"אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר" + "בעמק האלימות", סקירת נקמה כפולה

שני סרטים המשתייכים למשפחת סרטי הנקמה, ושניהם תוצרים של מסלולי הפצה אלטרנטיביים (בערך. זה משתנה די מהר), הגיעו לאחרונה למדיה הביתית. "בעמק האלימות" הוקרן ממש לפני שנה בפסטיבל SXSW ומשם יצא להפצה מצומצמת במקביל ל-VOD באוקטובר 16 ולאחרונה הגיע לבלו-ריי. לסרט השני, "אני כבר לא מרגישה בבית בעולם הזה" היה מסלול אפילו יותר שונה, ועל כן נתחיל ממנו.

"אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר" – I Don’t Feel at Home in the World Anymore

אני מתחיל לחבב את עולם המדיה בו אנחנו חיים. בינואר 2017 זכה הסרט הזה בפרס חבר השופטים של פסטיבל סאנדנס, ופחות מחודשיים אחר כך הגיע למסך הפרטי שלי דרך נטפליקס. בלי דחיות של מפיצים, בלי פעולות לא חוקיות כמו הורדות, בלי המתנה לסיום חלון המעבר בין הפצה ומדיה ביתית – מסאנדנס ישר לטלוויזיה באיכות טובה ומבלי לגנוב כלום.
מכיוון שיוצרי הסרט, אני מניח, באיזשהו שלב כן פנטזו על הפצה קולנועית, כנראה שאחרי מחשבה מרובה הם הבינו שעסקה עם ענקית הסטרימינג תהיה בשבילם הרבה יותר ריווחית מאשר סיבוב קצרצר בבתי קולנוע נבחרים, שלא לדבר על התפוצה שהסרט יקבל, שדרך נטפליקס תהיה כל כך עצומה מאשר בתי הקולנוע שאפילו אי אפשר להשוות. ככה לאט לאט נעלם המונח המעליב "ישר לטלוויזיה". מי ייתן והקולנוע הישראלי יבין זאת גם.
נכון, כאשר רשתות סטרימינג חוטפות סרטים לפני שהם יוצאים לאולמות אנחנו מפספסים פה הרבה מכל מה שנקרא "חוויה קולנועית", כזו קבוצתית באולם חשוך על מסך גדול. עם זאת, בתור ישראלי אפשר להודות על העניין – לא רק שסרט כזה לעולם לא היה מקבל הפצה פה, בסופו של דבר, לראות סרט כשאור צגי הניידים של אנשים שלא מסוגלים להתנתק לשעה וחצי-שעתיים מואר יותר מהמסך, זו לא באמת חוויה חיובית.

ולסרט לשמו התכנסנו – "אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר" הוא עבודת הביכורים של מייקון בלייר, ואם להיות כנים, סביר להניח שאף אחד לא היה מתעניין בסרט אילולא הופעותיו כשחקן בסרטיו המדוברים של אחד הקולות המסעירים ביותר של הקולנוע האמריקאי החדש, ג'רמי סולנייה.
בלייר הופיע בכל סרטיו של סולנייה עד כה. זה התחיל ב"מסיבת רצח" שאני עדיין מייחל לראות, המשיך ב"נקמה כחולה", ולאחרונה קרה באחד הסרטים הגדולים של השנים האחרונות, "חדר מנוחה" (Green Room). בשונה מהשניים הראשונים, בסרטו השלישי של סולנייה הופיע בלייר שלא בתפקיד הראשי, אלא כעוזרו של האנטגוניסט, ובכל זאת הצליח לגנוב את ההצגה ולתת הופעה נפלאה. בסרט הביכורים שלו כבמאי, בלייר לא הלך רחוק מדי משיתופי הפעולה שלו עם סולנייה – זהו סיפור שמתרחש בשולי אמריקה ובמרכזו דמות רגילה לחלוטין שמוצאת את עצמה מסובכת מעל הראש עם אנשים שלא כדאי להסתבך איתם.
ואם כבר בהשוואות עסקינן, אלריק קיין, חלק מצוות הפודקאסט Shock Waves, התבקש בפודקאסט החדש שלו, Pure Cinema Project, לשדך את הסרט הזה עם סרט נקמה אחר לבחירתו, ומכל הסרטים בעולם הוא בחר לעשות לו דאבל-פיצ'ר עם לא אחר מאשר "מי מפחד מהזאב הרע". שתדעו.

