• הכל על פסטיבל הקולנוע ירושלים 2017
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • לקראת בואו של לואי גארל לפסטיבל הקולנוע ירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: פוסט המלצות משותף
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס: ״ענק״
  • גנוב על העולם
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"גרימסבי", סקירה

26 בפברואר 2016 מאת אור סיגולי

לאיש הקומדיה אדם מקיי יש כרגע שלושה סרטים המוקרנים זה לצד בבתי הקולנוע. הראשון הוא "גבר גבר" בו הוא שימש כמפיק, השני הוא "מכונת הכסף" אותו הוא ביים וכתב (וסביר שבעקבותיו יקבל איזה אוסקר בתחילת השבוע), והשלישי הוא הסרט לשמו התכנסנו, "גרימסבי" (The Brothers Grimsby) בו מקיי חתום כמפיק בפועל.
את "גבר גבר" טרם הספקתי לראות, אבל בהתחשב ביחס הלא-בדיוק מרנין לו זכה, סביר שלא אשלים אותו בקרוב. בשניים האחרים כן צפיתי, וזה אומר שמבחינתי מקיי חתום על שניים מתוך שלושת הסרטים הכי מצחיקים שרצים באולמות כרגע (השלישי הוא "יחי הקיסר!", למקרה שחשבתם שהתכוונתי ל"הבן של שאול").

בסקירה שלי על "דדפול" התייחסתי ארוכות לסוגי הצחוק הפופולריים בבתי הקולנוע, חלקם אהובים וחלקם מאוסים. "גרימסבי" הזכיר לי סוג צחוק חדש, צחוק שאני אוהב לכנות "אני לא מאמין שראיתי את זה עכשיו, בבקשה שמישהו ייקח ממני את העיניים שלי". אני אנסה לחשוב על שם קליט יותר בעתיד. מבטיח.

"גרימסבי" הוא בעיקר עבודתו של סשה ברון כהן, הקומיקאי הבריטי שלקולנוע פרץ עם הקומדיה המופרעת והסמי-תיעודית "בוראט". היא הייתה לאחד האירועים הקולנועיים הגדולים ביותר של העשור הקודם, כזו שהעניקה לו מועמדות לאוסקר התסריט המעובד ב-2006. על אף ש"בוראט", בעיני, לא עומד במבחן הצפייה הנוספת, אי אפשר היה לקחת ממנו את האפקט המדהים של הצפייה הראשונה, בה היו רגעים שלא נשמתי מרוב צחוק.
מאז כהן ואני פחות מסתדרים. את "ברונו" לא הצלחתי לראות מההתחלה ועד הסוף למרות שאלוהים עדי שניסיתי, "עלי ג'י" (שנעשה לפני "בוראט") היה חלש, ב"הוגו" ו"עלובי החיים" הוא היה לא מזיק ברובו, ב"סוויני טוד" הוא היה מאכזב נורא, ועל "הדיקטטור" פסחתי. האמת היא שהפעם היחידה שבאמת אהבתי הופעה של כהן, זה היה בסרט שנקרא "לילות טלדגה", עליה אחראי זה שפסקת הפתיחה מוקדשת לו.

כהן כתב וכיכב ב"גרימסבי", כאשר בשונה מהסרטים האחרים בהם פעל בשני כובעים, לא מדובר בקרוס בין הבדיוני והתיעודי בסגנון "חייך, אכלת אותה", אלא סרט במתכונת קלאסית. וב"קלאסית" אני מתכוון לעובדה שיש לו תסריט נראטיבי, צילום, עריכה, משחק ומוזיקה. כי להתייחס לסרט עם הכי הרבה בדיחות שאני זוכר על אנשים שחוטפים איידס כ"קלאסי" עדיין קצת קשה לי.
הבימוי ניתן לידיו של לואי לטרייה, שסרטו האחרון היה הלהיט המפתיע "האשליה" שבקרוב יקבל סרט המשך, ובעברו ביים את "התנגשות הטיטאנים", "הענק הירוק" (זה עם אדוארד נורטון) ושני סרטי "טרנספורטר". על פניו, לא בדיוק הבן אדם לביים קומדיה שתגרום לטום גרין להסמיק, אבל הוא בהחלט פורץ פה החוצה עם כמה קטעי אקשן לא רעים בכלל.

