• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • סרטים חדשים: ״הנוקמים: מלחמת האינסוף״
  • אימת החודש - אפריל 2018
  • פסטיבל טרייבקה 2018: דיווח ראשון מניו-יורק
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 78
  • ״120 פעימות בדקה״, סקירה
  • מתח גבוה
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018

"הצורך במהירות", סקירה

15 במרץ 2014 מאת עופר ליברגל

על פניו, עצם הרעיון לסרט "הצורך במהירות" (Need For Speed) אמור להרתיח כל חובב קולנוע, או לפחות לעורר לעג כלפי דרך החשיבה ההוליוודית: הפחד מחומרים מקוריים הוא כל כך גדול, עד ששוב פנו לפתרון של סרט בעקבות משחק מחשב. אבל הפעם הוא כזה בלי עלילה של ממש – מרוץ מכוניות, בתוספות האפיון של פגיעה בכלי רכב אחרים כחלק מן המשחק. הרי ברור כי סרט מסחרי צריך גם עלילה וכי זו תורכב על גבי המשחק באופן מלאכותי. כאילו לא למדו מן הכישלון של בערך כל סרט על פי משחק מחשב (או משחק קופסה). מאידך, ניתן למצוא בסרט דווקא ניסיון לנצל את ההצלחה של סדרת סרטי "מהיר ועצבני". ובכל מקרה, ברגע שהסרט עולה לקולנוע יש להתייחס אליו כיצירה בפני עצמו.

ככזו, צריך לצאת מנקודת הנחה שמבינה מה הסרט מנסה לתת לקהל. במקרה של הסרט המדובר – מופע קולנועי ספקטקולרי. למרות שקל למצוא דרכים ללעוג לסרט, כאשר יוצאים מנקודת הנחה זו ובוחנים את האופן בו הסרט מעניק לקהל את מבוקשו, התוצאה פחות גרועה מן המצופה. היא אפילו די מוצלחת מכמה היבטים.

הקלישאה אומרת כי צריך לסלוח לסרטים מסוג זה על חורים בעלילה, סתירות אידאולוגיות פנימיות והגיון פנימי בעייתי. למעשה, צריך לחפש בסרטים הללו את המופרך והלא אמין – זה חלק בלתי נפרד מן השואו (היי, בסקירה על סרט כזה חלק מן העניין הוא להשתמש במילים לועזיות מוכרות) אשר הסרט מספק, עוד דרך בה הוא מענג את הקהל. לכן, עלילת "הצורך במהירות" מלאה בסתירות, בדברים בלתי אפשריים מבחינת הגיון ובמשפטים שהנאמר בהם סותר את מה שנאמר דקה קודם. להגיד שיש חורים בעלילה לא מתחיל אפילו לתאר את זה. למעשה, הקטעים בהם יש הגיון ואחידות נדירים הרבה יותר מן החורים – אבל זה רק מוסיף להנאה מן הסרט ובדרכו לשלמות העלילה – עלילה שכולה חוסר אמינות וסתירה פנימית.

גיבור הסרט (אהרון פול) הוא מכונאי מבריק ונהג מירוצים לא חוקיים מבריק לא פחות. הוא מתאושש ממות אביו, פרידה רומנטית מן האחות (דקוטה ג'והנסון) של חברו הטוב, שעברה לצאת עם נהג מרוצים מקצועי יותר ויהיר הרבה יותר (דומיניק קופר). הם חולמים להשתתף במירוץ יוקרתי בשם "דה ליאון" שמאורגן על ידי מיליונר אקסצנטרי שאף אחד לא יודע את זהותו, למרות שהוא משדר בווידאו וכולם רואים שהוא נראה כמו מייקל קיטון.

חצי השעה הראשונה של העלילה מכילה עוד כמה תפניות סוערת, שמנחיתות את הגיבור ברכב נדיר לצד בחורה אחרת (אימוג'ן פוטס) במסע לאורך ארה"ב על מנת להגיע למיקום הלא-ידוע של המירוץ, תוך בריחה מן המשטרה ועוד כמה טיפוסים שמנסים להרוג אותו. או למנוע ממנו להגיע למירוץ. או משהו כזה. בקיצור, הם בורחים. והם נראים טוב, המכונית בכלל נראית מצוין. ויש להם גם ידיד שמשגיח מלמעלה בעזרת כלי טייס מזדמנים. כי גם מטוסים זה מגניב.

