אחריו, היה בדיוק ההפך והפך לסרט האימה המרוויח ביותר בכל הזמנים ולאירוע קולנועי של ממש, אם כי אפשר להתווכח על טיבו; באותו הזמן נטפליקס הרימה סדרה המבוססת על "הערפל", אך התגובות הפושרות גרמו לביטולה אחרי עונה אחת בלבד; ובפסטיבל פנטסטיק-פסט נחשף עיבוד קולנועי לאחת מהנובלות שלו, "1922".
ביום שישי ה-29 לספטמבר, נטפליקס הוסיפה חולייה חדשה לשרשרת העיבודים הקינגיים. זהו הסרט "המשחקים של ג'ראלד" (אני קורא לו כך בעקבות התרגום העברי לספר, אם כי שמו המקורי הוא Gerald’s Game, כלומר "משחק" ביחיד), שביים מייק פלאנגן על פי הספר משנת 1992, שלדעתי מביא הגל הקינגי לשיאו.

בשנה שעברה הוציאה נטפליקס את סרטו הרביעי של פלאנגן, "Hush", שקיבל סקירה משלו פה בסריטה. מדובר במותחן יעיל ומיומן על ליל אימה שעוברת אישה חרשת, המאוימת על ידי רוצח פסיכופט שהחליט לבצר אותה בבקתה בה היא גרה ולשחק איתה משחק קטלני של חתול ועכבר. כבר בדקות הראשונות של הסרט אפשר לראות על מדף הספרים של הגיבורה שתי כריכות של ספרי סטיבן קינג שממש לא נמצאות שם במקרה. מעריצי הסופר האדוקים בוודאי נזכרו באותו הרגע ב"המשחקים של ג'ראלד", מכיוון שגם שם ישנה אישה בבקתה מבודדת הנמצאת בצרה צרורה, אם כי באופן שונה לחלוטין – בספר מדובר במישהי שאזוקה למיטתה לאחר משחק אירוטי שהשתבש, והיא צריכה להבין איך היא נמלטת משם לפני שהיא מאבדת את כל כוחותיה ואת שפיותה, בזמן שכלב תועה ורעב מסתובב בסביבה, ויכול להיות שמישהו מביט בה מהצללים של פינת החדר בכל פעם שהשמש שוקעת. בגלל הסטינג הזה, שכמעט כולו אישה על מיטה, "המשחקים של ג'ראלד" קיבל את התואר "בלתי ניתן לעיבוד" ולכן טרם זכה לגרסה קולנועית. אבל פלאנגן ("אבסנטיה") החליט לעשות זאת בכל מקרה ולהפוך את המותחן הפסיכולוגי הזה לסרט בגיבוי נטפליקס, שממשיכה לנסות ולהיות כוח משמעותי גם בתחום הקולנוע, כפי שראינו לאחרונה עם "אוקג'ה" וסרטה החדש של אנג'ליה ג'ולי "בתחילה הרגו את אבי" (עליו כתבתי לכלכליסט). ההמתנה הייתה שווה את זה.

פלאנגן, והתסריטאי השותף שלו ג'ן הווארד (יחד כתבו את "השער", "להתעורר מפחד" ו"אותיות שטניות: מקור הרוע"), החליטו להתחיל את עלילת הספר כמה שעות לפני המאורע המחולל. הסרט נפתח בג'סי (קרלה גוג'ינו) ובעלה המבוגר ממנה, ג'ראלד (ברוס גרינווד, שאמנם הוא בן 61, אבל יש לו גוף של דוגמן בן 30. משהו משוגע), בדרכם לבקתת קיט להעביר את סוף השבוע. כבר בדקות הראשונות ג'ראלד לוקח ויאגרה, ומציע לאשתו לפלפל את העניינים בעזרת משחק תפקידים מיני עם אזיקים. ג'סי באופן מובהק לא בראש הזה, אבל מנסה לזרום עם בעלה עד שהדברים נוגעים בה בנקודה רגישה, והיא מתחרטת ומנסה לעצור את המשחק. רגע נמהר לאחר מכן, ג'סי מבינה שהיא קשורה למיטתה במקום שבו איש לא אמור לעבור בימים הקרובים, הגופה של בעלה למרגלותיה, והזמן הולך ואוזל.

באופן אישי, אספר שלי יש קטע מעניין עם הספר הזה. קראתי אותו בזמן בינג' ספרי קינג שהעברתי איפשהו בתקופת החטיבה. אולי זה היה עניין של גיל או של ציפיות, אבל בעיני הוא נחשב לאחד הפחות מוצלחים והסוחפים של קינג, ובאמת שקראתי את רובם (לפחות אלו שפורסמו על תחילת האלפיים). עם זאת, על אף שקראתי אותו רק פעם אחת לפני המון המון שנים, הוא לא רק שנותר טרי בזכרוני, אלא גם ישנם מספר קטעים ממנו שממש נחרטו אצלי. כמובן שלא אסגיר מהם, אבל אני יכול לומר שבעיבוד החדש הם נעשו אחד לאחד כמו בספר, לתדהמתי.