שלא כמו שאפשר לחשוב מהשם האמריקאי שניתן לסרט, עמו הוא מופץ בארץ, גרימסבי איננו שם משפחה אלא עיירת נמל גדולה בצפון אנגליה, שם אגב צולמו כמה סצנות מ"זוהי אנגליה", אז אתם ודאי מבינים שלא מדובר בריביירה הצרפתית.
בגרימסבי חי נובי (כהן) עם אשתו (רבל ווילסון) ותשעת ילדיו, בדירה צפופה ברחובות שאנחנו בדרך כלל מכירים מכתבות טלוויזיה, ולא מהסוג החיובי. כאלו שלרוב מגיעים אחרי שיטפונות או רצח. בגדול, נובי אוהב את חייו ומשפחתו, אבל דבר אחד לא מרפה ממנו – אחיו הקטן שנעלם לפני שנים ואותו הוא לא מוצא. בצירוף המקרים הכי לא הגיוני שאפשר לחשוב עליו אפילו בתוך תחומי הטירוף של הסרט הזה, נובי מגלה שאחיו (מארק סטרונג) הפך להיות סוכן חשאי, והמפגש ביניהם הופך את שניהם לנרדפים.
אני אתם לכם לנסות לחשוב לבד איך העלילה הזו מתגלגלת אל עבר איבריה המוצנעים של גאבורי סידיבה.

יש שני דברים שמאוד מפתיעים ב"גרימסבי". הראשון הוא הקיצוניות של ההומור, מהמטונפים שראיתי באולם קולנוע. אורכו של הסרט כשעה ועשרים מלאי בדיחות ברצף, מהשנייה הראשונה ועד האחרונה, אשר מתחלקות באופן יחסי ל"עובד" (נגיד 35 אחוז), "לא עובד" (נלך על 20 אחוז), ו"אני מרגיש מחולל" (45 אחוז). לדעתי אחרי משהו כמו חצי סרט רכנתי לכיוון אורון ואמרתי לו שאני לא יודע עוד כמה זמן אני אוכל להחזיק.
אם זה לא ברור מהטון שלי, מדובר במחמאה. "גרימסבי" הוא כל מה שרציתי ש"דדפול" יהיה אך לשווא. הוא לא לוקח שבויים, לא רואה בעיניים ואין בו טיפת מידתיות.

הדבר השני שמפתיע בסרט הוא שכהן ושותפיו לכתיבה פיטר ביינהאם ופיל ג'ונסטון (שלמרבה החרדה אחראי על הסרט הבא של דיסני, "זוטופיה") השקיעו המון עבודה בבנייה של התסריט. לא מדובר ברצף סיטואציות מופרכות שהודבקו יחד, אלא במהלך מרשים של premise ו-pay-off. כל בדיחה שמופיעה בחציו השני של הסרט, שורשיה נטועים במשהו מהמערכה הראשונה, וכל דבר הוא התפתחותו של משהו מוקדם יותר. כך שאם ילדיו של נובי צופים בתכנית טלוויזיה על הריון של פילות, סמכו עליהם שזה יקבל משמעות בהמשך. משמעות שאולי תצטערו שראיתם, אבל בכל זאת משמעות.
בנוסף לזה, הבסיס של התסריט הוא סיפור – כן, אני הולך לכתוב את זה – די מרגש. יש בו אהבת אחים, הקרבה אולטימטיבית, ואפילו לא מעט טוב לב. זה אמנם מוסתר תחת צונאמי של רוב הנוזלים הגופניים המוכרים למדע, אבל זה שם.

כהן עושה את תפקידו המוצלח ביותר מאז "בוראט" ולצדו מארק סטרונג שעובד טוב מאוד בתור עוגן השפיות היחיד בסרט. מעבר לווילסון – שעושה את אותו הדבר שוב אבל למי אכפת – תוכלו למצוא בסרט את המועמדת לאוסקר גאבורי סידיבה שהוזכרה מקודם, את זוכת האוסקר פנלופה קרוז, את איילה פישר, איאן מקשיין, ועוד כמה קומיקאים בריטים שאני לא מכיר אבל חכמים ממני שצפו עמי בסרט ידעו לזהות. מכל אלו, אותי שעשע במיוחד שמעצב התלבושות של הסרט הוא פאקו דלגאדו, שמועמד עכשיו לאוסקר על "הנערה הדנית". אין ספק שלבחור יש מנעד.

קשה להמליץ על "גרימסבי", בטח מבלי לנסות להדיח אתכם לצריכת סמים ואלכוהול, אבל אני אשקר לכם אם אומר שלא נהניתי מהשיט הזה. נכון, המסע היה קשה, ולא פעם ולא פעמיים הודיתי לאל על כך שהגעתי לסרט על בטן ריקה, אבל אני מעריך סרטים שהולכים עד הסוף, גם אם מדובר באוסף הסיטואציות המטומטמות ביותר שראיתי מאז… טוב, אני אצטרך לחשוב הרבה זמן לפני שאזכר מהי התשובה לזה.
דבר אחד בטוח, אם אדם מקיי יחזור לאוסקר שנה הבאה, זה לא יהיה בזכות הסרט הזה.

grimsby second

תגובות

  1. לב הגיב:

    מבחיניתי הסרט הזה הוא שיעור לקומדיות האמריקאיות העכשויות. הקומדיות הכאילו חצופות שמסתירות את המהות השמרנית שלהן מתחת לחזות וולגארית. הסרטים של ברון כהן הם באמת פרועים, באמת לא דופקים חשבון. והם גם הרבה יותר מצחיקים.

השאר תגובה