פרסי אופיר 2016: האכזבות וההפתעות של הכרזת המועמדים

לפני שלושה ימים נחשפו לנו המועמדים הסופיים לפרסי אופיר 2016, להם הצביעו כמה מאות חברי אקדמיה לאחר מרתון הקרנות אינטנסיבי בסינמטק תל אביב. "אבינו" ו"סופת חול" הם הבולטים ביותר עם 12 מועמדויות לכל אחד (ושוב נציין שזה לא אומר כלום. היו סרטים עם מספר מועמדויות זהה שלא זכו בשום דבר בשנים עברו), אבל נדמה שהקרב האמיתי הוא בין "סופת חול" לבין "לעבור את הקיר" (תשע מועמדויות).
שני סרטי הבמאיות יצרו סביבם חיבה גדולה למדי, אבל אם שוב יצביעו חברי האקדמיה כאשר האוסקר במחשבותיהם, נדמה שלסרט של עלית זקצר המתרחש בקהילה בדואית בנגב, יש יתרון עצום, בטח בזכות הבאזז שצבר לעצמו בארה"ב בשנה האחרונה לאחר הזכייה בסאנדנס.

האופירים אמורים לשקף לנו איזשהו הלך רוח מסוים של חתך המצביעים. בסופו של דבר, כמו כל טקס פרסים המנסה לייצג טעם של קבוצה גדולה, הססמוגרף נותר איפשהו באמצע. לא היו תדהמות עצומות ברשימה הסופית, אבל זה לא אומר שהכל היה ברור מאליו.
אספתי כמה אכזבות והפתעות נבחרות שנרשמו אצלי במעמד הכרזת המועמדים. כדי שלא תחשבו שאני מאלו שמבלבלים בין דעות ועובדות, אבהיר שמדובר בהסתכלות הפרטית שלי, עמה בהחלט לא חייבים להסכים.

האכזבות

6. "כלבי ציד" ו"שן כריש"
בקטגורית הסרט העלילתי הקצר השנה נמצאים שישה מועמדים במקום חמישה, מה שמעיד על תיקו. ועם זאת, שניים מהסרטים היותר מדוברים נותרו בחוץ, ולגמרי במקרה לשניהם יש חיות בשמם. "כלבי ציד" של עומר טובי הוא קומדיה מסוגננת ושונה בנוף, שזה כבר משהו שבאופן טבעי לא יכול לנצח אצל כולם. נדמה שאת סלוט הקומדיה של הקטגוריה לקח לעצמו "ולתפארת מדינת ישראל".
"שן כריש" הוא סרטו של אורן גרנר, שהיה מועמד לאופיר בעבר על "גרינלנד" והוא בדיוק ההפך מעבודתו של טובי, דרמה ריאליסטית בעלת משקל כבד ועוצמה לא מבוטלת, המתעסקת בנושאים לא פשוטים בכלל. שניהם זכו ליחס אוהד ולתארים רבים במהלך השנה, אבל כנראה שלפעמים האקדמיה פחות מתעניינת בזה.

5. יובל סגל ("חדרי הבית") ואלון פדות ("מעבר להרים ולגבעות")
סרטו החדש של איתן גרין, "חדרי הבית" זכה למועמדות בפרס התסריט המקורי, כאשר "מעבר להרים ולגבעות" של ערן קולירין הוא אחד מסיפורי ההצלחה של האופירים השנה, עם 6 מועמדויות בקטגוריות הסרט, הבימוי והתסריט, בין היתר. זה אומר שחברי האקדמיה הגיעו לצפות בסרטים האלו והגיבו אליהם היטב. ועם זאת, על אף שנה חלשה יחסית בקטגורית השחקן הראשי, ועל אף ששני השחקנים האלו מחזיקים לא מעט מהסרט על גבם, הם נאלצו לפנות את מקום לטובת בני אבני ("להציל את נטע") ותאמר נאפר ("ג'נקשן 48", ראו בהמשך תחת "הפתעות").
מה שעוד יותר מעניין הוא שמדובר בשני תפקידים שמאוד מזכירים זה את זה. סגל ופדות מגלמים אנשי משפחה בערך באותו גיל, בערך באותו איזור גיאוגרפי, שנאלצים להתמודד עם מציאות ישראלית עגומה, גידול ילדים ואישה בוגדנית. אני בטוח למדי ששניהם היו קרובים למדי להיכנס לחמישייה, אבל אין לי הוכחות לגבות את התיאוריה הזו.

