בעקבות "יחידת המתאבדים" ו"כלבי מלחמה": איך (לא) להרוס סרט עם בחירת השירים לפסקול

תחושה מוזרה מתקבלת כשצופים בטריילר לסרט החדש של טים ברטון "המעון של מיס פרגרין לילדים משונים". למרות שהעיצוב נושא את החותמת הסגנונית שלו, משהו לא מרגיש ברטוני (וזה לאו דווקא דבר רע). השינוי לא נובע מהיעדרו של ג'וני דפ או מהיעדרה של הלנה בונהם קארטר שמוחלפת על ידי אווה גרין. הוא נובע מהיעדר מוזיקת הרקע, ה-score, של דני אלפמן.
במקום המקצב של שיר ילדים שהשתבש, קורה משהו אחר. שיר מתקתק (שאמור להיות גם אפל, כנראה) על עולם חדש מלווה את הטריילר. אפשר להתווכח אם השיר של דיסה מוצלח, אבל הוא צובע את הטריילר בגוון שונה מזה שהתרגלנו לצפות לו בסרטים של ברטון, וזה מעורר אופטימיות זהירה לגבי הסרט כולו.

גם היום הפסקול הוא חלק מהותי באופן שבו אנחנו תופסים סרט מסוים. שיר שנבחר בקפידה ומתיישב על סצנה במדויק מטעין אותה ברובד נוסף של משמעות, בנפח שלם של אסוציאציות, אירוניה ותחושות.
אני לא מתייחסת לסרטי מיוזיקל, כי שם הרפרנס המוזיקלי מובן מאליו. אני רוצה להתייחס לכמה נקודות עכשוויות יחסית, אז לא אכנס לסקירה היסטורית, אבל נגיעה קטנה בכל זאת: החיבור קיים מאז שהקולנוע קיים. עוד בימים שהיה אילם, הוא הפך לחוויה אודיו-ויזואלית בזכות פסנתרן או תזמורת שלמה שליוו את המתרחש על המסך בצלילים. הצלילים נסכו אווירה, וכמו צחוקים מוקלטים בסיטקומים, הורו לקהל שעכשיו קורה משהו מצחיק, מותח או מפחיד.

יש הבדל כמובן בתוך הפסקול בין שירים לבין "מוזיקת רקע", בעיקר ברמת הנוכחות, למרות שיש לא מעט קטעים אינסטרומנטליים שמזוהים מאוד כבר כמה עשורים טובים. התיפוף הסינטסייזרי של "שליחות קטלנית" שהלחין ברד פידל, המארש מבשר הרעות של דארת' ויידר ב"מלחמת הכוכבים" שהלחין ג'ון וויליאמס והחריקות של סצנת המקלחת ב"פסיכו" הם פסיק של רפרנסים.
ג'ון קרפנטר שמלחין את המוזיקה לרוב הסרטים שלו הגדיל לעשות השנה ויצא לסיבוב הופעות, שבו הוא מנגן (מלווה בלהקה שכוללת את בנו) את הקטעים האהובים בלייב, כשסביבם מבנה של מסכים שמקרנים קטעים מהסרטים כוידאו ארט.

כן, כן. הייתי בהופעה של ג'ון קרפנטר.

בין הבולטים שהפסקול הוא חלק מטביעת האצבע שלהם, אפשר לציין גם את דיויד לינץ' ואת קוונטין טרנטינו. אצל שניהם הדגש הוא גם על פסקול דיאגטי (כזה שנוכח פיזית בסרט – שיר שמתנגן ברדיו, ביצוע של שיר בהופעה וכו'), ועל המשחק של שייכות הפסקול לעולם של הסרט כמשהו שגם הדמויות שומעות, לבין קריצה רבת משמעות שלו אלינו, הצופים שבחוץ. פסקול טוב משחק על הקו הזה ומטשטש אותו, גורם לנו להרגיש שאנחנו חלק מהמתרחש על המסך, או לחלופין משליך אותנו החוצה בבעיטה, כרצונו.
הצלילים שמזוהים עם לינץ' נובעים משיתוף הפעולה עם אנג'לו בדלמנטי שעבד איתו לראשונה על "קטיפה כחולה", והמשיך לכתוב לרוב הסרטים שלו ול"טווין פיקס", והלחין גם את הפסקולים ל"קדחת הבקתה" ול"המזכירה".
השימוש במוזיקה אצל לינץ' בולט באופן שבו היא מקבלת מקום בתוך הסרט, מאפיינים דמות (כמו פרנק שמגלם דניס הופר ב"קטיפה כחולה") ומקדמים את העלילה כמו ב"טווין פיקס" וב"מלהולנד דרייב". הם הופכים לחלק מהסרט, ולפעמים שונים לחלוטין מהמקור. "ג'ורנדו", למשל, הוא שיר באנגלית שכתב רוי אורביסון.

