"999", סקירה

מרץ, כפי שאתם כבר יודעים, הוא חודש מוזר בבתי הקולנוע. הוא ניצב בדיוק באמצע בין דצמבר, בו אנחנו מוצפים בסרטי אוסקר חזקים וממהרים להשלים את מיטב סרטי השנה הגוועת, ובין יוני, בו כבר אנחנו בנוכחות סרטי הקיץ הגדולים, המושקעים והמלהיבים ביותר.
היבול הקולנועי של מרץ הוא מבולבל ומפוזר, כזה שאיש לא ידע מה לעשות אתו וקיווה שחוסר האחידות יעבוד לטובתו. הרי אם אין מה לראות, אולי יבואו לסרט שלך. כמובן שזה לא חוק ברזל, ויש סרטים מצוינים שיוצאים בתקופה הזו, ועדיין, הרוב הוא כזה שקשה להחליט מה לעשות אתו ובאופן כללי מעורר מינימום עניין.

מותחן האקשן החדש "999" (Triple 9), הוא מקרה המבחן הכי מוחלט של מרץ הקולנועי שאני זוכר (מצד שני, כמו רוב סרטי התקופה הזו, הם נשכחים די מהר). הוא חושל באיזור הדמדומים של סרטים כבדי ראש שנעשו על ידי מרובי כישרון, ובין השאיפה לבדר לפני הכל ולהביא כמה שיותר קהל. זה נראה כאילו הבמאי והתסריטאי אמרו למפיקים "אנחנו רוצים לעשות משהו כזה בין "היט" לבין "סיקאריו"", והמפיקים אמרו להם בחזרה, "נשמע מעולה, אנחנו לגמרי רואים מה אתם רוצים, אבל אתם יודעים מה? בואו ננסה לעשות את זה יותר משהו בין "הצורך במהירות" ל"S.W.A.T". איך נראה לכם?"
ככה יוצא של"999" יש כמה סצנות אקשן נהדרות, קונפסט ראוי ושמות נפלאים להתהדר בהם, אבל הוא סובל מחוסר אחידות, בלבול קשה, ותחושה שמשהו שם לא התבשל עד הסוף.

הסרט זורק אותנו, לאחר אקספוזיציה קצרה, לתוך סצנת שוד נהדרת, מהירה ועצבנית, שממש לאחריה אנחנו מבינים שהגנבים הם למעשה אנשי משטרה שסרחו, המנסים לרצות את הפשע המאורגן, והפעם, מאפיה רוסית יהודית.
מהנקודה הזו קצת מסובך להסביר מה קורה, ולא בגלל שהעלילה מפותלת במיוחד. הסרט מסתבך עם המניעים של הדמויות, רובם לא לגמרי ברורים עד הסוף, ובוחר בכמה פתרונות קולנועיים ועלילתיים שמאוד קשה לקבל. ישנם כמה תכנוני פשע חסרי פשר לחלוטין כמו גם יחסים בין הדמויות שלא תפרו עד הסוף (או בכלל). אבל הסיבה העיקרית שאני מתייג את הסרט כאכזבה הוא בגלל זהות הבמאי, ג'ון הילקוט האוסטרלי, שסרטו האחרון היה המערבון האלים והאהוב עלי, "ארץ יבשה", בכיכובם של טום הארדי וגאי פירס (נו, טוב, גם שיה לה-באף היה שם. תפסתם אותי), כשאת פריצתו עשה בזכות "ההצעה" ו"הדרך", שניהם מעניינים לכל הפחות.
יכולותיו של הילקוט בבימוי אקשן ובבניית סיקוונסים מסחררים בולטים גם פה, בנוסף על יכולתו לעבוד עם צוות שחקנים מגוון, אבל כל השאר פשוט רעוע מדי.

הקאסט של הסרט מרהיב, בזאת אין ספק. הוא כולל צ'ואטל אג'יופור, קייסי אפלק, וודי הארלסון, ארון פול, קליפטון קולינס ג'וניור, אנתוני מקי, קייט ווינסלט, גל גדות ואפילו מייקל קנת' וויליאמס (לנצח עומאר מ"הסמויה") בסצנה קצרה כזונה טרנסווסטית. מצד שני, הדמויות כל כך מסומנות, וכל כך נשענות על קלישאות עבר, שקשה באמת להתחבר אליהן. אך יותר מהכל, הסרט עובר בין הפרוטגוניסטים באופן לא אחיד, שעלול להקשות להבין מיהו המנוע הרגשי של הסרט.
אבל, יגידו הסנגורים, זה חלק מהרעיון, לייצר עמימות מוסרית ולהעביר את הצופה דרך הדמויות כאשר הן נחשפות על מאפייניהן השליליים והחיובים. והם כנראה יצדקו. אבל הבעיה היא שאף אחד מהמימדים המרכיבים אותן אינו מפותח דיו, וככה יוצא שאנחנו אמורים לדאוג לדמותו של אפלק רק כי הוא "החדש" ולאהוב את דמותו של אג'יופור רק כי הוא "אבא". על הדף אפשר להבין את זה, אך בזמן צפייה בסרט זה לא באמת יציב.
תודותינו לאלוהי הקולנוע על יצירת וודי הארלסון, שבתפקיד משנה משמעותי מצליח ליצוק לסרט קצת הומור וקלילות שחסרים לו, ולעשות הרבה עם המעט שנותר לו. וזה לא ששאר השחקנים עושים תפקידים רעים, להפך, זה פשוט שהסרט לא מאפשר להם להתפתח יותר מדי.

השנויה במחלוקת מכולם היא קייט ווינסלט המגלמת פה את המאטריאכית הגדולה של המאפיה הרוסית. מצד אחד, אני שמח לראות את ווינסלט בכל זמן ובכל מקום, בטח כאשר היא יכולה לנעוץ את שיניה בתפקיד מפוקפק שאיננו כזה הנושא עיניו לאוסקר. מצד שני, כמו ב"סטיב ג'ובס", המבטא שלה בא ונעלם, ולנסות להאמין שהיא אחותה הבכורה של גל גדות זו משימה קשה מדי לאלו שבאים ליהנות מסרט אקשן, חסר יומרות ככל שיהיה.

מצלמתו של הבלגי ניקולס קראקטסניס ("ראש שור" וסרט האימה "גור", בין היתר) מעבירה היטב תחושה של כאוס וסכנה, כאשר העורך המדהים דילן טיכנור ("זה ייגמר בדם", "כוננות עם שחר", "לילות בוגי") בונה כמה רגעים שבהחלט מצמידים לכסא, בראשם ההשתלטות על מבנה הדיור הציבורי. במרחק כמה שעות מהצפייה, קשה להגן אפילו בעזרתם על החוויה הכללית, כמו שבאותה מידה לא קל לבוא אליו בטענות.

ישנו איזשהו ערפול שנח על "999", כזה שלא מאפשר להבין מי עושה מה ולמה, ומעלה המון שאלות בזמן הצפייה, ולאחריה. אין ספק שאת מנת האקשן המחויבת בתקנון הוא בהחלט מעניק, וכמובן שמדובר במשהו שהוא ראש מעל סרטי פשע אחרים שאנחנו נתקלים בהם, רובם בכיכובם של ניקולס קייג', אבל הוא מסורבל מדי בשביל שיהיה אפשר להמליץ עליו באופן נלהב.