פסטיבל קולנוע דרום 2016 – מבט מפורט בתוכניה והמלצות על סרטים שכבר ראינו

היום ייצא לדרך בפעם ה-15 פסטיבל קולנוע דרום, המתקיים בעיר שדרות וסביבתה, ומופק ביוזמת בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר. עבור סריטה זו תהיה השנה השישית בה אנו מלווים את הפסטיבל, בנוכחות הולכת וגוברת משנה לשנה (עופר כבר נחת בבוקר בשדרות ואנחנו ממליצים לכן ולכם להצטרף אליו, זה הרבה פחות רחוק ממה שזה נדמה). לטובת מצטרפים ומצטרפות חדשים וחדשות, נזכיר שהכניסה לכל אירועי הפסטיבל המיוחד הזה היא חופשית וללא תשלום, והאווירה מחוץ למתחמי הקולנוע חשובה בפסטיבל דרום לא פחות מאשר הסרטים עצמם. גם השנה העמידו אנשי דרום ליין-אפ הופעות חיות שלא היה מבייש פסטיבל מוזיקה, וגם הן כמובן בחיני-חינם. על הבמה המרכזית יופיעו בכל יום אמנים כמו ריף כהן, J.Views ואפילו שי בן-צור והרג׳סטאן אקספרס, שתועדו בסרטו של פול תומאס אנדרסון ״ג׳ונון״ (Junun). כמופרט באתר הפסטיבל, יש עוד רבים וטובים. אל ההופעות המוזיקליות מצטרפת השנה רצועה חדשה של הצגות פרינג׳, המבקשות לאתגר את גבולות המדיום ולשלב בין אמנויות. לתוכניה המלאה מומלץ להיעזר באתר הפסטיבל. לב ליבו של קולנוע דרום היא כמובן תחרות סרטי הבוגרים של מכללת ספיר, כולם יוצגו בבכורה ולכן טרם צפינו בהם. כן נשוב ונמליץ על חטיבת האנימציה המשובחת של ספיר, מה שלא גורע מכך שגם סרטי הסטודנטים המצולמים עושים חייל ומוכיחים את עצמם בפסטיבלים אחרים בארץ ובחו״ל.

הפסטיבל יתקיים בין ה-5 ל-9 ביוני באולמות ורחבת הסינמטק של שדרות, כולל גיחות למוקדים נוספים וליישובים שכנים בצפון הנגב. השנה התווסף לחגיגות קולנוע חן המשופץ, מוסד מיתולוגי בשדרות שיקרין בהתאם קלאסיקות מסוגים שונים – ״הדרקון״ האחרון של ברוס לי, ״הבלתי משוחדים״ האלמותי של בריאן דה פלמה, וגם ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״ של האח והאחות אלקבץ, לזכרה של רונית שהלכה לעולמה לפני חודשיים. אחיה שלומי הוא ראש מסלול הקולנוע בספיר, וסרטיהם של האלקבצים פיארו את פסטיבלי דרום לדורותיהם. הצוות הדרומי נותר קבוע ויציב, וארבעת העוסקים הראשיים במלאכה הם היוזם והמייסד פרופסור אבנר פיינגלרנט, מנהלת הפסטיבל הגר סעד-שלום, והמנהלים אמנותיים אפרת כורם (התוכנית הישראלית) וד״ר ארז פרי (התוכנית הבינלאומית). הנה קצת ממה שהם רקחו השנה לכדי תוכניה בת חמישה ימים גדושי תרבות מבוקר על לילה, כולל לינקים לסרטים שכבר כתבנו עליהם.