כך גם אצל טרנטינו: "Stuck in the Middle with You" הפך ללהיט רדיו מחדש, ולנצח יזכיר לכולם את סצנת האוזן מ"כלבי אשמורת" (וגם, אגב, "hooked on a feeling" שאישית תמיד יזכיר לי את הסרט הזה, ושום מילה על תינוק מרקד ב"אלי מקביל" או "שומרי הגלקסיה", אליו אגיע בהמשך). גם הפסקול של "ספרות זולה" העניק עדנה מחודשת לשירים ישנים והפסקול המוקפד של "רוצחים מלידה" כלל שירים של לאונרד כהן וניין אינץ' ניילז שלא הרגישו חרושים בזמנו.

אי אפשר לדבר על פסי קול זכורים בלי לאזכר את "תינוקה של רוזמרי", "רוקי", "התפוז המכני", "רדיו חזק" ו"אפוקליפסה עכשיו", והרשימה יכולה להמשיך, רק שהיא הולכת ברובה הגדול אחורה בזמן. קשה להיזכר במשפטי מפתח (catch phrases) בנוסח "I'll be back" שמצוטטים מסרטים עכשוויים. באותה מידה קשה לחשוב על פסקולים אפיים (וכאמור, אני מחריגה את "לשבור את הקרח") מהתקופה האחרונה.

אולי לוקח זמן לגיבורי תרבות פופולארית להתבסס, אולי אנחנו חיים בעולם הרבה יותר נגיש, מהיר וחסר סבלנות. פעם סרט היה אירוע שנמשך זמן רב יותר – והפסקול כלל קליפים מושקעים שמספקים הצצה טיזרית לסרט שעוד לא יצא שהיו חלק מובהק ממערך השיווק, וכיכבו ב-MTV. הפסקול ל"באטמן" הראשון של טים ברטון, שאת כולו הלחין פרינס, אולי לא הצליח בזמנו אבל זכה לחיבה מחודשת לאחרונה עם מותו. השירים שהפכו לקליפים שהפכו ללהיטים מהפסקול של "באטמן לנצח" של ג'ואל שומאכר הצליחו באופן שקשה לשכוח. הסרט עצמו לא אחד החזקים בפרנצ'ייז אבל את הקליפ של U2 עם "Hold Me Thrill Me Kiss Me Kill Me" כולם ראו, וגם "Kiss from a Rose" של סיל עשו את שלהם.
שני הקליפים מתפקדים כמו שני טריילרים שעושים טוב גם לסרט וגם לזמרים, וקשה לחשוב על דוגמאות מהעת האחרונה שזוכות לכזו תהודה. הפסקול של "סקוט פילגרים נגד העולם", סרט שמדבר גם על מוזיקה, וכולל לחנים של בק ומטריק לא נצרב בתודעה. כנ"ל הפסקול של העיבוד האחרון ל"גטסבי הגדול" של באז לורמן.
לורמן ייצר גרסה בומבסטית לרומן הקלאסי של סקוט פיצג'רלד, ובהתאמה הפסקול מכיל שיר חדש לזמנו של לנה דל ריי, קאבר של ג'ק ווייט לבלדה לא לעוסה ומצוינת של U2 ועוד שירים וקאברים של ביונסה, XX וכל מי שהיה רלוונטי.

הביצוע של ווייט בלט בטריילר וגם נוכח בסרט, ובכל זאת, שום דבר מאלו לא תפס. "בתוך לואין דייויס" של האחים כהן אמנם ייצר את הביצוע של ג'סטין טימברלייק וקארי מוליגן לקלאסיקת האמריקנה "500 Miles Away from Home" שנלעס בגלגל"צ, וסביר להניח שבארץ יותר אנשים שמעו אותו מאשר אלו שראו את הסרט, אבל זו דוגמה בודדה. יש בסרט הזה שיר יותר מהנה, שכבר הפך לסוג של בדיחה בפני עצמו. שניים מהמבצעים ששרים על כך שלא בא להם להישלח לחלל החיצון הם קיילו רן ופו דמרון, כלומר, אדם דרייבר ואוסקר אייזק, ונותר רק להצטער שג'סטין טימברלייק לא לוהק גם הוא ל"מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר".

ואז הגיע "שומרי הגלקסיה" והזכיר לכולם איך עושים את זה. בדומה להתנהלות עם פסקולים של טרנטינו ולינץ', גם בסרט של ג'יימס גאן השימוש במוזיקה אינטגרלי לסרט, עד כדי כך שיש לו חלק מהותי בעלילה. סטאר לורד לא סתם שומע מוזיקה מפעם בגלל שבחרו שירים לפסקול מתוך רשימת להיטים גנרית. יש לכך הצדקה נרטיבית שבונה את הדמות שלו, מייצרת קטעי ריקוד ספק מגוחכים ספק קסומים ומספקת גימיק שיווקי נהדר.
אולי זו הסיבה שהפסקול של "שומרי הגלקסיה" עובד, בזמן שהפסקולים של "גטסבי הגדול" ו"סקוט פילגרים" לא. הוא כן משתמש בשירים מוכרים, או לפחות בעלי צליל מוכר כך שקל לזכור אותם, וגם טוען אותם במשמעות חדשה, סנטימנטלית בטירוף ומייצרת הזדהות.

