• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

פרסי אופיר 2017 – סיכום שלב המועמדויות

18 באוגוסט 2017 מאת אור סיגולי

רשימת המועמדים לפרסי אופיר 2017 שהוכרזה לפני יומיים, לא דרשה זמן עיכול או עיבוד כמו שקורה בדרך כלל בעיקר כי, כפי שיכול להיות שהזכרתי פה ושם, מדובר בחמישיות הצפויות ביותר אי פעם. הכל קרה בדיוק כמו שחשבנו. זה לא נאמר לחיוב או לשלילה, זה פשוט המצב. ככזה, לקח לי יום וחצי לתהות האם בכלל אנחנו צריכים פוסט מהסוג שאנחנו לרוב מעלים אחרי שהאבק שוכך, ובו אנו מביטים בלוח ובתמונה שנוצרה, ומנסים לסחוט תובנות מעניינות ברמה זו או אחרת, או בוחנים לאן הולכים עכשיו.
כפי שוודאי הבנתם, בסיכון שאולי כבר באמת הגדשנו את הסאה, החלטתי בסוף ללכת על זה כי אין מה לעשות – יש לנו פרס אופיר חדש לשנת 2017, מה שאמור להיות נקודת השיא השנתית של הקולנוע הישראלי, ומגיעה גם לו את תשומת הלב הראויה על אף הכל. ולא משנה מה, יש פה סרטים שצריך להצדיע להם, שאלות ששווה לשאול, ומחשבות שכדאי להעלות על הכתב.

תזכורת מהירה לאיפה אנחנו נמצאים

31 סרטים הוגשו לתחרות, 13 זכו למועמדות אחת או יותר. כלומר, פחות מחצי. חמשת המועמדים הסופיים לפרס הסרט הטוב ביותר הם: "פוקסטרוט" של שמוליק מעוז שניכס לעצמו 13 מועמדויות, "געגוע" של שבי גביזון שהשווה את הכמות, "לא פה לא שם" שהוא הסרט היחיד בינתיים שהופץ בבתי הקולנוע עם 12 מועמדויות, "מוטלים בספק" עם תשע, וזוכה פסטיבל ירושלים "פיגומים" עם שמונה. חמשת המועמדים האלו זהים גם בקטגורית הבימוי הטוב ביותר, הליהוק הטוב ביותר והעריכה הטובה ביותר. זאת הפעם הראשונה שארבעת המועמדים בקטגוריות האלו הם אותו הדבר מאז ייסוד קטגורית הליהוק בשנת 2012.
שתי אופציות הביאו למצב הזה: או שמירב הסרטים שהוקרנו השנה לא הצליחו לעשות רושם על חברי האקדמיה, או שהיה פה אלמנט משמעותי של הצבעה אוטומטית שגורמת לחברי אקדמיה להצביע לסרט שהם אוהבים בכל הקטגוריות לא משנה מה. למעשה, יש גם אופציה שלישית – ששתי האופציות הקודמות נכונות באותה מידה.
ממקום של טעם אישי, אסגיר שבעיני כל המועמדים לפרס הגדול הם סרטים טובים מאוד. אמנם לכל אחד מהם חוזקות וחולשות כמו לכל סרט אחר אי פעם (חוץ, אולי, מ"החתונה של החבר שלי" שהוא סרט מושלם), אבל כולם ללא יוצא מן הכלל ראויים לשבחים. יותר מכך, אני חושב שמדובר בחמישייה המרשימה ביותר בתולדות האופיר, לפחות מאז 2004. זה משמח כי אפשר להודות על האמת – רשימת המתמודדים הראשונית של השנה, התגלתה במהלך ההקרנות כלא מסעירה יותר מדי ברובה, והאקדמיה עשתה סבבה לגמרי את הקטע הזה של המוץ והתבן.