קולנוע ישראלי

הפסטיבל ייפתח השנה עם ״אבינו״ של מני יעיש (בתמונה לעיל, שצילם רם שוויקי). סרטו הקודם והראשון של הבמאי, ״המשגיחים״, הזניק את פסטיבל דרום של 2012. בסרט החדש מככבים מוריס כהן ורותם זיסמן-כהן, זוג גם במציאות, כבני-זוג המנסים להביא ילד לעולם ללא הצלחה. הבעל, שעובד כמאבטח במועדון, גם מסתבך עם העולם התחתון. יוצר נוסף שזינק קדימה בפסטיבל קולנוע דרום בעבר הוא נוני גפן, שהחל שם את המסע של ״לא בתל אביב״ ואף זכה בתחרות העצמאית. כעת שב להציג את סרטו החדש בטרום בכורה שדרותית. הסרט נקרא ״הכל שבור ורוקד״, וגפן מגלם בו חייל הלום קרב שחוזר הביתה ממבצע צבאי בעזה בעודו משוכנע שהוא אמנון, דודו שעל שמו הוא נקרא כשנולד. הוא אפילו מגלה כישורי שירה ונגינה שלא היו ברשותו בעבר, להפתעתו של שותפו לדירה (דודו טסה), המבקש לפרוץ בעצמו אל עולם המוזיקה הישראלית. סרט נוסף העוסק בהלם קרב הוא ״הלומים״, אותו כתבו-ביימו-הפיקו ארז מזרחי וסהר שביט, ובו עמוס תמם מגלם נהג משאית שלא מצליח להתאושש מחוויותיו במלחמת ששת הימים, ולכן המציאות סביבו מתפוררת.

סרט הנעילה יהיה ״מעבר להרים ולגבעות״ של ערן קולירין, שלוקח את תת-הז׳אנר של המשפחה הישראלית למחוזות חדשים של פיוט וגם אופל, ויש בו משהו מכל אחד משלושת סרטיו הקודמים – ״המסע הארוך״, ״ביקור התזמורת״ ו״ההתחלפות״. אמנם עוד אין לנו טקסט על הסרט החדש בסריטה, אבל עופר ואורון בהחלט כתבו עליו כבר – אורון בעכבר העיר במסגרת הדיווחים מפסטיבל קאן, ועופר עבור כתב העת של פסטיבל קולנוע דרום. גם אור תרם מאמר לכתב העת הדרומי, העוסק בסרטו של יניב ברמן ״במדינת הגמדים״, המעמת בין ילדים שאבותיהם יצאו למלחמה לבין שני חיילים-עריקים המבקשים להסתתר במחנה שבנו הילדים, שמצידם רואים בכך הזדמנות לקרב. הסרט השישי והאחרון שיזכה לטרום-בכורה דרומית הוא ״חדרי הבית״ של היוצר הוותיק איתן גרין, על קבלן בניין שאפתן שביתו הפיזי והמטאפורי עומד להילקח ממנו. ראוי לציין כי ששת הסרטים הללו היו יכולים להוות מסגרת תחרותית חזקה למדי בכל פסטיבל, ובטח נראה את חלקם הגדול עושה בדיוק את זה בפסטיבלים אחרים.

גם השנה הפסטיבל נעדר את המסגרת התחרותית לקולנוע עצמאי שכה ייחדה אותו בעבר, אבל אפשר לנסות ולהרכיב אחת כזו מבין הסרטים שיוקרנו בהקרנות מיוחדות. ״אינרציה״ של עידן חגואל, הזכור מפסטיבל חיפה שם כתב עליו אור, יכול להיות נקודת הפתיחה. אליו אפשר להוסיף את ״פעם הייתה ילדה״ של נטלי קפלן, שניסה את מזלו באופירים, ואולי גם את ״ג׳נקשן 48״ של אודי אלוני, גם עליו כתב אור כשעלה לאקרנים בחודש שעבר. את המסגרת אפשר לחתום עם סרטו של אלון נוימן ״אנטיוירוס״, שמסתובב כשמועה כבר שנתיים וכעת יהיה ניתן גם לצפות בו. הסרט מתרחש בעולם בו בני אדם נדבקים במחלות דרך הודעות טקסט, ומתמקד בחברת התרופות/יישומים המבקשת לחקור את התופעה ולמגרה.

