"Hush", סקירה לסרט האימה החדש של מייק פלאנאגן

הגעת "נטפליקס" לישראל התבררה די במהרה כפחות מלהיבה ומרהיבה ממה שאנשים ציפו. מלכתחילה המחשבה שחברת הסטרימינג ענקית המימדים הזו תשבור את כל דרכי צריכת הטלוויזיה בישראל הייתה מופרכת (מדהים כמה מעט אנשים הבינו שב"נטפליקס" יהיו, ובכן, רק תכנים של "נטפליקס", ולא של כל חברות הטלוויזיה בעולם), אבל לפחות מהמתכונת הנוכחית בשורה גדולה אין שם.
אני, לצערי, צופה בפחות סדרות וכמובן יותר מוכוון סרטים, ואת המנוי עשיתי בעיקר כי חשבתי ש"נטפליקס" תתחיל לנגוס יותר ויותר בתחום הזה, כפי שהסתמן עם "חיות ללא לאום" בסוף השנה שעברה, עוד כשחשבנו שהוא יזהר בשמי האוסקר. מהנקודה הזו זה נראה פחות מבטיח (אם אתם רוצים לקרוא כמה מילים על כל הנושא הזה, אני מפנה אתכם לכתבה שעשיתי ל"כלכליסט"), אבל מבחינתי מספיקים כמה סרטים בלעדיים בשנה, אותם אוכל לראות באיכות טובה ובאופן חוקי, כדי להצדיק את המנוי הזה. על חודש אפריל אפשר לסמן וי כבר בשלב הזה, בזכות "Hush".

לפני שנתיים הופץ בישראל באופן מצומצם מאוד סרטו השני של הבמאי הצעיר מייק פלאנאגן, "השער" (Oculus). הוא גם הוקרן בפסטיבל אוטופיה, וגם הקדשתי לו זמן איכות ב"אימת החודש". זה היה סרט רוחות שבמבט כולל היה די סטנדרטי, ובכל זאת לא רק שהיה חכם ואפקטיבי, הוא הראה שלפלאנאגן יש המון כישרון, ותוך רגע הוא הפך לאחד הבמאים המבטיחים מבחינתי. לאחר "השער" השלמתי את סרטו הראשון, "אבסנטיה", וגם עליו כתבתי בפינה החודשית.
סרטו השלישי, "להתעורר מפחד" (Before I Wake), סובל בחודשים האחרונים מבלבול גדול בישראל. יש שטוענים שהוא מופץ, אבל אין לו שום זכר. הפוסטר בעברית כבר נצפה בכמה מבתי הקולנוע, אך איש לא באמת יודע מה קורה עם זה. סביר להניח שגם אם ייצא, הוא יקבל את היחס השגרתי של סרטי אימה קטנים, וידחק לשעות מאוחרות בקומפלקסים המרוחקים.

עד שנדע מה יעלה בגורלו של "להתעורר מפחד", פלאנאגן כבר הספיק לביים סרט נוסף, שהוקרן בפסטיבל SXSW האחרון, "Hush". "נטפליקס" רכשה אותו והביא אותו אל שרותיה, שם הוא יישב באופן בלעדי, ולא ייצא לבתי הקולנוע. מה שבעבר נראה לי כמו הדבר הכי נורא שיכול לקרות לסרט, פתאום נשמע לי הגיוני ואפילו ראוי. אין ספק שסרט מתח חדש של פלאנאגן זה משהו שחבל שלא נוכל לראות על המסך הגדול, אבל מה הסיכויים שהיינו בכלל יכולים לעשות את זה, בהתחשב בכמות הזעירה של עניין שהוא יוצר מעבר לקהילת האימה?
את "Hush" כתב פלאנאגן יחד עם השחקנית הראשית בסרט, קייט סיגל (שגם שיחקה ב"השער"). לצדה מככב ג'ון גלאגר ג'וניור, שבימים האלה תוכלו לראות אותו עושה תפקיד מצוין ב"דרך קלוברפילד 10". פלאנאגן גם ערך את הסרט בעצמו. הסרט נוצר על ידי בית ההפקה "בלומהאוס", שאם אתם זוכרים, כתבתי עליו ועל האיש מאחוריו, ג'ייסון בלום, בכתבה נפרדת לבלוג. כנסו אליה אם יש לכם זמן.