ההישגים הכי גדולים ברשימת המועמדים של השנה

בעיני ההצלחה המרשימה ביותר בחמישיות של פרסי אופיר 2017, ואולי הדבר הכי מעניין של השנה, הוא ללא ספק הסרט המכונה "המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה". על פניו זהו מסוג הסרטים שהאקדמיה בורחת מהם כמו מאש – מעשייה קשה לסיווג ז'אנרי שעוברת מקומדיה לאימה ואפילו לאקשן, עם יומרה בשמיים, שמתארת עולם לא מציאותי בגוונים של גותיקה אירופאית, ובמרכזו קהילת נשים רצחניות. ועל אף כל אלו, הסרט הזה הצליח להשיג לא פחות משש מועמדויות לאופיר. זה יותר ממה שהצליחו "ישמח חתני", שהיה ללהיט הגדול ביותר של שנה שעברה בקולנוע, ויותר מ"היורד למעלה" שעשה חיל באופיר לפני שנתיים.
אמנם סרט הביכורים של גלעד אמיליו שנקר לא נכנס לקטגוריות הסרט, הבימוי והתסריט (שם באמת הייתה לו תחרות קשוחה), אבל כן השיג לעצמו מקומות נחשקים אחרים כמו פרס משחק (חנה לסלאו בהופעת משנה) והצילום. מועמדויותיו האחרות של הסרט הן בקטגוריות העיצוב האומנותי, עיצוב התלבושות, האיפור ועיצוב פס הקול הטובים ביותר. "המועדון לספרות יפה" נלחם על כל קול ועל כל חבר אקדמיה במהלך העונה, עם אקסטרה הקרנות, טיזרים וסרטונים ברשתות החברתיות, והמון מיילים, כל זה בלי לוותר "כי זה לא סרט אקדמיה קלאסי", ובלי משרד יח"צ מסודר מאחוריו. הייתה פה עבודה מרשימה, וכל מועמדות הורווחה ביושר רב.

סרט אחר שבעיני הצליח היטב, למרות שבסך הכללי נחשב כאכזבה הוא "הבן דוד" של צחי גראד. אני כותב שהוא הצליח כי בעיני הסרט הזה, שאני מאוד נהניתי ממנו באופן אישי, קיבל את כל המועמדויות שיכל להשיג באופן ריאלי, להוציא את פרס הסרט. "הבן דוד" קיבל מועמדויות לשני פרסי משחק (ראשי לגראד ומשנה לעלא דקה, שניהם נהדרים), ולפרס התסריט (שוב גראד). אני ארשה לעצמי להמר שהוא היה המקום השישי בהצבעות לפרס הגדול, אבל אין לי שום יכולת לדעת את זה בוודאות, אז קחו זאת בגדר השערה חסרת אחריות מטעמי. החמישייה הסופית הייתה כל כך יציבה ודומיננטית לאורך כל תקופת ההקרנות, שבאמת היה קשה לדחוף לשם סיכה, אבל אם היה איזשהו סיכוי לטלטלה, זה היה מטעם הסרט הזה. האמת היא שהיה שלב שבו חשבתי ש"געגוע" פגיע הרבה יותר ממה שנראה ו"הבן דוד" יכול להחליפו, אבל עם 13 מועמדויות לקומדיה הדרמטית/הדרמה הקומית של גביזון, כנראה שזה לא היה המצב אפילו לרגע.

מון שביט וניתאי גבירץ ב"אל תשכחי אותי"

האכזבות הגדולות, ולאן נעלמו התסריטאים/ות?

מכיוון שכאמור הכל היה צפוי ונהיר, קשה לדבר על אכזבות אמיתיות. עם זאת, מהמקום האישי שלי, אני חייב להביע צער עמוק על ההתעלמות הברוטאלית מ"אל תשכחי אותי" מפצל הקהל. היה לי ברור שזה לא סרט שהאקדמיה תלך אחריו באש ובמים, אבל קיוויתי שמרבית החברים המצביעים לפחות יזהו את ההופעות יוצאות הדופן של ניתאי גבירץ ומון שביט בתפקידים הראשיים. אני באמת חושב שמדובר בשתיים מתצוגות המשחק המעולות ביותר של השנה, ולכן קיוויתי שעוד חברי אקדמיה ירגישו כמוני. הייתי אומר שזו תוצאה של קטגוריות משחק צפופות מהרגיל, אבל האמת היא שלא נראה שזה המצב.
עוד בתחום האכזבות האישיות, אני רוצה להזכיר את ההתעלמות המתסכלת נורא מהצילום של "היער שהיה" (גיא רז) ומשניים משחקניו, ירון מוטולה ומאיה מרון. אם כבר הזכרנו את הצילום, הצטערתי מאוד לראות שדניאל מילר לא מועמד על "אויר קדוש", ש"אינרציה" לא נכלל בקטגורית עיצוב פס הקול, וש"מדינת הגמדים" הושמט כליל והיה יכול להיות בכיף נוכח בקטגוריות העריכה, הסאונד, התסריט ואפילו הבימוי. לא שחשבתי שסיכוייו גדולים או משהו, אבל היי, לנערה מותר לחלום. אני כמובן לא מזכיר מועמדויות שלא יכלו לקרות בעקבות תקנון האקדמיה כמו "משפחה" בצילום ומוזיקה.
מכה קשה גם הייתה מנת חלקם של סרטים אחרים שהראו נוכחות לא מבוטלת במהלך ההקרנות: "דרייבר" (עם מועמדות אחת לתלבושות), "העדות" ו"מכתוב" שניהם לא הוזכרו אפילו בקטגוריה אחת.

