אימת החודש – מאי 2016: "חגים", "קדחת הבקתה 2016", "הנערה בתמונות"

החדשות הגדולות ביותר של הזמן האחרון בתחום האימה, היו, כנראה, חזרתו של ג'ון קרפנטר האגדי למותג של "האלווין" (Halloween), בחסות ג'ייסון בלום. אין ספק שאלו מסוג הכותרות שגורמות לכל צופי האימה בעולם לעשות סלטות באוויר, אבל אני איכשהו נותר קצת אדיש לזה.
"האלווין" הראשון (או "ליל כל הקדושים"), שביים קרפנטר בשנת 1978, הוא אחד מסרטי האימה החשובים והטובים ביותר בהיסטוריה של הז'אנר. עם זאת, קרפנטר לא יביים אלא יהיה רק מפיק אחראי, וכרגע זהות הבמאי לא הוסגרה (השמועות הן על מייק פלאנגן, שזה דווקא משמח), כך שזה יכול להיות גם עוד סתם סחיטת מותג שאולי כבר אפשר להניח לו. נראה מה יביא יום.
ל"האלווין" המקורי, אגב, יש הקשר מפתיע לסרט האחרון בסקירה הזו.

בנוסף, אתר הקולנוע Taste of Cinema, פרסם רשימה שנקראת "20 סרטי אימה מחתרתיים שאתם כנראה לא מכירים", והאמת שגם אני לא הכרתי את רובם. עם זאת, סרט אחד שהופיע שם הוציא ממנו קריאת שמחה מופתעת. זהו "ג'ושוע", סרטו של טראוויס בץ משנת 2008. מדובר באחד מסרטי האימה האהובים עלי בכל הזמנים, כזה שאני משתדל להזכיר אותו בכל הזדמנות, אבל אני לא מכיר אף אחד שראה אותו. ולפתע, הוא מקבל מקום של כבוד (סרט נוסף של בץ מופיע בהמשך הרשימה). הלוואי ועוד אנשים יראו את המעשייה המטורללת ועוכרת השלווה ההיא, שלה אחד הטוויסטים הכי אפקטיביים שאני זוכר בקולנוע.

החודש בפינת האימה של הבלוג יש לנו אמנם שלושה סרטים, אבל אחד מהם הוא אנתולוגיה, אז זה בעצם אומר המון במאים שונים וסוגים שונים.
אז במהדורתה ה-37 של "אימת החודש", יש לנו אנתולוגיה, רימייק לא נחוץ וסרט מקורי חדש. נסו לנחש מי היחידי מביניהם ששווה צפייה.

"חגים" – Holidays

אנתולוגיות האימה ממשיכות להיות טרנד קשוח בז'אנר. אל "אל"ף-בי"ת של המוות" לו כבר שני חלקים, "V/H/S" שכבר השריץ שני סרטי המשך איומים ו"סיפורי האלווין", הצטרף לאחרונה "חגים", שגם לו קונספט די פשוט: סרטי אימה קצרים, שכל אחד מהם סובב סביר חג אמריקאי אחר, לא כולל חג ההודיה, יום העצמאות ולייבור דיי. זה יוצא שמונה בסך הכל.
מעצם טבען, אנתולוגיות הן לנצח לא אחידות. יהיה קשה מאוד לאגד יחדיו מספר סרטים קצרים מקוריים שכולם טובים או סבירים, ותמיד יהיו כמה שיבאסו. השאלה היא מה יהיה המאזן. "חגים" הוא יוצא דופן בעולם האנתולוגיות כי אין בו אפילו סרט אחד ששווה להתעכב עליו. זה די מדהים. לחלק מהם יש רעיון טוב או עשייה מעניינת, אבל בסך הכללי מדובר בפרוייקט מאכזב למדי.

הסרט הראשון מוקדש לוולנטיין'ס דיי, והוא מין טייק-אוף ריאליסטי על "קארי". תלמידת חטיבה שסובלת מהצקות של בנות כיתתה ודלוקה על מאמן השחייה שלה, מחליטה לשלב בין שני הדברים: לנקום במלכת הכיתה ולהצהיר על אהבתה. הפרק הזה נכתב ובויים על ידי קווין קולש ודניס וודמייר, שני החבר'ה מאחורי "עיניים נוצצות", מלא הפוטנציאל אך המאכזב בסופו של דבר, שהופיע באימת החודש של פברואר 2015. חלקם באנתולוגיה מרגיש קצת נמרח על אף אורכו הקצר, ומבחינת כתיבה הוא צפוי לחלוטין. יש בו סצנה אחת טובה מאוד ביער, אבל זה בערך הכל.

