פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2017 – המלצות ואזהרות על סרטים שכבר ראינו

פסטיבל הקולנוע הצרפתי יפתח את שעריו ביום חמישי ה-16 במרץ, ויימשך עד ה-5 באפריל בסינמטקים ברחבי הארץ. נא לא להתבלבל עם פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות, יוזמה חדשה יחסית, שכן במקרה זה מדובר במהדורה ה-14 של חגיגת הקולנוע הפרנקופונית שבכל שנה מספקת אטרקציות בדרך כלל בתקופת מרץ-אפריל. סרט הפתיחה יהיה ״שקית של גולות״ (Un Sac De Billes), על פי רב המכר של ג׳וזף ג׳ופו ובבימויו של כריסטיאן דוגואיי. אורח הפסטיבל לערב זה יהיה התסריטאי ג׳ונתן אלוש, שיספר על מלאכת העיבוד לספר העוסק בשני אחים יהודים וצעירים הנמלטים מאימת הנאצים בצרפת הכבושה של 1941. אירוע הנעילה יכלול את הקרנת הסרט ״מחר הכל מתחיל״ (Demain Tout Commence),  דרמה קומית של הוגו ז׳לן בכיכובו של עומאר סיי האהוד, המגלם גבר שיום אחד נוחתת עליו תינוקת שנטען בפניו כי היא בתו.

נושא ההורות וחינוך ילדים נראה מהותי למדי גם בסרטים נוספים בפסטיבל השנה. ״המורה״ (Primaire) של הלן אנגל, עוקב אחר מורה היוצאת מגדרה עבור אחד מתלמידיה שהינו נער במצוקה. ״סיגריות ושוקו חם״ (Cigarettes et Chocolat Chaud) של סופי ריין, מפגיש בין עובדת סוציאלית לאב המגדל לבד את שתי בנותיו, אותו היא רוצה לשלוח לשיעורי הורות לאחר ששכח לאסוף אחת מהן מבית הספר. ״בשם בתי״ (Au Nom de Ma Fille) של ונסן גארנק הולך לכיוון המותח יותר, ומציב את דניאל אוטיי בתפקיד אב המשוכנע כי מותה של בתו הצעירה בזמן חופשה עם אמה ואביה החורג אינו תאונה כפי שדווח לו, ומקדיש את חייו לחשיפת האמת.

עד כאן הצד של ההורים, וזה לא באמת יהיה פסטיבל קולנוע צרפתי בלי כמה סרטי התבגרות. למשל ״השמיים יחכו״ (Le Ciel Attendra) של מארי-קסטי מניסיון שאר על מתבגרות ג׳יהדיסטיות (בתמונה לעיל), וגם ״הלב בברייל״ (Le Coeur en Braille) של מישל בוז'נה, על הקשר הנרקם בין מוזיקאית צעירה המתעוורת לבין נער המתקשה בלימודים מכיתתה שנודר לעזור לה. בשני הסרטים האלה יש תפקיד מפתח לצ׳לו, בצירוף מקרים. אליהם ניתן להוסיף גם סרט דוקומנטרי אחד, היחיד בפסטיבל – ״פאולין מתנתקת״ (Pauline S'arrache) של אמילי בריסבואן, שתיעדה את משפחתה הלא שגרתית בדגש על אחותה המתבגרת.

אל משבצת סרט היין נכנס ״בציר ראשון״ (Premiers Crus) של ז'רום לה מר, אודות מבקר יין החוזר אל כרם הולדתו כדי להציל את העסק המשפחתי. ואל כל אלה יש להוסיף שתי ביוגרפיות – ״סזאן ואני״ (Cézanne et Moi) של דניאל תומפסון על חברותם ויריבותם של הצייר פול סזאן והסופר אמיל זולא, ו״האודיסיאה״ (L'odyssée) של ז׳רום סאל ובו למברט ווילסון מגלם את ההרפתקן והקולנוען הימי ז׳אק-איב קוסטו.

על שניים מבין סרטי התוכניה כבר כתבנו בהזדמנויות קודמות. האחד הוא ״רופא הכפר״ של תומא לילטי, עליו כתב עופר במסגרת פסטיבל חיפה האחרון, והאחר הוא ״זה רק סוף העולם״ של קזבייה דולן, זוכה הפרס הגדול בפסטיבל קאן (לא דקל הזהב, הפרס השני בחשיבותו, שזה שמו). בשני המקרים, קשה לומר שהרושם שהותירו עלינו הסרטים היה חיובי במיוחד, ממש כפי שקל לנחש שהם דווקא יהיו שניים ממוקדי העלייה לרגל בפסטיבל. על סרטים נוספים בהם צפינו במיוחד לפני הפסטיבל, ותודה ליח״צ על כך ועל התמונות בפוסט זה, נכתוב כאן בהמשך. שימו לב ששני האחרונים הם ממסגרת הקלאסיקות.