במסגרת התיעודית התמיד-חזקה של הפסטיבל, אפשר למצוא לא מעט שמות מוכרים מפסטיבל דוקאביב האחרון, לצד סרטים שייחשפו לראשונה בדרום. מבין הסרטים שכתבנו עליהם, שווה להזכיר את ״פואטיקה של המוח״ של נורית אביב, ואת ״החולמים מבבילון״ של רומן שומונוב. מבין אלה שראינו אבל טרם התבטאנו אודותם אפשר למנות את ״המתנחלים״ של שמעון דותן ואת ״למדבר״ של ג׳אד נאמן, שניהם סרטים חדשים של יוצרים ותיקים. שניים שפספסנו כליל בדוקאביב ויזכו אותנו בזדמנות שנייה בפסטיבל דרום הם ״עניינים שבלב״ של גד אייזן ו״חלום ירושלים״ של מני אליאס, שתמונתו מתנוססת בראש פוסט זה. היחיד שטרם הוקרן קודם, וגם הנושא שלו מסקרן במיוחד, הוא סרטו של טל אביטן ״מחוץ לפריים״. הסרט מבקש לתקוף את המשבר בעולם העיתונות דרך שני צלמים המתגוררים בדרום, נלחמים כדי לשרוד, מבקשים להנציח או לשנות סדרי עולם בעדשתם, ותמיד נותרים אנונימיים (או מחוץ לפריים כפי שמנוסח בכותרת). מחוץ למסגרת ״אוצרות תיעודית״ יוקרן סרט שהוא בהחלט דוקומנטרי וטרם נצפה אף הוא – ״הכרה״ של שרון ריבה-קהאן על נשים ישראליות בזמן מלחמה.

כבכל שנה, יקיים הפסטיבל רטרוספקטיבה ליוצר שהוא חפץ ביקרו, והפעם זהו הקולנוען הצרפתי-ישראלי רפאל נדג׳ארי. במהלך הפסטיבל יוקרנו כל סרטיו של היוצר, כלומר שלושת הסרטים שיצר במהלך כעשור בניו-יורק של שנות התשעים ותחילת האלפיים (״הצל״, ״אני אחיו של ג׳וש פולונסקי״ ו״דירה 5 סי״) וכן את השלישיה שיצר בעשור שלאחר מכן בישראל, מאז עלייתו ארצה (״אבנים״, ״תהלים״, ״מעל הגבעה״). בין לבין תוקרן גם המיני-סדרה החביבה על אורון ״היסטוריה של הקולנוע הישראלי״. מלבד כיתת אמן שיעביר הבמאי, הבונוס יגיע בדמות סרטו החדש ביותר, שצולם בקנדה לשם שינוי, ושמו ״השקיעה״. הסרט מציב במרכזו שני מוזיקאים, צרפתית וקנדי, המתמודדים עם קשיים כלכליים שמאיימים להשפיע על אהבתם האחד לשנייה, ואולי גם למוזיקה שמחברת ביניהם לא פחות.

פוקוס נוסף שיתקיים השנה בפסטיבל דרום נוגע לקולנוע נשי, ובמסגרתו יתקיימו מספר פאנלים וכן יוקרנו ארבעה סרטים קצרים של יוצרות שכבר הספיקו לביים פיצ׳ר אחד או יותר – ״לולו״ של קרן ידעיה, ״ביקור חולים״ של מיה דרייפוס, ״ברחל בתך הקטנה״ של אפרת כורם ו״דיפלומה״ של יעל קיים. יחד עם מפגש ושיחה על עיצוב אמנותי מפיהן של ארט-דיירקטוריות, פאנל נשי בפאב שדרות ומשבצת של הרצאות בזק בסנגון TED, זה הכי קרוב לפסטיבל סרטי נשים ברחובות עליו השלום, למי שמתגעגעת או מתגעגע.

מילי עשת בסרטו של ערן קולירין ״מעבר להרים ולגבעות״

קולנוע בינלאומי

המסגרת המאגדת בפסטיבל קולנוע דרום יוצרים ויצירות מרחבי תבל ממשיכה בתבנית המוכחת שלה – ארבעה קולנוענים שגם אנחנו לא שמענו עליהם קודם לכן, וכנראה נתאהב בסרטיהם לחלוטין עד סוף הפסטיבל. כולם מגיעים ארצה יחד עם הרזומה המלא שלהם, ויעניקו מזמנם לקהל בסיום ההקרנות או בכיתת אמן ייעודית ומרוכזת. מהשנים הקודמות שווה להזכיר שמות כמו סרגיי לוזניצה (״מאידאן״), קארים איינוז (״חוף העתיד״), דומינגה סוטומאיור (״מחמישי עד ראשון״), סנטיאגו מיטרה (״הסטודנט״) וכמובן קרלוס רייגדאס. גם השנה אפשר לחלק את האורחים לשניים מהאיזורים החביבים על מנהלי התוכניה – אמריקה הלטינית, ודרום-מזרח אסיה. את האיזור הראשון מייצג הצמד הארגנטינאי בנחמין ניישטאט וסלינה מורגה, שאת סרטיהם אנחנו יותר ממקווים לראות במהלך הפסטיבל. אבל עוד לפני כן, עופר הספיק לדגום מעט מן הקולנוע של שני האורחים הנוספים, מידי זי יליד בורמה, ו-וימוקטי ג׳ייסונדארה מסרי-לנקה, זוכה פרס ״מצלמת הזהב״ בפסטיבל קאן על סרט הביכורים שלו ״ארץ נטושה״, שיוקרן כמובן במהלך הפסטיבל הדרומי. להלן סקירות-בזק על שני סרטים של כל אחד משני הבמאים.