בדקות הראשונות של הסרט החדש של פלאנאגן, אפשר לראות על אחד ממדפי הספרים בביתה של הגיבורה, ספר בכריכה קשה של סטיבן קינג. המחווה הזו מוכיחה את עצמה תוך כמה דקות כרמז מתרים, כאשר מסתבר שיש לא מעט מהסגנון הקינגי בעלילת "Hush", המספר על בחורה צעירה, שבעקבות מחלה בילדותה איבדה את היכולת לשמוע ולדבר, מוצאת את עצמה נצורה בביתה המבודד כאשר פסיכופט מסתובב בחוץ ומשחק איתה משחק חולני של חתול ועכבר.
בהקשר של קינג, לי הסרט הזכיר יותר מהכל את "המשחקים של ג'ראלד", שם אישה מוצאת את עצמה אזוקה למיטה בבית הקיט שלה, כאשר בן זוגה שוכב מת לצדה בעקבות התקף לב פתאומי, ובין הצללים היא יכולה להישבע שמישהו מסתכל עליה. האמת היא שבשנים האחרונות אני כבר לא מצליח לעקוב אחרי קינג, אז יכול להיות שיש לו סיפורים וספרים נוספים שיותר קרובים ל"Hush".
כפי שכבר בטח הבנתם מהתקציר, הסרט הזה, הנמשך על פני שעה ועשרים, הוא סיפור אימה בסגנון הhome-invasion, שלאחרונה זוכה לעדנה מסוימת עם סרטים כמו "אתה הבא בתור", "דפיקה בדלת" הבלתי נסלח, ו"הטיהור" הראשון. כמובן שאהיה חייב, בהקשר הזה, להזכיר שני סרטים אולטימטיביים מתת-הז'אנר הזה. הראשון הוא כמובן "כלבי הקש" של פקינפה, והשני הוא סרט משנת 2008 בשם "הזרים", שגיליתי ממש לאחרונה בזמן שעבדתי על משאל המבקרים לסרטי האימה הטובים ביותר של האלף החדש. המבקרים שני קיניסו ודני לרנר שיבצו אותו בעשיריות שלהם. זהו סרט במתכונת הקלאסית של home invasion, עם ליב טיילר, והוא בהחלט אפקטיבי.

אני חייב להתוודות שברגע שהבנתי שלשם הסרט מתקדם, התאכזבתי עמוקות. על אף שאינני חסיד של סרטי אימה על העל-טבעי, אני רוצה לראות את פלאנאגן ממשיך למקומות אותם חקר בהצלחה בעבר, וגם כי נדמה שיש משהו מאוד אקראי בעלילת סרטו החדש. הרוצח בוחר בגיבורה במקרה, ונדמה שזה הולך למקומות מאוד מוכרים. לא הבנתי מדוע פלאנאגן החליט ללכת על משהו שגרתי כל כך, וניסיתי לחפש את הייחוד של הסרט, מה שיהפוך אותו לבולט בנוף של עשרות סרטים שנראים אותו הדבר.

החדשות הפחות טובות הן ש"Hush" לא שובר שום מוסכמה, וככזה הוא בהחלט לא משהו לספרי תולדות הקולנוע. עם זאת, ישנן חדשות טובות יותר, והן שככל שהסרט מתקדם הוא משתפר ומצטיין. יש בו כמה רגעים מעולים, והוא בעיקר נתמך על ידי הופעות מעולות של סיגל וגלאגר.
סיגל בונה דמות מצוינת של בחורה שמחליטה להאבק על גורלה, וגלאגר הוא פסיכופט מצמרר. בנוסף, הקונספט של גיבורה שלא יכולה לדבר או לשמוע, גרם לסרט לעשות דברים מאוד מעניינים בתחום הסאונד, ומערכתו השנייה היא כמעט סרט אילם. זה הופך אותו ליצירתי ומאתגר.

פלאנאגן והצלם שלו ג'יימס נייסט השקיעו המון במיזנסצנה ובפריימינג, והרימו כמה שוטים מרשימים מאוד. כל הסרט מתרחש בתוך הבית, או בסביבתו הקרובה, ולרגע לא מרגיש ממוחזר. הוא סרט דינמי מאוד, שגם אם יש בו רגעים מופרכים או כאלה שכבר ראינו בעבר, הם במהרה מפנים את מקומם לסצנות אחרות, סוחפות ואפקטיביות.
במערכתו האחרונה הסרט תופס כיוון אלים למדי, ומספק הרבה מהרצון שלנו (שלי, בכל מקרה) להדחף אל הקצה בסוג כזה של צפייה. מצאתי את עצמי חרד לגיבורה הראשית, שהתחבבה עלי עד מאוד (דבר מה שהוא קריטי לסוג כזה של סרט), והייתי מעורב למדי במה שקורה על המסך.

"Hush" הוא באמת סרט קטנטן, אבל עשוי בחוכמה רבה, כפי שכבר למדנו להכיר מהקולנוע של מייק פלאנאגן. זה לא השכיח ממני את האכזבה הראשונית מהסיפור, אבל זה בהחלט הקל עליה ואפילו הסיט אותה הצידה ככל שהתקדם. כפי שכבר אמרתי בעבר, החומר השגרתי יכול להפוך לרענן אצל במאי מיומן וחכם, שיודע מה שהוא עושה. זה המצב גם הפעם.