סריטה מתכוננים לקיץ 2015: ציפיות וחששות

אחת המסורות החביבות והטפשיות שלנו בבלוג, היא זו שמקדימה את עונת הקיץ בקולנוע. זו המאוד מבלבלת, מכיוון שהיא מצד אחד עמוסה בבידור אוורירי שמתכלה באותה מהירות בה הגיע, ומצד שני מבשרת על כל הסרטים המשמעותיים של השנה הקרובה בעקבות כל פסטיבלי הקיץ בארץ ובעולם, מפסטיבל קאן ועד דוק-אביב.
אמנם אנחנו באפריל, ונדמה שמזג האוויר עוד לא נסגר על עצמו, אבל מבחינת עולם הסרטים הקיץ כבר פוסע אלינו. סנונית ראשונה הגיע ממש עכשיו בדמות חברי "מהיר ועצבני 7", אבל רשמית רק חודש מאי יפתח את חגיגות האפקטים המרובים, סצנות האקשן הרועשות, והבדיחות הלא מעודנות. כמו שאנחנו אוהבים.

זו השנה הרביעית בה אנחנו מתכנסים יחד תחת שמשיית "מתכוננים לקיץ", ובה כל אחד מאתנו עובר על כל הסרטים שאמורים להשכיח את דעתנו מהחום, ובוחרים את הסרט שאנחנו הכי מצפים לו, וזה שאנחנו הכי חוששים ממנו, כל אחד מסיבותיו שלו.
אתם מזומנים להציץ בפוסטים הקודמים, לראות מתי האינסטינקטים שלנו היו חדים במיוחד, ומתי ממש לא היינו בכיוון.

מתכוננים לקיץ 2012
מתכוננים לקיץ 2013
מתכוננים לקיץ 2014

ועכשיו, אפשר לשים משקפי שמש ולהביט קדימה…

 אור סיגולי

הסרט שאני הכי מצפה לו: "מקס הזועם: כביש הזעם" (Mad Max: Fury Road)

את טרילוגיית סרטי "מקס הזועם" האוסטרלית, עליה אמון ג'ורג' מילר, ראיתי לראשונה בעצם ממש בקיץ הקודם, לפני שהפכה להיות פרק בסדרת הפוסטים "סרטים מן העבר". מה שגיליתי הוא שמדובר ברצף סרטים שהזמן ממש לא עשה לו טוב, על אף המורשת המרשימה שלו.
סדרת הסרטים (1979, 1981, 1985) תיארה את קורותיו של מקס רוקטנסקי, שוטר צעיר שבמהלך שלושה סרטים הופך מאיש משפחה אוהב למתבודד אלים ולבסוף למין משיח של עולם אפוקליפטי-מדברי. מל גיבסון הצעיר גילם את מקס בכל שלושת הסרטים, והיא זו שהפכה אותו לכוכב, עוד לפני "נשק קטלני" והאוסקר על "לב אמיץ". והאמת היא שבסופו של דבר הופעתו שם היא אחד הדברים שעדיין מחזיקים מעמד, בזמן שכל השאר נחשף בערוותו האייטיזית והמוגזמת.
עקב הסיבות האלו, אני לא אמור לצפות ליותר מדי מהסרט החדש, בטח כאשר גיבסון איננו מוביל את האופרציה, ומילר שב לביים סרט למבוגרים לראשונה מאז 1992. ועם זאת, אין שום ספק שאם הייתי צריך לבחור לראות רק סרט אחד מהקלחת ההוליוודית העונתית, זה היה זה.
יש לזה כמה הסברים. קודם כל, המותג כן הלך והשתפר עם כל סרט (לא חוכמה גדולה בהתחשב בראשון), כך שסטטיסטית ניתן לקוות שזה הרביעי באופן משמעותי טוב יותר מהשאר. בכל זאת, 30 שנה זה מתבשל. הדבר השני הוא ההתלהבות הבאמת מדבקת שהביאה ההצצה הקצרה לסרט שנחשפה בכנס קומי-קון באמצע 2014, שהפכה אותו במהירות לאחד הדברים המדוברים ביותר בסביבה.
הדבר השלישי, וזו כבר חולשה אישית שלי, הוא הנוכחות של טום הארדי ושרליז ת'רון בתפקידים הראשיים. אני כל כך אוהב כל אחד מהם בנפרד, והמחשבה שמחכה לי איתם זמן איכות בקרוב, הופכת את השרב לסביר.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: Trainwreck