קטגורית התסריט מורכבת לא רק מארבעה מועמדים של פרס הסרט, אלא גם מארבעה מועמדים לפרס הבימוי. למעשה, כל חמשת הנוכחים בקטגוריה הזו הם גם הבמאים של סרטם, מה שמראה שבתעשייה הישראלית אין מקצוע כזה "תסריטאי", וחבל. "געגוע" (ההימור המרכזי לזכייה, לדעתי), "לא פה לא שם", "פיגומים" ו"פוקסטרוט" הם מועמדי הסרט/בימוי/תסריט, כאשר מלאכת הכתיבה של צחי גראד ב"הבן דוד" החליפה את זו של אלירן אליה ב"מוטלים בספק". אודה בצער שתחום הכתיבה היה אחד החלשים השנה, אולי בגלל מה שכתבתי לפני משפט וחצי ואולי זה ממש לא קשור, אבל נקודת האור היא שגם במקרה הזה המועמדים מייצגים פחות או יותר את הטובים של השנה בעיני.

4 קטגוריות משחק, 10 סרטים, 14 שחקנים ושחקניות

בפרס השחקן הראשי היה ברור שיש לנו שלושה מועמדים שאי אפשר יהיה להזיז: שי אביבי ("געגוע") שיכל בקלות להראות לנו את אותה הדמות שעליה היה מועמד בשנה שעברה עם "שבוע ויום" ואיכשהו הצליח לקחת אותה לכיוון אחר לגמרי ולהוכיח איזה שחקן ענק הוא; אשר לקס ("פיגומים") שזכה בירושלים והנוכחות שלו על המסך היא אחת הסיבות שהסרט בכיכובו עובד כל כך טוב ובאמת שאי אפשר לשכוח אותו; ואחד מבכירי שחקני הקולנוע בישראל – ליאור אשכנזי ("פוקסטרוט") שחוזר לאופיר לראשונה מאז הזכייה שלו בשנת 2011 בזכות "הערת שוליים".
ניתן לחשוב שאשכנזי הוא שיאן האופירים מבין חמשת המועמדים של הקטגוריה שלו, אבל זו טעות. צחי גראד, שכאמור מועמד השנה בזכות "הבן דוד", מסמן ב-2017 את המועמדות העשירית והאחד-עשרה שלו – על כתיבה ומשחק. גראד היה מועמד חמש פעמים כשחקן (וזכה על "מישהו לרוץ אתו") וארבע פעמים בקטגוריות שונות עם סרטיו הקודמים "ג'ירפות" ו"תנועה מגונה". הפעם האחרונה שהגיע לאופיר הייתה עם "מי מפחד מהזאב הרע" ב-2013. המועמד החמישי לפרס השחקן הראשי הוא המפתיע ביותר, באופן יחסי כמובן. זהו רן דנקר שחוזר לאופיר בפעם השנייה אחרי "עיניים פקוחות" ב-2009 הפעם בתפקיד המורה לקולנוע שמפתח קשר עם צעיר מועד לפורענות. כפרה עליו.
מעבר לניתאי גבירץ, הופעות בולטות אחרות שפספסו את המועמדות הן שלהן בצדק או שלא, הן משה פולקנפליק ("דרייבר"), ירון מוטולה ("היער שהיה"), ואורי פפר ("העדות").
בשלב הזה אני אהמר על אשר לקס ב"פיגומים", אבל שומר לעצמי את הזכות לשנות זאת עד פוסט ההימורים הרשמי שלנו לקראת הטקס.