מסע אל הקולנוע הצרפתי
Voyage à Travers le Cinéma Français

ברטראן טברנייה ("יום ראשון בכפר") מביים מאז שנות השבעים, והיה פעיל בקולנוע הצרפתי גם כמבקר, עוזר במאי, משחזר סרטים ויחצ"ן עוד  מתחילת שנות הששים. לכן, הוא זכה לא רק לייצר כמה להיטים מדוברים, אלא גם להכיר לא מעט מן הדמויות המיתולוגיות של הקולנוע הצרפתי לדורותיו, מה שהופך אותו לבחירה מתאימה ליצירת סרט תיעודי על תולדות הקולנוע הצרפתי. אם כי מדובר במסע אישי מאוד לקולנוע, אישי אף יותר מן הסרטים שיצר מרטין סקורסזה על הקולנוע האמריקאי והקולנוע האיטלקי, למשל. הנושאים בהם דן טברנייה מתחילים מן הבמאי הראשון שהוא זוכר שהתרשם מסרט שלו (ז'אק בקר) ומסתיימים בשני יוצרים שהשפיעו בצורה ישירה על תחילת דרכו כבמאי – ז'אן פייר מלוויל (שטברנייה לא רק מחמיא לו) וקלוד סוטה. בדרך אמנם רוב הסרטים הנידונים ובעיקר היוצרים להם מוקדש נתח זמן ארוך שייכים לקאנון של הקולנוע הצרפתי, אבל המעבר בניהם הוא לרוב אסוציאטיבי ויש תחומים רבים בקולנוע הצרפתי אשר אינם נידונים בסרט, או מוזכרים רק בקצרה. כאשר טברנייה דין לעומק ביוצר זה או אחר, הדיון שלו הוא בעיקרו אמנותי ולא היסטורי, למרות שהוא משלב מדי פעם מעט רכילות. בכך, הוא לא רק מעביר את האהבה שלו ליצירה, אלא גם מסביר מדוע הוא אוהב דברים מסוימים.

יש לציין כי לא כל החלקים בסרט מוקדשים לבמאים. השחקן ז'אן גאבן זוכה לדיון מורחב על עבודתו (בין הדיונים בסרטים של ז'אן רנואר ומרסל קרנה, שני במאים עימם הרבה לעבוד) והחלק המעניין יותר בסרט קשור דווקא לדיון במוזיקה בקולנוע הצרפתי, בדגש על מוריס ז'ובר וג'וזף קוסמה. טברנייה משלב לאורך הסרט לא מעט השוואות לקולנוע האמריקאי (ומזכיר יותר מדי פעמים את דעתו של קוונטין טרנטינו על קולנוע צרפתי), קולנוע שגם ממנו הוא מוקסם אבל הוא גם לא חוסך ממנו ביקורת מרומזת. עבור מי שבקיא בקולנוע צרפתי, הסרט הזה אולי לא יגלה כמות גדולה של פנינים נשכחות, אבל יציע דיון אלגנטי ומעניין בנושא. עבור מי שאינו בקיא בחומר התוצאה היכולה להיות מקום סביר להתחיל, אם כי האורך של היצירה (קצת יותר משלוש שעות) והעובדה כי הבמאי לא תמיד טורח לספק רקע היסטורי יכולה להיות מעט בעייתית. ייתכן שבכך יוכל לסייע אורח נוסף של הפסטיבל – לפני ההקרנה בתל אביב יציג את הסרט סמואל בלומנפלד, מבקר הקולנוע של העיתון הצרפתי "לה מונד".
(עופר)