אין צורך להיות דרמטיים ולהגיד שזה הסרט שישיב, או לחילופין, יסתום את הגולל, על ג'אד אפאטו, מהסיבה העיקרית שזה פשוט לא נכון. גם אם הסרט יהפוך לקומדיה האהובה ביותר בעולם אני לא חושב שזה יגרום לאפאטו להכנס להיכל התהילה של בילי ויילדר ובלייק אדוארדס, באותה מידה שאם הסרט הזה יקרוס ויעלה בלהבה, אפאטו יפסיק להיות אחד האנשים המשמעותיים ביותר בקומדיה האמריקאית.
ובכל זאת, אני חושש. אני חושש כי אכפת לי מאפאטו ומהקולנוע שלו. אני יכול לנפנף בידיים עד מחר ולצעוק שהסרטים שלו שמרניים מדי בשביל להיות קומדיות, שהם לבנים מדי, זחוחים מדי, ושכמה אפשר להתעסק בבעיות טפשיות של אוכלוסיות עתירות פריבלגיות. אבל זה בקטע השכלתני, כי בעצם אני נורא נהנה מהם.

אבל הבעיה עם Trainwreck היא שאין מנוס מכך שהוא יטה את המשוואה לאיזשהו צד, משוואה שכרגע עומדת על איזון עדין במיוחד. מצד אחד, "בתול בן 40" ו"הדייט שתקע אותי", שני סרטים מרעננים שעובדים היטב הרבה יותר מצפייה אחת (אני בערך בשמינית שלי, ועדיין צוחק), ומצד שני "אנשים מצחיקים" ו"הכל יחסים" שהראו שמגע הזהב של אפאטו הוא הכל חוץ ממובן מאליו, ובאיזו קלות הדברים הנפלאים בקולנוע שלו הופכים להיות טרחניים ומביכים.
ל-Trainwreck יש קאסט מגניב שכולל את איימי שומר (שגם כתבה את התסריט), עזרא מילר, ברי לארסון, ביל האדר, מריסה טומיי,  וטילדה פאקינג סווינטון (אם כי לעולם אין לדעת מה גדול התפקיד של כל אחד) אבל גם יש לו עלילה שמזכירה קומדיות גרועות של קייט האדסון, כך שבאמת הכל פתוח.
אבל האמת היא שהחשש הנורא ביותר הוא איך יתרגמו את שם הסרט… "הרוסה", "הרווקה שתקעה אותי", "בדרך לרכבת עוצרים בהריסות", או משהו הרבה יותר גרוע?

עופר ליברגל

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״בחזרה למחר״ (Tomorrowland)

בשנה שעברה בחרתי בקטגוריה הזו את "קצה המחר" ולכן זה טבעי שהשנה אחזור לאותו "מחר". ויש עוד קווי דמיון בין הסרטים – בשנה שעברה בחרתי את "קצה המחר" מכיוון שהיה פחות או יותר הסרט היחיד מסרטי הקיץ שאינו סיקוול, פריקוול או ריבוט. השנה, "בחזרה למחר" הוא הסרט המחזיק בתואר הזה. אבל הבחירה שלי מהשנה שעברה הייתה סוג של ברירת מחדל, בעוד השנה אני מצפה ל"בחזרה למחר" גם ללא קשר, אגב זהות הבמאי. בראד בירד הוא ענק בבימוי אנימציה, בין היתר בגלל "ענק הברזל" אבל יש בקרדיטים שלו גם שני סרטי מופת בפיקסאר ("משפחת סופר-על", "רטטוי") ושני פרקים במשפחת סימפסון (ועוד שנים ארוכות כחבר בכיר בצוות היצירתי של התוכנית). את טבילת האש שלו בתור במאי של סרטים מצולמים הוא עשה עם סרט סביר בסדרת "משימה בלתי אפשרית" ואחרי ששייף את כישוריו, הוא מסתער על עולם הקולנוע עם סיפור משלו, תוך עיצוב עולם עתידני – ובירד הוא במאי אשר הוכיח את כוחו בעולם העיצוב.