בסיכון של לצאת בהצהרות גדולות מדי, העיבוד של פלאנגן והווארד הוא לא רק הדרך הטובה ביותר שבה היה אפשר לעבד את "המשחקים של ג'ראלד", אלא שמדובר גם באחד הסרטים הטובים ביותר שנעשו על פי הסופר המפורסם. אז נכון שהוא לא בליגה של הקלאסיקות הגדולות – "חומות של תקווה", "מיזרי", "אני והחבר'ה", "הניצוץ" ו"קארי", אבל בתוך אוקיינוס העיבודים שנעשו לקינג מסוף שנות השבעים ועד היום, הסרט החדש הוא ניצחון מוחלט.
פלאנגן, שגם ערך מגובה בצילום של מייקל פימוניירי ("בית מטבחיים", "אפקט לזרוס"), מנצל היטב את הלוקיישן המצומצם ומייצר כמה סיקוונסים אפקטיביים במיוחד, חלקם לא יעזבו אתכם זמן רב לאחר הצפייה. קשה לומר שהמותחן הזה מנסה להפחיד, ובכל זאת יש בו אי אילו רגעים מקפיאי דם ומבהילים למדי.
אחד האתגרים הגדולים של משימת העיבוד, היה לתרגם את תהליכי המחשבות של ג'סי באופן קולנועי, ובזמן שהפתרון בהתחלה נראה לא הכי חדשני או מתוחכם, במהרה מתברר שפלאנגן יודע בדיוק איך לעבוד עם זה. בכל רגע שבו נראה שהדיאלוגים הופכים להיות מסומנים מדי או מציפים את הסאבטקסט למעלה, מתגלה שהם בעצם מעוצבים ומחושבים היטב. כך תהליך ההתמודדות של ג'סי עובר כלא רק אמין, אלא גם מרתק.

"המשחקים של ג'ראלד" גם לא מסתפק בלהיות רק מותחן יעיל, אלא גם צולל למקומות אפלים למדי שעוסקים בקורבנות ובהתעללות בתוך המשפחה. זו עוד מלכודת עצומה, אבל על אף שהסרט מציג כמה רגעים מצמררים (ואפילו מזעזעים) בפלאשבקים בין ג'סי הצעירה ואביה, זה לרגע לא מרגיש נצלני. להפך, ככל שהוא מתקדם הנושא הזה הופך להיות יותר ויותר משמעותי עד שמקבל את מרכז הכובד של הסיפור. זה אמנם מגיע גם מהספר, אבל קשה לתאר כמה רע זה היה יכול להיות בידיים פחות רגישות. זה גורם לחלקיו האחרונים של הסרט להיות ממש מרגשים, משהו שקשה מאוד להגיד על מותחנים באשר הם.

כמובן שכל זה לא היה מצליח לקרות אם דמותה של ג'סי הייתה ניתנת לידיה של שחקנית שאיננה מסוגלת להחזיק את הסרט על כתפיה. פלאנגן בחר, כאמור, בקרלה גוג'ינו, שחקנית מצוינת שלרוב מקבלת תפקידי משנה לצידם של גברים חזקים ממנה. פניה היפות של גוג'ינו מוכרות בעיקר מ"עיר החטאים", "עיני נחש", "גנגסטר אמריקאי" ועוד מספר רב של סרטים וסדרות. זהו אחד מתפקידיה הראשיים הבודדים, והיא פשוט מתפוצצת פה. זה תפקיד חייה, והלוואי שהסרט הזה היה יוצא לקולנוע רק כדי שנוכל להתלונן בהמשך השנה איך הופעה כל כך מדהימה כמו זו לא זוכה להכרה מהאוסקר (הסרט עצמו לא כשיר השנה, כי לא הופץ בלוס אנג'לס). התפקיד הזה כל כך קשה, פיזית ורגשית, וגוג'ינו מוכיחה בעזרתו שהעובדה שאיננה נחשבת שחקנית ראשית בהוליווד היא פספוס ענק. אפשר רק לקוות שהסרט הזה יפתח לה עוד כמה דלתות.

המותחן החדש של נטפליקס איננו צפייה קלה במיוחד, ובאמת שמרשה לעצמו ללכת רחוק. אמנם התגובות אליו בארה"ב היו חיוביות, כך שהתחלתי לצפות בו אופטימי למדי, אבל אני חייב להודות שלא ציפיתי שיהיה עד כדי כך מוצלח. אמנם היה אפשרי להדק פה ושם, ולתת עוד קצת עבודה על חלק מהדיאלוגים, אבל זו קטנוניות. "המשחקים של ג'ראלד" מוצלח יותר מרוב מה שקורה כרגע בבתי הקולנוע, בטח מהעיבוד הקולנועי מרסק הקופות שמשתולל עכשיו בחוץ, והוא כפי הנראה אחד מהמקרים האלו שבהם אפשר להגיד שהסרט טוב יותר מהספר.