פלנטריום
Planetarium

סביר להניח ש״מסע אל הקולנוע הצרפתי״ הוא הסרט עם הכי הרבה ניימדרופינג בפסטיבל השנה, אבל מבחינת יכולת משיכת קהל נדמה לי שדווקא ״פלנטריום״ עולה עליו מבחינת כוכבים – ולא רק בגלל שם הסרט. מככבות בו נטלי פורטמן ולילי-רוז דפ (בתם של ג׳וני דפ ו-ונסה פאראדי ושחקנית בזכות עצמה), בתור שתי אחיות אמריקאיות בפריז של בין שתי מלחמות העולם. הצעירה מביניהן מתקשרת עם רוחות ויחד עם יכולות הבמה של הבכורה הן מתפרנסות מסיאנסים ברחבי אירופה. מה שכובל אותן לפריז היא הצעה של מפיק קולנוע שאפתן (עמנואל סאלינג׳ר) המתרשם מהן במהלך הופעה ואחרי סיאנס פרטי גם מחליט לנסות לשנות בעזרתן את אמנות הקולנוע. אט-אט מתברר כי הסרט הוא למעשה סוג של ביוגרפיה המושפעת מן המציאות של אותו מפיק שביקש להצעיד קדימה את הקולנוע, אבל הפוקוס ביצירה זו לא באמת נח לרגע. הוא מבקש גם להיות סיפורן של שתי האחיות הנודדות, להשאיר באוויר את הספק לגבי היכולות העל-טבעיות שלהן ולהסיר את הספק בנוגע לכישורי ההופעה שלהן, ולדון בעוד מגוון נושאים דרך שלל מערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות הללו ואחרות (גם לואי גארל מגיח להופעה קצרה בתפקיד טיפוסי לו). בעשותו כך, סרטה של רבקה זלוטובסקי (״Belle épine״) לא ממש מאפשר התעמקות או השתקעות באף אחת מן הסוגיות שצצות במהלכו (הזכרתי רק חלק מהן כדי לא לספיילר). מבחינה חזותית ואמנותית הוא מושך לצפייה, גם אם העריכה האסוציאטיבית מפזרת אותו לכל עבר, אבל כחוויה הוא לא שלם.
(אורון)

קורניש קנדי
Corniche Kennedy

אחד מן הנושאים בהם סרטי התבגרות עוסקים הוא לא רק הלמידה של האדם את עצמו, אלא גם הרצון שלו להיות שייך. גיבורת סרטה של הבמאית דומיניק קבררה היא סוזאן, נערה מבית אמיד שעושה רושם כי יש עתיד מבטיח לפניה. אבל היא מרגישה שיש עולם מסעיר יותר והיא רוצה להיות חלק ממנו – עולם של נערים בני גילה אשר מאתגרים את החוק ומסכנים את עצמם מקפיצה למי החוף הסלעי של מארסיי מגובה רב. מדובר לא רק בנערים אשר משיגים ריגוש דרך קפיצה נועזת למים, אלא גם בנערים מן הצד העני של העיר, רובם בני מהגרים, סביר להניח שכולם גם עוברים על החוק בדרכים אחרות. סוזאן מרגישה כי העולם שלהם חי בהרבה מן הקיום הבטוח שלה. היא מצליחה להכניס את עצמה לחבורה ומוצאת את עצמה בסוג של משולש רומנטי עם שניים מן הגברים – מהדי ומרקו. האחרון הוא גם נהג של מאפיונר מקומי הנתון למעקב של המשטרה, מה שמסבך גם את יתר חברי הקבוצה. קו העלילה של החקירה המשטרתית עובד פחות טוב לאורך רוב הסרט, אך מוביל לרגע יפה לקראת הסיום. לעומת זאת, רוח הנעורים של המשולש הרומנטי עוברת היטב, גם אם אין בה רגעים מקוריים או מבריקים מבחינת העשייה.
(עופר)

איש מכירות
Vendeur

סרט נוסף מיבול הפסטיבל השנתי הקשור לתמת ההורות הוא ״איש מכירות״ של סילבן דקלו. אם כי במקרה שלו הילד כבר גדול, למרות שהוא זקוק לעזרה ולהכוונה של אביו. ג׳רלד (פיו מרמיי) הוא שף שמסעדתו נסגרת, והוא זקוק לכסף וזמן כדי לשפץ אותה או למצוא הזדמנות אחרת. בינתיים זוגתו (קלמנטיין פוידט) היא המפרנסת, בעוד ג׳רלד זקוק לאביו כדי שיסדר לו עבודה בתור איש מכירות של מטבחים בחלל תצוגה. סרז׳ (ז׳ילבר מלקי) הוא אמנם אביו של ג׳רלד, אבל הוא בהחלט מתנהג יותר כמו רווק הולל – היותו איש מכירות מצטיין מאפשר לו לסיים כל ערב בשתייה, אחרי שכבר הסניף כמה שורות, ולהזמין נערת ליווי (בגיל של הבן שלו או פחות).