את הקאסט מובילה בריט רוברטסון, שחקנית שעד היום הייתה על התקן של "מאיפה היא מוכרת לי" ואולי עכשיו תפרוץ ככוכבת, כאשר לצידה ג'ורג' קלוני שמבטיח למשוך קהל ויו לורי שסביר להניח שיגנוב את ההצגה. יש גם דברים שעלולים לעורר חשש מסוים: הטריילר לא מצליח להלהיב ונראה קצת קלישאתי לפרקים, והסרט הוא אמנם סיפור מקורי, אבל מבוסס באופן חופשי על מתקן בדיסנילנד. בסופו של דבר הסרט הזה מצא את עצמו בקטגוריית הציפיות כי לפחות עד הסתיו, זה הדבר המצולם היחיד שיוצא מהוליווד שנראה כבעל פוטנציאל להיות לא רק בידור איכותי, אלא גם סרט עתיר תקציב שיש לו משהו לא באנלי לומר על העולם.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: ״הנוקמים: עידן אולטרון״ (Marvel's Avengers; Age of Ultron)

תראו, זה לא שאני חושש ש"הנוקמים: עידן אולטרון" לא יהיה סרט מבדר ומהנה. אין לי ספק גם שהוא יהיה להיט ושאני לא אסבול יותר מדי במהלך הצפייה. למעשה, אני חושש בדיוק מן הדבר הזה: שהוא יהיה סרט מהנה כמו כל סרטים הקודמים בסדרה, מה שהוא למעשה נחווה כבסדר עבור רוב הקהל. ששוב נוכל להשתעשע מן היכולת של רוברט דאוני ג'וניור לדבר מהר, היכולת של מארק ראפלו לדבר לאט, היכולת של סקרלט ג'והנסון לפרלטט, היכולת של כריס המסוורת׳ להיראות שרירי ורציני לא משנה עד כמה הטקסטים שלו מופרכים, והיכולת של ג'רמי רנר לגרום לנו לשכוח שגם הוא משחק בסרט. סרטי העולם של מארוול תמיד גם מתאפיינים בחוש הומור לא רע, קריצות לחובבי קולנוע וקטעי אקשן לא רעים.

העניין הוא, שאחרי שהסדרה הזו נכנסת לסרט קיבוץ גיבורי-העל השני והסרט ה-9 עד ה-12 בסדרה (תלוי אם מחשיבים את הגרסאות של "הענק הירוק" ואת "שומרי הגלקסיה" כחלק מן העולם). התחושה היא שהסדרה גם נכנסה לאזור הנוחות ולא רוצה להציע לנו יותר, למשל פיתוח מעמיק ומורכב יותר של מערכות היחסים, או מוות של דמות אשר לא תקום לתחייה. או חס וחלילה אמביוולנטיות של ממש כלפי פעילות הגיבורים. על פניו העלילה של הסרט החדש פותחת פתח לאופציות הללו.