הפרק השני הוא ל"סיינט פטריק'ס דיי" האירי, שהאמריקאים אימצו בעיקר בשביל היכולת לשתות בלי הכרה. על הפרק הזה אחראי גארי שור, הבמאי של "דרקולה – ההתחלה" שניסה לפתוח את יקום המפלצות של יוניברסל אבל לא עורר מספיק עניין. גם הסרט הזה מתעסק במורה ותלמידתה המוזרה. הגיבורה היא צעירה רווקה אשר כל רצונה הוא להיות אמא, ואת החולשה הזו מנצלת ילדה מקריפה לגמרי מכיתתה. לא אחשוף לגמרי לאן זה הולך, רק אומר שזה קשור לעובדה שפטריק הקדוש גרש את כל הנחשים מאירלנד.
החלק הזה עשוי מעניין בהתחלה, אבל הוא נטול היגיון לחלוטין וקשה לעקוב אחריו. הסיום שלו כבר ממש לא עובר, ומרגיש זול ומוזר.

משם אנחנו עוברים לחג הפסחא, בבימויו של אחד הקולות המרתקים של האימה החדשה, ניקולס מקארתי שכמו עם שני סרטיו הקודמים, "The Pact" ו"Home", מתרכז באימה שבתוך כותלי הבית. האמת היא שמקארתי במאי מרשים נורא, אבל היכולות המרשימות שלו מתבזבזות פה על אין-סיפור. גם הפעם, הפתעה, הסרט סובב סביב ילדה. הפרק מתחיל בשיחה משעשעת שלה ושל אימה על ארנב הפסחא ועל ישו, ודי ברור לנו שההמשך לא ייגמר טוב לאף אחד. מקארתי, כאמור, מעולה בלבנות מתח סביב הסלון, המסדרונות והמטבח, אבל הדקות האחרונות שלו, אחרי שהפולש הביתי נחשף במלוא הפחדתו, מפילות את המתח.

הסרט של יום האם ניתן לבמאית היחידה של האנתולוגיה, שרה אדינה סמית', שיצרה הרבה עניין סביבה בזכות סרטה משנה שעברה "שחייה לילית", שאכן הראה על לא מעט יכולות. יכולות, אגב, שממש לא נמצאות בתרומתה לאנתולוגיה הזו.
עוד סיפור סביב התעברות נמצא ב"יום האם", ובמרכזו בחורה שכל פעם שהיא מקיימת יחסי מין היא נכנסת להיריון. כל פעם. גם אם היא ובעלה משתמשים באמצעי מניעה. הרופאה שלה שולחת אותה למין סדנת פוריות במדבר שאמורה לעזור לה, למרות שמה זה קשור עכשיו. בכל מקרה, לא מפחיד, לא מעניין, לא חכם, הרבה עירום, מעט סיפור. נפילה.

נקודת השיא האמיתית של האנתולוגיה, רגע לפני שנופלים לתהומות עמוקים הרבה יותר, היא הפרק של יום האב, שבויים על ידי אנתוני סקוט ברנס האלמוני. הפרק הזה הוא כולו אווירה בסך הכל, אבל הוא היחיד שהצליח לייצר אצלי מתח וסקרנות אמיתית. בחורה (שוב) מגלה לא רק שאביה אותו חשבה כמת עדיין בחיים, אלא שהוא גם רוצה לפגוש אותה, והשאיר לה קלטת עם הוראות לאן להגיע.
משהו כמו שמונים וחמישה אחוזים מהפרק הזה הוא בחורה הולכת ברחוב, וזה פשוט נהדר. העריכה, הסאונד, המוזיקה, המסתורין, הכל מתגבש ומצטבר לכדי חוויה אמיתית. מה שכן, ברנס לא ידע מה לעשות עם זה, וככזה הפרק מאכזב מאוד ברגע האחרון. מקווה שבסרט הארוך הראשון שלו שבוודאי יעשה מתישהו בקרוב, הוא יצליח להתעלות גם מעל זה.

באנתולוגיה מסוג זה, כולם כמובן נושאים את עיניהם לסרט של ליל כל הקדושים, כי לו יש באמת אחריות להפחיד. פה הציפייה כפולה ומכופלת מכיוון שמי שאחראי על החלק הזה הוא לא אחר מאשר קווין סמית'. זה כנראה החלק הכי גרוע ומיותר בכל הסרט הזה.
סמית' כתב וביים את הסרטון הזה על שלוש נערות טלפון שנוקמות בסרסור הדוחה שלהן. לא לגמרי ברור למה זה קשור תימתית להאלווין, למה אמור להיות לנו אכפת, ואת מי הוא חושב שזה מצחיק. אם רציתם לדעת מה קורה לבחור שלתוך פי הטבעת שלו מודבק ויברטור שמחובר למצבר של רכב, אז הנה הגיע זמנכם. וזה הרבה פחות מעניין ממה שאתם חושבים.