4. "להציל את נטע" לא נרשם אצל חברי האקדמיה
אחרי שכל סרטיו של ניר ברגמן עד כה זכו לחיבוק בשלב המועמדויות, במיוחד שווה להזכיר את "יונה" שהצליח להתבלט בשנה קשוחה כמו 2014, סרטו האחרון לא הצליח לסחוף את המצביעים, שהעניקו לסרט מועמדות אחת בלבד בקטגורית השחקן (בני אבני).
האמת היא שחלק מזה באשמת אנשי ההפקה, שהחליטו לרשום את כל ארבעת השחקניות של הסרט בקטגוריה הראשית, ובכך מחקו את סיכוייהן למועמדות. אבל זה עדיין לא מסביר את ההיעדרות מקטגורית הליהוק והתסריט (על אף שיש בה לא פחות משבעה מועמדים). יכול להיות ש-2016 הייתה שנה צפופה יותר ממה שחשבנו, יכול להיות ש"שבוע יום" השתלט על משבצת "הסרט המרגש" וניכס לעצמו את כל ההצבעות, אבל אני חייב להודות שמקרה "להציל את נטע" הוא אחד המוזרים של האופירים השנה.

3. הטריפל העגום של עמית יסעור וזיו ברקוביץ'
שניים מהצלמים הכי עסוקים ומוכשרים שפעלו השנה, הצלמים עמית יסעור וזיו ברקוביץ' עבדו על שלושה סרטים ואיכשהו לא השתחלו פנימה.
עמית יסעור חתום השנה על "הלהקה האחרונה בלבנון" (שגם הוא קיבל התעלמות מוחלטת), "לעבור את הקיר" שצבר בסך הכל תשע מועמדויות מרכזיות, ו"הפורצת" שהוזכר רק בקטגורית השחקנית הראשית (ועל כך עוד מעט). יכול להיות שיסעור פיצל את הקולות של עצמו בין שניים או שלושה מהסרטים, יכול להיות שלא מספיק אנשים ראו את "הפורצת", אבל אחרי שהיה מועמד שנתיים ברציפות, אני הנחתי שהוא יהיה בפנים.
המצב לא שונה אצל זיו ברקוביץ', שבעבר היה מועמד על "בורג". השנה הוא אחראי על האימג'ים של "נמל בית", "הכל שבור ורוקד" ו"סופעולם". בזמן שהאחרון לא באמת היה שחקן משמעותי במרוץ השנה, השניים הראשונים דווקא כן ואפילו הרוויחו שלוש מועמדויות לכל אחד מהם. שלא כמו אצל יסעור, אני לא בטוח אם פיצול הוא הסיבה להיעדרותו, אלא יותר העובדה שהמצביעים הגיבו פחות טוב ל"הכל שבור ורוקד" ממה שהיה נדמה שיקרה.

2. הקולנוע האלטרנטיבי שוב נזנח
כפי שכתבתי בהתחלה, האופיר, מעצם היותו פרס של מצביעים רבים, בסופו של דבר יעיד על מכנה משותף רחב. זה חלק מהעניין ובשביל זה הוא קיים. ככזה, סרטים אשר זוכים לתהודה גדולה אצל פלח אוכלוסייה קטן יחסית, לא באמת יכולים להילחם באלו שרמת האהבה אליהם קטנה יותר אבל נמצאת אצל מספר גדול יותר של מצביעים.
אני לא אומר ש"הפורצת", "אנשים שהם לא אני", "תיקון", "הכל שבור ורוקד", "עניינים אישיים" ו"סופעולם" הם בהכרח הסרטים הכי טובים בתחרות ושהיעדרותם בעייתית, ממש לא, אני רק מאוד מצטער שדווקא הסרטים שבחרו בדרך עשייה שונה ומרעננת (בין אם עבדו בסופו של דבר או לא), בנראטיב מאתגר ובניית עולם קולנועי שונה מהמוכר, אינם חלק מהשיח האופירי השנה.
"הכל שבור ורוקד" הצליח להשיג שלוש מועמדויות וזה בהחלט לא מובן מאליו. "הפורצת" בכל זאת הוזכר בפרס השחקנית. "תיקון" – אחד הסרטים שהכי אהבתי באופירים השנה – נוכח בשתי קטגוריות, ובאחת מהן אולי אפילו יזכה. אבל דווקא לגבי "אנשים שהם לא אני", שאפשר להתווכח על איכויותיו אבל אי אפשר לטעון שהוא לא אחד הסיפורים הבולטים של תקופת ההקרנות, אני מרגיש צער שבעוד כמה שנים, כשנבחן את נבחרי הקולנוע הישראלי של 2016, הוא לא יוזכר כלל.