פרס השחקנית הראשית הוא אולי המירוץ הפתוח ביותר השנה. לי זו הייתה הפתעה יחסית כאשר הובן שהושמטו שמותיהן של שרה אדלר ("פוקסטרוט") ומון שביט, כאמור. כשזה מגיע לאלו שכן נכנסו – באמת שאין לי מושג מי תזכה, ולכל אחת מהמועמדות יש קייס חזק לצדה. אסי לוי היא אחת השחקניות הגדולות בישראל ואהודת אקדמיה עם תעודות, שכבר זכתה פעמיים ("קשר עיר", "אביבה אהובתי") והייתה מועמדת לפחות עוד שלוש פעמים. הסרט עליו היא מועמדת השנה, "געגוע", הוא כפי שראינו אהוב ביותר השנה, וככזה היא לגמרי הפרונטראנרית. עם זאת, שני דברים גורמים לי לתהות לגבי סיכוייה – הראשון הוא גודל התפקיד שלה בסרט, ממנו היא נעדרת לחלקים משמעותיים, והשני הוא אחת המתמודדות שלצדה, שאדן קנבורה מ"לא פה לא שם" (קנבורה גם השתתפה בזוכה האופיר של שנה שעברה, "סופת חול") שגם היא יוצאת מן הכלל בסרט שללא ספק התחבב על המצביעים.
שלוש השחקניות האחרות גם הן בעלות משקל, אך בעיני פחות מהשתיים שהוזכרו כבר. נועה קולר, המועמדת על "בית בגליל" היא כמובן הזוכה של שנה שעברה ("לעבור את הקיר") ככה שהיא כבר לגמרי במועדון, אבל כנראה שהאקדמיה פחות התחברה לסרט עליו היא מועמדת שזה איזכורו היחיד במועמדים. ג'וי ריגר של "החטאים" בהחלט הוכיחה יכולות מדהימות בסרט עליו היא מועמדת, בטח מול סצנות לא פשוטות לביצוע. והמועמדת החמישית, נטע ריסקין, מועמדת השנה לא פעם אחת – אלא פעמיים, כראשית ב"מסתור" וכמשנית ב"געגוע". ולדעתי יש לה סיכוי גדול הרבה יותר בקטגוריה השנייה, אז בואו נדבר על זה קצת.

קטגורית שחקנית המשנה היא המוזרה והמשונה ביותר של השנה, עם שש מועמדות במקום חמש, כלומר כזו שיש בה תיקו. על פניו ריסקין היא בהחלט המובילה, גם כי האקדמיה הביעה את אהבתה אליה עם שתי מועמדויות וגם כי, כאמור, "געגוע" נוכח כמעט בכל קטגוריה מה שמעיד על תמיכה חזקה וכמובן לא גורעת העובדה שהיא מצוינת בתפקיד. אבל ראו איזה קטע, גם במקרה הזה, יש פייט קשוח מטעם נציגת "לא פה לא שם", מונא חווה, שיכולה לזכות גם בגלל שהיא, נאמר זאת בפשטות, מדהימה, וגם בגלל שהיא בעצם תפקיד ראשי.
שירה האס על "פוקסטרוט" (מועמדות שנייה אחרי "פרינסס") ובת אל מוסרי של "מוטלים בספק" (מועמדות ראשונה) הן ללא ספק ההפתעות של האופיר השנה, ושתיהן מועמדות על סרט שנמצא בחמישייה הגדולה, אבל סדר הגודל של תפקידן כנראה ימנע סחף קולות לכיוונן. חנה לסלאו (במועמדות שלישית לפחות לאופיר) מ"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" ונלי תגר (מועמדות שנייה אחרי "אפס ביחסי אנוש") מטעם "החטאים", הן תוספות צפויות ונהדרות לקטגוריה הזו, אבל במקרה שלהן העובדה שהן לא נתמכות בסרט שנמצא בחמישייה הגדולה הוא סימן לא טוב.

ההפתעה הגדולה ביותר של קטגורית שחקן המשנה היא יורם טולדנו האהוב, שהפך את "געגוע" לסרט היחיד השנה שמועמד בכל ארבעת פרסי המשחק. אני חייב להתוודות שלא ראיתי את זה מגיע, על אף שלטולדנו היו שני תפקידים יפים השנה, פה וב"בין העולמות" (שלא קיבל אפילו מועמדות אחת). מצד שני, אני לא מצליח למצוא הרבה מתמודדים אחרים שהיעדרותם בולטת במיוחד.
"פיגומים" הצליח להכניס שני שחקנים לקטגוריה הזו, משהו מאוד נדיר בעולם האופיר. למעשה, זה לא קרה בקטגוריה הספציפית הזו מאז "התגנבות יחידים" בשנת 2010, וגם לפני זה רק במקרים בודדים. יעקב כהן (במועמדות ראשונה מאז "שחור") ועמי סמולרצ'יק (מועמדות ראשונה אי פעם), כשני הכוחות המנוגדים בחייו של אשר הגיבור, בהחלט יכולים לחטוף את הפרס הזה. עם זאת, הלב והראש הולכים אל אדר חזאזי גרש ב"מוטלים בספק", בעיני אחת ההופעות הכי גדולות של הקולנוע הישראלי השנה, ואולי אפילו של השנים האחרונות. עלא דקה מ"הבן דוד" הוא המועמד החמישי והמשמח לא פחות.