הבעיה כשמישהו יודע לעשות משהו כמו שצריך בקולנוע (כמו בכל דבר), היא שברגע שהדבר הזה מצליח ואהוב ומיתרגם לרווח, יגיעו אינספור שכפולים. לפחות שניים מהם מככבים על המסכים בימים אלו ממש, והם מרגיזים בבחירה החסרת היגיון שלהם בשירים לפסקול.
הראשון הוא "יחידת המתאבדים". למרות שנכתבו לו לפחות שני שירים חדשים לגמרי, אחד של סקרילקס וריק רוס והשני של 21 פיילוטס, והם כוללים קליפים כמו פעם, כאלו שמשלבים את הזמרים בקטעים מהסרט, אין בהם כמעט שימוש מורגש בסרט עצמו. השיר של 21 פיילוטס, שיר פופ חביב על גבול האימו נוכח מאוד בטריילר. ובסרט מה? שוב קלישאות מלפני כמה עשורים כמו "Sympathy for the Devil" ושאר ירקות.

אם הדמויות עצמן חיות כאן ועכשיו, והסרט עצמו מכוון גם לקהל צעיר (לפחות לפי עיצוב הדמויות של הארלי והג'וקר), למה הפסקול נשמע כאילו שהסרט מתרחש בעבר? הצצה זריזה בעמוד הפסקול בוויקיפדיה מגלה שבפסקול הרשמי יש המון שירים חדשים, אבל הרשימה המלאה של השירים שמופיעים בסרט היא של סינגלים ישנים וחרושים עד דק, כולל "House of the Rising Sun" ו-"Bohemian Rhapsody". העובדה שהם לא הוכנסו לפסקול הרשמי לא עוזרת, הם מה שזוכרים משמיעה בסרט, והם לא מתאימים לאווירה שניסו ליצור בו, אנכרוניסטיים, ומשעממים.

כלבי מלחמה

משהו דומה קורה ב"כלבי מלחמה". לסרט שמבוסס על סיפור שהתרחש ב-2005 בחרו להצמיד פסקול שהרגע הכי מבריק בו הוא שימוש אירוני ב-"Wish You Were Here", ושוב, על אף שבפסקול רשומים גם שירים עדכניים, הרגעים הדרמטיים הזכורים בו מלווים בקלאסיקות רוק כמו "Behind Blue Eyes" ו-"Don’t Fear the Reaper". אלו יופי של שירים והכול, אבל שוב, קשה מאוד למצוא הצדקה בשימוש דווקא בהם ובדומיהם בסרטים שאמורים להיות משויכים לתקופה הרבה יותר עדכנית מהם.

הבמאי טוד פיליפס אמר לאחרונה בראיון על בחירת השירים שחלקם, למשל השיר של פינק פלויד, נבחרו עוד בשלב התסריט, ולעומת זאת השיר של גאנז אנד רוזס, "Paradise City" הושמט מהסרט בגלל סיבות כספיות. הוא פשוט עלה יותר מדי. הוא ציין שחלק מהשירים התנגנו ברקע במהלך הכתיבה, וזה טוב ויפה לגלות שזו המוזיקה שהוא אוהב לשמוע כתסריטאי בזמן שהוא עובד, אבל זה ממש לא אומר שזו המוזיקה שהדמויות שלו היו בוחרות לשמוע.
התחושה היא שכל מי שרוצה להכניס קצת אקשן מוזיקלי לסרט שלו הולך על להיטים ישנים יחסית, כי "רטרו זה מגניב" וכי "זה עובד לטרנטינו". החשש לקחת סיכון עם שירים חדשים בלבד מובן לאור חוסר ההתלהבות הכללי. מצד שני, המחזור של להיטי עבר הוא לא פתרון ראוי, לא באמת, לא בלי לעגן אותם בעלילה, או לפחות לתת לנו איזה ריקוד רווי הומור או אלימות או שניהם שילך איתם ויפיח בהם ובסרט חיים.

ובנימה לא אופטימית זו נשאר לקוות ש"שומרי הגלקסיה 2" לא יקפצו את הכריש הפסקולי, ושאולי עוד עשור נוכל לדבר בכל זאת על כמה פסקולים בלתי נשכחים מתחילת שנות ה-2000-2010. אפשר להתנחם בדוגמה עדכנית ממש מ"מסע בין כוכבים: אל האינסוף". בלי לספיילר אפשר לומר שיש בחירה מבדרת בשיר ישן אמנם, אבל מאוד הולם ומאוד מצחיק לסצנת אקשן מסוימת.