1. איפה, לעזאזל, סיוון נועם שמעון?
באופן כללי חוסר היכולת של "ברש" להתחרות ביותר משתי קטגוריות (ליהוק ותלבושות) אכזבה אותי מאוד, אבל זה כאין וכאפס להלם הכי גדול שלי ממעמד ההכרזה, היעדרותה של סיוון נועם שמעון, המגלמת את נעמה ברש בסרטה של מיכל ויניק.
מבלי לקחת דבר מעבודותיהן של חמש המועמדות הסופיות, אני באמת ובתמים לא מצליח להבין איך לא יותר אנשים הצביעו בעדה, ואיך התעלמו מהכוח של השחקנית הצעירה והמבטיחה הזו. קטגורית השחקנית הראשית הייתה אולי התחרותית והקשה ביותר מכל הקטגוריות השנה, ויכול להיות שזה טלטל רק אותי, אבל האכזבה בקטגוריה הזו היא הגדולה ביותר שלי מאופיר 2016.

הפתעות

5. "אבינו" בפסגה
אני מאלו שהיו סקפטיים לגבי הצלחת סרטו החדש של מני יעיש בקרב מצביעי האופיר, בעיקר בגלל האלימות יוצאת הדופן שבו והעשייה המסוגננת, אבל טעיתי בגדול. 12 מועמדויות הרוויח הסרט, כולל כמה שמאוד לא מובנות מאליהן כמו עיצוב אומנותי ושחקן משנה. אפקט האוסקר אולי עלול למנוע ממנו להיות הזוכה הגדול של הערב, אבל הוא בטוח ייצא עם כמה פסלונים מערב הטקס.

4. שבעה מועמדים בפרס התסריט
אין לי יכולת לדעת מה הייתה חלוקת ההצבעות ומקומי התיקו בקטגוריה הזו, אבל שבעה מועמדים בקטגוריה איננו דבר מובן מאליו. תיקו של שישה מועמדים זה משהו יחסית שכיח, אבל שבעה זה כבר משהו אחר. למעשה, הפעם האחרונה שזה קרה הייתה בקטגורית המוזיקה המקורית של שנת 2011 (זה אם לא מתחשבים בתיקו של מסלול הפרינג' בשנת 2013, שיצר שבעה מועמדים בקטגורית הסרט, אבל בספירת קולות נפרדת).
אפשר לכתוב אינספור תיאוריות מדוע. האם זה בגלל שהתסריטים השנה היו חזקים מאוד והרבה מהם זכו לתמיכה, או שמא היו רק שניים או שלושה בולטים בצורה קיצונית וכל השאר קוששו קולות ונכנסו פנימה בחסד. למנהלי התחרות הפתרונים, אבל כנראה שלעולם לא נדע.
כל מועמדי הסרט הטוב ביותר נמצאים פה, ואליהם מצטרפים סרטי ה"בית" – איתן גרין עם "חדרי הבית" וארז תדמור ושלמה אפרתי עם "נמל בית". זוהי  גם אחת הקטגוריות הכי קשות לפיצוח השנה.