need-for-speed-movie-poster13

הצורך במהירות מציג בעיקר נהיגה, ובכן, מהירה וגם פרועה. הייתי אומר שגם עצבנית, אבל אז הסרט היה מסתכן בתביעה. חלק בלתי נפרד מן הנהיגה שמוצגת בסרט היא שבירת חוקי התנועה, לפרקים בעיקר על מנת להדגים כיצד לשבור את חוקי התנועה. לכן, המומחיות של הגיבור בתור נהג היא לא רק מהירות ועקיפות, אלא גם ובעיקר נהיגה נגד כיוון התנועה, מה שגם מוביל לתאונות והרבה מתכת מתפוצצת ושרופה.

הדבר יוצר את הפגם האידאולוגי שבלב הסרט – הגיבור גורם להרבה תאונות ומפקיר אנשים מאחור, אך בקו עלילה בולט הוא זועם על הנבל על שגם נהג בצורה דומה. הלב המוסרי של הסרט מצוי במקום מאוד בעייתי, משמע רוצה לצייר את הגיבור שלו כבחור טוב, אבל מה לעשות שאופי משחק המחשב ועלילת הסרט מוסריים כמו ארגון טרור נטול מטרה פוליטית. אם מישהו היה מעז לקחת את הסרט ברצינות, זו הייתה יכולה להיות בעיה גדולה. אבל כמו שאמרתי, מדובר ביצירה בה החסרונות של התסריט הם חלק מן ההנאה.

עיקר ההנאה אמור להיות אותן מכוניות מרוסקות והנהיגה המרהיבה בקטעי המירוץ ובקטעים שהם לא קטעי מירוץ (אבל בפועל מתפקדים ככאלו). מן הבחינה הזו, הסרט עושה עבודה סבירה רוב הזמן גם אם לא מבריקה. יש בו הרבה מאוד קטעי שיא, עד למצב בו אין בו ממש קטע שיא. המירוץ הסופי, בו הסרט הולך על יותר מהירות ויותר תאונות, מרגיש קצת כמו נפילה, עד לרגע בו בסיומו צצים חורי העלילה הגדולים ביותר של הסרט ומחזירים את החיוך לפנים.

ברמה אחת הסרט מתעלה על הרבה סרטי פעולה ומכוניות מסוגו – בשימוש בתלת מימד. זהו שימוש אשר לא נעשה על מנת להראות התפעלות מעצם קיומה של הטכנולוגיה, אלא על מנת לשרת את החזון החזותי של הבמאי סקוט וו. דומה כי הקולנוע התלת מימדי בהחלט מתבגר עם הפיכתו לנפוץ יותר, והוא הופך פחות לגימיק בולט ויותר לעוד אמצעי אמנותי בו ניתן להשתמש.

מעריצי הסדרה "שובר שורות" (Breaking Bad) אולי יתאכזבו מרמת המשחק של אהרון פול בסרט, אבל במקום אליו השחקנים נוסעים, הם לא צריכים כישורי משחק, אלא רק להראות את הפנים שלהם כעוד היבט של יופי חזותי. הפנים של פול ושל פוטס מקבלים בסרט הרבה מאוד קלוז-אפים, שהודות לתלת מימד מוטחים לעבר הקהל כמו מכונית מעופפת, כמו עוד סוג של עונג חזותי ועוצמה שהסרט שואף לייצר. יש לו את המכוניות הכי יפות ומהירות וגם שחקנים יפים בעלי עיניים כחולות ומבנה פנים עגלגל.

באופן מפתיע, זהו הסרט שכלל הכי הרבה צילומי תקריב מאז "כחול הוא הצבע החם ביותר", ובשני המקרים יש משהו ממכר במבט מקרוב על פנים אנושיות שמציע הסרט. רק שבמקרה של "הצורך במהירות" אין הדבר מוסיף להבנה של הדמויות, אלא למראה של הסרט כיצירה בה החזות החיצונית היא העיקר וארור מי שינסה לפרש את מבנה העומק. לא כי אין כזה, אלא כי הוא די זוועתי, כוחני ולא מתיישב עם רוח הזמן. אבל בסופו של דבר, נדמה לי כי "הצורך במהירות" יעשה את העבודה עבור קהל היעד שלו – יעביר שעתיים וקצת בכיף יחסי ואז יישכח בדרך מן הקולנוע לחנייה.

need_for_speed2

השאר תגובה