גיבורת הסרט היא רות, בהופעה נפלאה כמו תמיד של מלאני לינסקי, אחות רפואית נחמדה שחיה בגפה. אחרי עוד יום קשוח במרפאה רות חוזרת לביתה, ומגלה שהוא נפרץ וממנו נלקח, בין היתר, הסכו"ם שירשה מסבתה. אבל זה לא החפצים שנחמסו ממנה שטורדים את מנוחתה, אלא העובדה שמישהו חדר לביתה, היא זו שמציקה לה. כאשר היא מבינה שהמשטרה ממש לא בעניין של לצאת מגדרה כדי לעזור לה, היא מחליטה לחקור ולמצוא מי פרץ לדירתה, ועל ידי כך לנסות להשיג קצת שליטה בחייה. או איך שהיא מנסחת את זה: "אני רוצה שאנשים יפסיקו להיות חרא". היא נעזרת בשכן קצת מוזר (אלייז'ה ווד באחת מהופעותיו הטובות ביותר) והם מנסים למצוא את האחראים, מבלי לדעת שהם עומדים להסתבך עם אנשים מאוד גרועים.

הציניקנים שבנינו יכולים להתייחס ל"אני לא מרגישה בבית" כמו האחים כהן למתחילים, קוונטין דופוואה מדולל, או ג'רמי סולנייה מרוכך, אבל אני חושב שזה לא הוגן. אין ספק שיש השפעות רבות של יוצרים אדירים על בלייר (שגם כתב את התסריט), ואולי אין בו טביעת האצבע אוטריסטית שאנחנו רגילים למצוא אצל יוצרים עצמאיים בתחילת דרכם, אבל לא נראה שהסרט מנסה להיות משהו בכוח, וככזה הוא מעורר המון חיבה, גם אם ההשוואה בינו לבין סרטים אהובים שהקדימו אותו מוציאה אותו פחות טוב.
"אני לא מרגישה בבית" מתחיל כמו דרמת אינדי, ממשיך כמו קומדיה, וכמובן מגיע לשיא אלים ומדמם. האמת היא שאולי זאת האכזבה המרכזית שלי מהסרט. הייתי מצפה שהקליימקס של הסרט, שכולל בין היתר כוכבי נינג'ה, רובים תקולים ונחשי ביצות, יהיה קיצוני קצת יותר, אבל הוא לא מגיע לנקודה הזו. באופן כללי הסרט סובל מקצת יותר מדי זהירות על הברקסים.

ועדיין, בזכות ההופעות המוצלחות של לינסקי ו-ווד, עם גיבוי צוות משנה מצוין כמו גנבת ההצגה כריסטין וודס ותוספת נחמדה בדמות ג'יין ליווי ("לא לנשום"), כמו גם הלוקיישן בעיירה אמריקאית מבודדת (חולשה גדולה שלי), "אני לא מרגישה בבית בעולם הזה יותר" הוא בעיני סרט כיפי מאוד ובהחלט מומלץ לראות אותו.