הפרק הבא לא הרבה יותר טוב, הוא זה של חג המולד, והוא מין ניסיון די אומלל להיות "מראה שחורה", שגם ככה לא הייתה בדיוק פסגת היצירה המתוחכמת ביותר אי פעם, בואו נגיד את זה ככה. נחמד לראות את סת' גרין, אבל זה לא מספיק. סקוט סטיוארט ביים.
אחרי שעברנו את כל זה, החלק המסיים הוא דווקא שיפור, ולפחות סוגר את האנתולוגיה בטון חיובי. זה ערב השנה החדשה, כמובן, ובו נפגשים לדייט בחור ובחורה תמהוניים, כאשר אף אחד מהם לא יודע שהשני הוא רוצח פסיכופט. אדם איג'יפט מורטימר ביים על פי התסריט של וידמייר וקולש (שביימו את הפרק הראשון), והוא מצחיק ועשוי מצוין. כנראה הסגמנט השלם ביותר מכל האנתולוגיה הזו. ומה שהכי מפתיע, לורנזה איזו, אשתו של אלי רות' שהייתה איומה הן ב"אפטרשוק", הן ב"התופת הירוקה" והן ב"דפיקה בדלת", יוצאת לא רע מהסיפור הזה. דברים שחשבתי שלא אחיה לראות.

"קדחת הבקתה 2016" – Cabin Fever

ואגב, אילי רות'.
סרט הביכורים שלו יצא בשנת 2002 והוא נקרא "קדחת הבקתה", ובו חבורת צעירים אטרקטיבית יוצאת לנופש בבקתה ביער, ושם נופלת קורבן ל… ובכן, לווירוס. נכון שרוצח/שד/מפלצת/חייזר מבטיח הרבה יותר, אבל זה היה חלק מהקטע של הסרט ההוא – אין באמת מישהו רע אחד, אבל התפוררות פיזית ומנטאלית.
הסרט עורר הרבה עניין והפך את רות' לאחד מבמאי האימה הבולטים, מה שהגיע לשיא עם סרטו הבא "הוסטל" (מקום 34 במשאל הבלוג לסרטי האימה הגדולים של האלף החדש). מאז, אם תשאלו אותי, רות' עשה אך ורק זבל (אתוודה שטרם ראיתי את "הוסטל 2").
אולי זאת הסיבה שרות' החליט להרים הפקה שהיא רימייק לסרט הראשון שלו, להזכיר שפעם הוא היה הבטחה. או סתם שגעון גדלות, אין לי מושג. בכל מקרה, אפשר להסכים שהעולם לא באמת צריך רימייק לסרט מלפני 14 שנה.
את הבימוי הפקיד בידי טראוויס זאריווני, מעצב אומנותי בהכשרתו שזהו סרטו השני כבמאי.

את "קדחת הבקתה" המקורי ראיתי פעם אחת לפני עשר שנים, ובזמן שאני זוכר אותו כסרט טוב, אני לא באמת יכול לשחזר סצנות ממנו או לעמוד על איכויותיו. רוצה לומר, אין לי מושג אם הרימייק הוא עיבוד חופשי או מדוייק, ולא ברור לי כמה הוא לקח מהסרט הקודם (אם כי הבנתי שזה מאוד נאמן. מאוד).
שלל הסיבות האלו גרמו לי לבוא לסרט עם מינימום ציפיות, שלא לומר בוז אינהרנטי. תארו לכם את הפתעתי כשלאחר כמה דקות כל זה נעלם, הייתי לגמרי מעורב בסרט הזה, ונהניתי כמעט מכל שנייה ממנו. אגדיל ואומר – זה אחד הרימייקים היותר טובים לסרט אימה שראיתי. ממש כך.