מכרות הירקנים + עיר האבנים הטובות
Jade Miners + City of Jade

שני סרטיו האחרונים של הבמאי הבורמזי מידי זי צולמו בו זמנית. לשניהם יש גם נושא משותף פחות או יותר, ולעתים אפילו אותם שוטים חוזרים בשני הסרטים (השוט הכי קשה משותף בשתי היצירות). אך למרות שמדובר בשני סרטים שהם אמנם משלימים, הם גם שונים לחלוטין בקצב שלהם ובגישה הקולנועית.

״מכרות הירקנים״ מציג גישה מנוכרת, מרוחקת. הסרט מורכב משוטים ארוכים, בלי הסברים על המתרחש ובלי יותר מדי דיאלוגים או עלילה, והגיבור הוא המכלול האנושי, לא אינדבידואלים בודדים. המכלול הזה הם כורי אבני ירקן (Jade) החיים ב"עיר הירקנים" אשר בחבל הארץ קושין בצפון מזרח בורמה/מיאנמר. הסרט עוקב אחר שגרת חייהם – תפילה לבודהה, עבודת קשה, אכילה משותפת, וניסיון לשלוח כסף למשפחות אשר נותרו מאחור. רק בסיום הסרט מספק לנו הבמאי כתובית המסבירה על המצב באזור ועל הסכנה עימה מתמודדים הכורים.

הסרט השני, ״עיר האבנים הטובות״ הוא על פניו סרט נגיש יותר: הבמאי מלווה את הסרט בקריינות, השוטים קצרים יותר, הדמויות מסבירות את מצבן למצלמה. הקריינות של הבמאי מספרת את הסיפור הכואב הכללי של חבל הארץ ושל הכורים, אבל המוקד הוא אישי – אחיו הבכור של הבמאי, אשר חוזר לעבוד ככורה בפעם המי-יודע-כמה, לאחר שהות בכלא עקב התמכרות לסמים. האח עזב בגיל צעיר ודומה כי הוא לא מסוגל להתנתק מן התקווה למצוא אבנים יקרות, גם במחיר של איבוד הקשר עם המשפחה, וכאמור, מאסר ממושך. האח הבכור מתמודד עם שתי התמכרויות, אשר הסרט מקשר ביניהן, גם אם לא במילים ישירות – אופיום והתקווה לעושר מהיר על ידי מציאת אבנים. דומה כי לא רק האח, שהוא הגיבור הראשי בסרט, סובל מכך אלא הקהילה כולה. לכן יש בסרט משהו מייאש, כאשר הסיפור המרכזי הסבוך של הבמאי הוא רק אחד מני רבים.

יחד עם זאת, ובאופן אשר סביר כי יסתור את התגובה של רוב הקהל, אני מצאתי דווקא את ״מכרות הירקנים״ המנוכר-לכאורה, כסרט המרתק מבין השניים. הוא לוכד את רוח העבודה והשאיפה גם בלי להסביר דבר, ומציג דימויים מרתקים. יש בו מספר שוטים מרשימים בסבלנות שלהם ובתנועה, אשר דומה כי גם אם יש בה מימדים כתובים מראש, היא מעבירה היטב את תחושת המציאות של המקום והאנשים.

פטריות
Mushrooms / Chatrak

סרטו של הבמאי הסרי-לנקי וימוקטי ג'ייסונדארה עוסק בניגוד בין חיים בטבע לבין החיים העירוניים המודרנים, אבל דומה כי לא פעם בסרט דווקא החזרה לקיום ביער, ללא טכנולוגיה או תרבות, נראית מתקדמת יותר. הבמאי מתחיל את סרטו עם שורה ארוכה של סיפורים, שלוקחים את הזמן עד שיתחברו, או שמא יצומצמו אל תוך גיבור העלילה הראשי.