מכאן כבר תוכלו לנחש לבד את המשך המסלולים של הבן שנשבע לא להיות כמו אביו, ושל האב שמתנהג כאילו הוא עדיין צעיר למרות שיש לכך מחיר. הפתעות הן לא העניין בעלילה שרקחו יחדיו דקלו ועמיתיו, שצועדת בדרך הבטוחה ושומרת את כל הרגש והדרמה לדקות הנעילה. הצרה היא שכל מה שקורה קודם מוגדר כקומדיה, או דרמה קומית, בעוד אני לא הצלחתי להשתעשע. בניקוי המסר הבנאלי למדי על כך שעבודת מכירות מצריכה שקרים יומיומיים המשחיתים את הנפש, ובהתחשב בעובדה שהטכניקה הקולנועית אינה מרגשת או מודגשת, לא נשארתי עם הרבה בתום הצפייה. אולי רק כאב ראש קל מהפסקול הכי מרגיז מאז ״בירדמן״ בשילוב שלו של התפרצויות תיפוף כדי להמחיש את הנעשה בגופו או במוחו של גיבור הסרט. ולמה סרטים צרפתים משלבים שירי פופ אמריקאיים בפסקול? רק לי זה נורא מוזר כל פעם מחדש?
(אורון)

אפס בהתנהגות
Zéro de Conduite: Jeunes Diables au Collège

מארגני הפסטיבל צירפו סרט זה של ז'אן ויגו לתכנית של סרטים קצרים של האנימטור מישל אוסלוט (לא צפיתי בסרטים המוצגים בה). אולי זה מפני שיש משהו מן האנימציה בסרטו המצולם של ויגו, סרט אשר נחווה דרך תודעה של ילדים ולכן לא מעט מן הדמויות בו מוצגת בצורה סובייקטיבית באופן מופגן. סרט זה משנת 1933, באורך של פחות משלושת רבעי שעה, עיצב במידה רבה את כל הסרטים שהתרחשו בפנימיות או בבתי ספר נוקשים מאז והוא עושה זאת עם כמו של רגעים מקוריים ומוזרים שיכולה להספיק לחמישה סרטים באורך מלא. הקריירה הקצרצרה של במאי הסרט ז'אן ויגו כללה רק שלושה סרטים קצרים (זה האחרון בניהם והיחיד עם נרטיב) וסרט ארוך אחד. צפייה בכולם ברצף תהיה קצרה יותר מצפייה ב"מסע לקולנוע הצרפתי" למשל. אבל שמו של ויגו נוכח תמיד בדיון ענקי הקולנוע הצרפתי. בסרט זה הוא מתאר מרד של ילדים בפנימיה נוקשה, מרד אשר משקף את השקפת העולם האנרכיסטית של היוצר. תמצאו בסרט יצירה פרועה בהרבה ממה שניתן לצפות מסרט שנוצר בשנת 1933, כולל לא מעט רגעים תמוהים והילוך אטי מרהיב אחד. אבל הסרט הפרוע הזה מתייחס גם לנושאים כמו התנהגות נשית של ילדים גברים, ואולי גם ניצול מיני בבית הספר. אמנם לדעתי מדובר רק בהקדמה ליצירת המופת הגדולה של ויגו, "ל'אטלאנט", אבל מדובר בסרט שאמור להיות ברשימת צפיית החובה של כל חובבי הקולנוע הקלאסי.
(עופר)

פיירו המשוגע
Pierrot le Fou

הפסטיבל כולל השנה מחווה לשחקן הקשוח והמרשים ז'אן פול בלמונדו, שפרץ לתודעה ב"עד כלות הנשימה" – הסרט שבישר לעולם על הקולנוע הייחודי של ז'אן לוק גודאר. חלק מן המחווה הוא הסרט הזה של אותו גודאר, ואליו יצטרפו בפסטיבל ״האיש מריו״ ו״חתונת השנה 2״. ״פיירו המשוגע״ הוא סרט מעט מאוחר יותר בו הבמאי המרדן כבר היה הרבה יותר מגובש מבחינת הסגנון. ובכך אני מתכוון כי השבירה של כללי הקולנוע המקובל גדולה ופרועה הרבה יותר. עדיין, מדובר באחד מן הסרטים הכי מהנים ומרשימים שיצר גודאר. העלילה עוסקת בפיירו המשוגע (בלמונדו) בחברת אהבתו מריון רנואר (שם משפחה לא מקרי שמנוצל בסרט מעבר לציורים) המגולמת בידי אנה קארינה, לקראת סוף הנישואין שלה לגודאר. אחרי שהם הורגים בן אדם, מבלי שהם או הסרט מייחסים לאקט חשיבות רבה מדי, הסרט יוצא למסע שהוא שילוב בין סרט פשע, קומדיה רומנטית וסרט מוזיקלי. אין בו יותר מדי עלילה, רק הרבה רגעים של מגע אנושי והשתוללות. כולל מחווה והופעת אורח של הבמאי סאם פולר.
(עופר)