3. קטגורית שחקנית המשנה
אני לא באמת יודע למה, אבל שנה אחרי שנה, קטגורית שחקנית המשנה היא החלשה ביותר של האופירים. נדמה שכל כך הרבה שחקניות מוכשרות נופלות על תפקידים לא מפותחים ולא מעניינים, שלבנות חמישייה שנתית זה משהו כמעט בלתי אפשרי. זה מוזר במיוחד בהתחשב שדווקא קטגורית השחקנית הראשית הופכת להיות צפופה ותחרותית יותר משנה לשנה, כשב-2016 זה כבר הפך להיות מופרך לגמרי.
לתוך הואקום הזה כמעט לכל שחקנית שמתמודדת יש סיכוי סביר לקבל מועמדות. טוב, זה כמובן בניכוי רותם זיסמן-כהן, המריל סטריפ של האופירים, שהאקדמיה לעולם לא תפספס הזדמנות להעניק לה אהבה (בהקשר הזה מפתיע שהסרט הקצר שביימה, "שורשים", לא הועמד בקטגוריה היעודית לו). מאז 2009, זיסמן-כהן הייתה מועמדת על כל סרט שבו השתתפה מלבד "זינוק בעלייה", "עיר מקלט" ו"גיא אוני". שבע מועמדויות בשמונה שנים. זו סטטיסטיקה מדהימה.
לצדה השנה מועמדות אורנה בנאי, יאנה יוסף, שירי נדב נאור ורובא בלאל-עספור. אני מניח שהקרב האמיתי הוא בין זיסמן-כהן ובלאל-עספור, אבל אני לא ממהר להתחייב על זה.
אני חייב להודות בצער שגם אם חלק משמעותי ממועמדות 2016 לא ממש הרשים אותי, עדיין אני לא הייתי יכול למצוא הרבה שמגיע להן יותר. כך שהאכזבה שלי היא לא מהמועמדות עצמן בקטגורית שחקנית המשנה של 2016, אלא מהחולשה הכללית שהיא מביאה כל שנה.

2. אניה בוקשטיין וליהי קורונובסקי
שתי הנשים המוכשרות והיפות האלו הצליחו לנכס לעצמן מועמדות לפרס השחקנית הראשית, ולהיות התזכורת היחידה של הסרט בהשתתפותן. בוקשטיין על "לב שקט מאוד" וקורונובסקי בזכות "הפורצת", דחקו החוצה כמה מתמודדות חזקו מאוד כמו אוולין הגואל, טלי שרון, שרון טל ומילי עשת.
זה מאוד נדיר לשחקנית להיות מועמדת יחידה מסרט (האחרונה שעשתה זאת הייתה אסיה נייפלד בשנת 2012 עם "חדר 514"), אבל שתיים כאלו זה בכלל אנומליה. הפעם היחידה שזה קרה הייתה בשנת 2009.

1. "ג'נקשן 48" עם חמש מועמדויות
חד וחלק ההפתעה הכי גדולה של אופיר 2016. סרטו של אודי אלוני, התחיל את הסיבוב שלו כמנצח בטרייבקה וברלין, ואז מיהר לצאת להקרנות מסחריות בארץ כדי לנצל את המומנטום. אמנם אין לי נתונים רשמיים, אבל נדמה לי שסיפורו של הראפר ערבי מלוד הנאבק בכל תחלואיה של החברה הישראלית, לא עשה חיל בקופות (תקנו אותי אם אני טועה) וגם המבקרים היו חלוקים. ככזה, על פניו, לא נראה ש"ג'נקשן 48" הולך להיות איזשהו שחקן משמעותי באופירים השנה, והנה הסתבר משהו אחר לחלוטין.
כבר בתחילת ההכרזה, כשמורן רוזנבלט הקריאה את שמו של הסרט בקטגורית הצילום (אמנון זליאט, מותיקי הצלמים בארץ, ומכונת אופירים בפני עצמה), זאת הייתה הפתעה לכשלעצמה, אבל אז שמו נאמר שוב ושוב ושוב עד לפרס השחקן הראשי הטוב ביותר, תאמר נאפר. בזמן שהאיזכורים בקטגוריות הסאונד והמוזיקה היו די צפויות, כל השאר היו בגדר הפתעות.
חמש מועמדויות צבר הסרט, והפך להיות שיאן המועמדויות של הסרטים שכבר הופצו (מאחוריו "ברש" ו"אבוללה" עם שתיים). אין לדעת האם העובדה שהופץ עזרה לו, או בעצם מנעה ממנו לצבור יותר הצבעות, אבל אין ספק שמכל לוח המועמדים, זהו אולי סיפור הסינדרלה המרכזי של השנה.

ג'נקשן 48