"בעמק האלימות" – In a Valley of Violence

טיי ווסט הוא אחד מקולות האימה הבולטים שעובדים כיום, אם כי אני עדיין לא לגמרי השתכנעתי מדוע. הוא אחראי על "בית השטן", "The Inkeepers" ו"הפולחן" שסוקר כאן לקראת אוטופיה 2014, וגם תרם לאנתולוגיות אימה כדוגמת "האל"ף-בי"ת של המוות" ו-"V/H/S". האמת היא שטרם התלהבתי באמת ממשהו שעשה.
בסרטו החדש הוא חובר למפיק האימה העסוק ג'ייסון בלום, אבל במפתיע החליט שלא ללכת לכיוון ההפחדות, אלא לייצר מערבון. ולא משהו חדשני או מודע לעצמו, אלא רחוק מזה – מערבון שגרתי על נקמה ואקדחונים מתבודדים. בתפקיד הראשי, אית'ן הוק, שעבד עם חברת ההפקה של בלום על סרטים כמו "הטיהור" ו"רוח זדונית", מצא לנכון לעלות על סוס בפעם השנייה ב-2016 אחרי הרימייק ל"שבעת המופלאים" שנעלם כלעומת שבא.
הוק מגלם חייל קונפדרציה לשעבר, שבדרכו למקסיקו עובר בעיירה שכוחת אל שנשלטת על ידי שריף רב עוצמה, ושם מסתבך עם המקומיים שלוקחים לו את היקר מכל, וגורמים לו לשוב אליהם ולהראות להם אלוהי נקמות מהו.

ווסט, שגם חתום על התסריט והעריכה, מציב את לוח המשחק כמו כל מערבון אחר, על חלקם אפילו כתבתי פה בעבר, עם "פורע החוק ג'וסי וולס" ושני מערבוני ספגטי במסגרת "סרטים מן העבר". יש לנו גיבור שסוחב טראומה ואיננו רוצה לקחת חלק בחברה, הוא נגרר על ידי אנשים לא טובים חזרה פנימה, משחרר את האגרסיות שלו, ומשם מתחיל ניקוי הרשע מהעיירה, כאשר הגבול בין צודק וחוטא מטשטשים. הצלם של הסרט, אריק רובינס, תפס היטב את רוח המערבונים האלה אבל לא נכנס למלכודות של שעתוק או מחוות מוגזמות. העיצוב האומנותי גם נאה, ובאופן כללי נראה שהסרט עלה יותר מאשר מהתקציב הנמוך בו כפי הנראה הופק.
הבעיה היא ששם זה מסתיים, כי איפשהו בתהליך ווסט שכח שאחרי כל כך הרבה מערבונים, טובים יותר או פחות, צריך גם להביא משהו אישי או חדש לשולחן, כי אחרת זה לא עובר את שלב המחווה. זה בדיוק המצב עם "בעמק האלימות". הוא כל כך שגרתי בסיפור שלו, שהוא הופך לצפוי בצורה בלתי נסלחת, הדמויות הן תבניות ולא אנשים, ומכיוון שחובבי המערבונים ידעו בדיוק איזו סצנה תגיע ובאיזה סדר, זה הופך את 100 הדקות האלו לארוכות במיוחד.
ווסט לא היה חייב לצאת מגדרו כדי לשנות את חוקי העלילה המערבונית המוכרת והאהובה, אבל אולי איזה ניצוץ בדיאלוגים, אולטרה-אלימות, שינויי מגדר, העמקת הדמויות, כל דבר שיהפוך את "בעמק האלימות" למשהו שמצדיק את הצפייה בו, היה עוזר. אני לא מצאתי משהו כזה.

נקודת אור אחת נהדרת צצה במקום הכי פחות צפוי. ג'ון טרבולטה, בתפקיד השריף (שתפקידו קטן בהרבה ממה שהפוסטר גורם לנו לחשוב), לא רק שנותן עבודת משחק מצוינת, אלא גם מצליח ליצור את הדמות הכי מעניינת בסרט. טרבולטה מעורר אמפתיה גם כשהוא לא צריך, ועדיין משאיר את הצופים במתח לגבי הצעד הבא שלו, אפילו כשהצעד הבא שלו צפוי אש כי התסריטאי של הסרט לא באמת התעניין במקוריות.
נחמות קטנות נוספות אפשר למצוא בטאייסה פארמיגה שמנסה ככל שהיא יכולה, וכמובן באית'ן הוק, שהוא באמת שחקן מעולה עם נוכחות שכבר באה לידי ביטוי בהמון סרטים. אבל זה לא עוזר, בטח כשהיה יכול להיות פה משהו מעניין יותר. או מעניין סתם באופן כללי.