נטע ריסקין ב"מסתור"

סתם טריוויה לאופיר 2017

להוציא את נועה קולר ושי אביבי, שהוזכרו כבר, יש לא מעט אנשי עשייה רבי זכויות שמשחזרים הישגים מהשנה שעברה. שי גולדמן זכה ב-2016 על עבודת הצילום שלו ב"תיקון" והשנה שב עם "מוטלים בספק"; אורית אזולאי, כמובן, שמעולם לא פספסה מועמדות על ליהוק מאז יסוד הקטגוריה ב-2012; עוד מישהו שלא מפסיק לקבל מועמדויות מאז אותה שנה בדיוק הוא העורך אריק להב ליבוביץ' שהשנה מועמד פעמיים עם "מוטלים בספק" ו"פוקסטרוט"; עורכת נוספת רציפה היא טלי הלטר-שנקר, בזכות שני סרטי שי אביבי של השנתיים האחרונות; ארז תדמור, שנוכח בכל אופיר ברצף מאז 2014, מועמד השנה לפרס הסרט קצר; בתחום התלבושות, חווה לוי רוזלסקי חוזרת עם סרט נוסף שעוסק בקהילה דתית, "דרייבר", אחרי זכייתה בשנה שעברה עם "לעבור את הקיר"; כאשר איתי אלוהב, אולג קייסרמן ורונן נגל הם מעצבי הסאונד ששבים בפעם השנייה ברציפות, לפחות.

מעבר לנטע ריסקין, צחי גראד ואריק להב ליבוביץ', מועמדים כפולים נוספים השנה הם המאפרת אורלי רונן ("געגוע", "פוקסטרוט"), המוזיקאי יורם חזן ("געגוע", "מוטלים בספק"), אנשי הסאונד איתי אלוהב ויוסי אפלבואים ("געגוע", "פוקסטרוט", המפיקים שלומי אלקבץ ("בן ממשיך" הקצר, "לא פה לא שם"), אביב בן שלוש ("שיר" ו"נפילות" הקצרים), וגל גרינשפן ("רויטל היא חייזר" הקצר, "מוטלים בספק"), וכמובן ארבעת הבמאים/תסריטאים – מייסלון חמוד, שבי גביזון, שמוליק מעוז ומתן יאיר.

שימו לב לנוכחות המדהימה של הליבוביצ'ים השנה: אופיר (מוזיקה), אריק (עריכה) ומאיה (תלבושות). זה הדבר הכי חשוב מכל מה שכתבתי עד עכשיו.

ועוד משהו קטן אחד אבל משמעותי לא פחות

נראה לי שהפכנו את אופיר 2017 מכל הכיוונים, ועל כן תרשו לי להתייחס למשהו שקשור רק בעקיפין, ושאולי אולי עוד ייפול על אוזניים קשובות:
אקדמיה יקרה, בבקשה בבקשה בואו נפסיק עם הטקס הזה.
הקהל הישראלי לא מתרשם מטקסים וכמובן שהרייטינג בהתאם. כל המאמצים לעשות אירוע מכובד נופל בחבטה עמומה עם פוליטיקאים קולניים שבאים לקושש קולות, ונאומי תודה ממוחזרים בכובעי מצחייה, חולצות מוכתמות וסנדלים. במקום להשקיע כל כך הרבה במשהו שפשוט לא עובד, פשוט עשו מסיבת צהריים באוהל באיזשהו פארק, משהו כמו טקסי הנעילה ברחבות האחוריות של פסטיבל חיפה וירושלים, שם יוכלו האנשים לבוא כמו מי שהם, לשתות ולדבר, ובאמת ליהנות מהרגע הגדול שלהם, במקום לשבת חנוטים באולם חשוך שמלא רק עד החצי תוך שהם מנסים לחשב את הזמן עד הפסקת הסיגריה הבאה שלהם.
לאופי הישראלי יש יתרונות וחסרונות, אחד מהם הוא שזה לא באמת הקטע שלו, כל הטוקסידואים והאיפור הכבד מדי בכניסה להיכל התרבות אשדוד. בואו נכיר בזה ונאמץ את זה כדי להפוך את האירוע החשוב ביותר של הקולנוע הישראלי למסיבה, לדבר מהנה, למשהו שנרצה גם לחזור אליו בשנה הבאה.