בין היתר מוצג לנו בפתיחה חייל אירופאי אשר שומר על גבול באסיה והורג מהגרים. החייל עורק בגלל שאינו רוצה להרוג עוד, ומנסה לתקשר עם האדמה ועם הרוחניות. אך למרות קשר שנוצר בינו לבין מקומי, הוא אינו מסוגל להתגבר על עברו. עוד מספר סיפורים ייפתחו בטרם יתגלה הגיבור המרכזי של העלילה – ארכיטקט ששב אל כלכותה לאחר שהות ארוכה בדובאי. הוא מחדש את הקשר עם אהובתו, עובד על בניין גדול אבל מנסה לכפר על היעדרותו מחיי אחיו שנעלם. בחיפושו אחר האח, נלמד כי כל אחד מן האחים הלך לקיצוניות אחרת – ניתוק טוטאלי מן החברה ומן השפיות, או היבלעות בכפר הגלובלי ובידע המדעי.

ככל שהסרט מתקדם, החיבור בין קווי העלילה הופך אחיד יותר גם מבחינה סגנונית. דומה כי הבמאי מוצא בעצמו את הרוחניות גם באופן בו הוא מניע את המצלמה, או מתמקד בפרטים – בין עם מדובר בנוף עירוני, בטבע, באנשים או בשילוב של הגורמים. הסרט גם עוסק ביכולת של האדם לשנות את המציאות דרך האופן בו מסופרים סיפורים, כאשר שמועות אשר מבוססות על המציאות מעוותת בהדרגה את המתרחש והחיים עצמם הופכים למיתוס.

אפלולית באור הלבן
Dark in the White Light

בסרט זה, וימוקטי ג'ייסונדארה עוסק במוות – באופן בו הוא מרחף מעל החיים ומעל הטבע, חזק מכל האלים והאדם. לאחר דימוי פתיחה יפהפה של גלים הנשברים לתוך סלעים, נזיר בודהיסטי מתחיל לספר כי הוא תמיד רותק בידי המוות ולכן שקל להיות רופא, עד שהבין כי רופאים אינם יודעים יותר על המוות מיתר בני האדם, הם רק מכירים את הגוף האנושי טוב יותר.

הדמות המרכזית ביצירה (מלבד אותו נזיר שזמן המסך שלו אינו גדול) היא אכן של רופא, אשר קובע מוות וגם מציל חיים. אולם, אותו רופא סובל ובעיקר גורם סבל בשל תשוקות הגוף אותו הוא לכאורה מכיר היטב. הוא מתמודד עם אלכוהוליזם ובעיקר נכנע באופן גורף ליצריו האפלים – הוא אונס נשים באופן סדרתי, תוך תחושה כי הוא חזק מן המוסר, מן החוק, ומן הסדר החברתי. בעוד הנזיר מחפש תשובה רוחנית ומזוקקת למשבר הקיומי שלו, הרופא מנסה לגעת בתחושות החזקות ביותר באופן ישיר, תוך גרימת סבל. זהו סבל שהוא מודע לו, גם אם לוקח לו זמן רב עד שהוא עושה, אם בכלל, חשבון נפש.

דמות מפתח נוספת היא של סוחר איברים, אשר מתעשר על ידי שידוך אנשים לניתוח השתלת כליה. עבודתו מובילה אותו למפגשים עם אותו רופא אכזר, שהוא כצפוי לא איש שכדאי להיות שותף שלו לעסקים, כפי שיודע גם הנהג האישי שלו. גם בסרט זה, ג'ייאסונדרה מחבר מספר סיפורים על מנת להוביל למהלך רוחני אחד, אשר נע על התפר שבין הקיום המרוחק בטבע לבין החברה העירונית העכשווית. הסרט משלב בין מבט ריאלסטי למבנה סיפורי שנדמה לפרקים כמו אגדה אפלה. המיסטיקה נוכחת בסרט גם ברגעים הקודרים ביותר, כשם שיש אפלה זעירה באור הלבן – אור שיכול להיות המוות, אבל גם הגאולה.