שתי בחורות מאוד יפות, ושלושה בחורים יוצאים לנפוש להם בבקתת יער נעימה ומבודדת. כאילו איש לא טרח לכתוב תסריט, התחלת הסרט פוסעת בכל התחנות של סרטי חופשה שהשתבשה שראינו אי פעם. זה כולל פתיחה מסתורית שנוטעת אימה בצופים, סצנה ארוכה בתוך האוטו שמציגה את הגיבורים שהם העתק-הדבק של כל סרטי הז'אנר – מ"המנסרים מטקסס" ו"גבעות הפחד" על שלל גרסאותיהם, "בית 1000 הגופות" ועוד מיליון דוגמאות –  דרך העצירה בתחנת דלק מפוקפקת, מפגש עם המקומיים המפחידים, וכמובן הגילוי שבבקתה אין קליטה סלולרית. עד כאן פיהוק די גדול, להוציא כמה בדיחות סבירות.
עם זאת, ברגע שהוירוס האלים פוגש את הגיבורים, הסרט פשוט נוסק למעלה. מעבר לכך שהוא נראה מצוין והמשחק ממש בסדר, יש בו רגעים מצמררים שעשויים נהדר, כמה שוטים מעולים, והוא ממשיך להפתיע כמעט כל הזמן. במסגרת גבולות הגרסאות-המוחדשות, חשוב לסייג.
הרימייק זכה לתגובות די שליליות למדי, לדעתי ממש שלא בצדק. קל לי מאוד להבין מדוע הוא לא עורר עניין, הרי אני בקושי הושבתי את עצמי לראות אותו, אבל אם נותנים לו הזדמנות מגלים שיש לו מה לתת בתמורה. תזכרו אבל לבוא עם ציפיות ריאליסטיות. אני רשמית מחכה לסרט הבא של זארוויני.

"הנערה בתמונות" – The Girl in the Photographs

כשעברתי על רשימת הצוות של "הנערה בתמונות" נשבר לי הלב פעמיים. מסתבר שאת סרט השלאסרים המקרטע הזה (ואני עדין), צילם אדם בשם דין קונדי. יכול להיות שלחלקכם השם הזה מוכר. בכל זאת, קונדי חתום על אי אילו סרטים שאולי צפיתם בהם. אתם יודעים, דברים כאלה כמו "הדבר", "הבריחה מניו יורק", "בחזרה לעתיד", "האלווין", "פארק היורה" ו"אפולו 13". בשנת 1988 הוא היה מועמד לאוסקר על "מי הפליל את רוג'ר רביט" ולפני שנתיים זכה בפרס מפעל חיים מטעם איגוד הצלמים בארה"ב.
אני לא בקיא בפרטי חייו של קונדי, יכול להיות שיש לכל העניין הזה הסביר הגיוני, אבל איך מלהיות הצלם הקבוע של קרפנטר, ספילברג וזמקיס, הוא התגלגל למעשיית האימה חסרת החשיבות הזו, זה משהו שממש מעניין אותי לברר.
הטרגדיה השנייה היא שזהו הסרט האחרון בו היה מעורב גורו האימה ווס קרייבן, לפני שהלך לעולמו לאחרונה והותיר אותנו ואת פרדי קרוגר עצובים ודואבים. קרייבן היה מפיק אחראי, אז אני לא לגמרי יודע מה הייתה מעורבותו פה, אבל שני השמות האלה בסרט כל כך אדיוטי זה משהו שקשה לבלוע.

קונדי עושה עבודה טובה פה, וזו המחמאה הראשונה והאחרונה שאתן לסרטו של ניק סיימון. הוא מתחיל היטב עם סצנת חטיפה ורצח, ומאותו הרגע מנסה שלא להיות עוד סרט סלאשרים, אבל יוצא לו בלאגן כזה אטומי שאני לא הצלחתי להבין שום דבר ממה שקורה שם. כמובן שיכול להיות שהאשם הוא בי, אבל ברשותכם אתנהג כאילו זו לא אופציה כרגע.
בחורה צעירה ויפה ובלונדינית שחיה בעיירה קטנה ועובדת בסופרמרקט (קלאודיה לי), מגלה שמישהו משאיר לה צילומים של בחורות שנרצחו בדרכים מגוונות. היא לא מצליחה לעניין את המשטרה בנושא, כי הם לא יכולים להוכיח שמדובר ברצח (כבר לא אמין בכלל) ובאופן כללי, אתם יודעים, סיבות כלשהן. רחוק משם, צלם אופנה עם אישיות דוחה באופן בלתי הגיוני (קל פן, קומר מ"הרולד וקומר") שגדל באותה עיירה, מגלה את הסיפור ומחליט לחזור לעיירה, כי סיבות אחרות כלשהן. בינתיים, הרוצח, שנחשף כחצי שעה לתוך הסרט, ממשיך להכות בבנות הסביבה ולקרקר סביב גיבורתנו, כי סיבות כלשהן שחלקן אחרות וחלקן לא.
מהשלב הזה המון אנשים עושים דברים בלי סיבה, חלקם מוצאים את מותן, והצופה נאלץ לשאול את עצמו את מי זה מעניין.

כל כך מיותר הוא "הנערה שבתמונות", כל כך מטופש. אבל מה, הצלם של "פארק היורה" צילם אותו ואחד האנשים החשובים ביותר בתולדות הז'אנר הפיק אותו. מצחיק איך שדברים מתגלגלים.

לשאר פרקי "אימת החודש", לחצו על התגית שלמטה.