הבמאי, ג'וס ווידון, הוכיח בסדרות הטלוויזיה שלו יכולת להגיע לעומקים לא צפויים ולכתוב תפניות עלילה שהיו משגעות את המפיקים. העניין הוא שדומה כי ווידון, כמו כל במאי אחר שעובד עם מארוול, כבול בחוטים לתאגיד שמעדיף שהסרט יוסיף לבדר אבל גם לא יעשה שום דבר שיחרוג מן היעד האמיתי של הסדרה: קביעת עוד תאריכי הפצה לסרטים בעתיד הקרוב והרחוק מאוד. מה שחשוב אינו לייצר קולנוע מגוון ומתחדש, אלא לקבוע ליצרני הצעצועים מתי לספק מוצרים חדשים של גיבורי הסדרה, מכאן ועד 2021 – ומעבר לכך. מתישהו, המפעל של מארוול גם יאבד את היכולת שלו להיות מהנה, גם אם זה לא יקרה בסרט הזה. אבל אני חושב שהגיע הזמן שהסדרה הזו תנוע קדימה, גם אם נוח לה מאוד לדרוך במקום.

אורון שמיר

הסרט שאני הכי מצפה לו: ״הקול בראש״ (Inside Out)

זה כבר הקיץ האני-לא-יודע כמה שבמקום להתרגש מהבאות אני מרגיש כמו תקליט שבור ומיותם. להוליווד אין מה להציע לי בעונה הזו של השנה, כבר התרגלתי לזה, אבל מסורת זו מסורת והרגשתי חובה להצטרף לפוסט הזה שתמיד מצליח בכל זאת להלהיב אותי. באופן אישי, יותר מרגש אותי לדעת מה יהיה הליין-אפ של פסטיבל קאן הקרוב, וכמה מהר נוכל לצפות בסרטים מתוכו גם בארץ. או מה יהיה על עונת פסטיבלי הקיץ הישראלית, איך תיראה רשימת המתמודדים הראשונית לאופיר, ועוד תהיות שכאלה. אבל כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא איך אצליח להתחמק מ״הנוקמים 2״, באיזה מספר אנחנו בסדרות כמו ״משימה בלתי אפשרית״ או ״שליחות קטלנית״ (חמסה חמסה), והאם אצליח למצוא קומדיה אמריקאית מצחיקה השנה. ברגעים כאלה, אני שב ומודה לאלוהי הקולנוע על פיקסאר.

כפי שהזכירה הזכייה של דיסני באוסקר השנה, בקיץ שעבר לא היה לנו סרט של פיקסאר. זה לא קרה מאז 2005. בהתחשב בכך שב-2013 היה לנו את ״בית ספר למפלצות״, שמאוד אהבתי בזמן אמת אבל אני מסכים כעת שהוא כנראה לא יהיה קלאסיקה כמו קודמו, ולפניו את ״אמיצה״ ואת ״מכוניות 2״ – פתאום העשור שנפתח עם ״צעצוע של סיפור 3״ נראה עגום לאללה לעומת זה שקדם לו. לכן, בנובמבר יגיע הסרט האבוד מהקיץ שעבר, ששמו ״הדינוזאור הטוב״, אבל כבר ביוני נוכל להנות משובם של פיקסאר עם ״הקול בראש״.

הזמן שחיכיתי בו לסרט חדש של פיקסאר הוא אחת הסיבות לציפיה הדרוכה שלי, ונדמה לי שאת זה כבר הבהרתי. לכן רק אוסיף שאחרי השנה הנוכחית הפרויקטים הבאים של פיקסאר כוללים בעיקר המשכונים (״למצוא את דורי״, ״צעצוע של סיפור 4״) וכמו עופר, גם אני אוהב קצת מקוריות בסרטי הקיץ שלי. עידוד רב אני שואב מזהות אחד משני הבמאים של הסרט הזה – פיט דוקטר. האיש שביים את ״מפלצות בע״מ״ ו״למעלה״ עדיין לא טעה מבחינתי, ואין סיבה שיתחיל עכשיו. פשוט תקראו לדוקטר, הוא כבר ירפא את הבעיות של פיקסאר ושלי גם יחד.

הסרט שאני הכי חושש ממנו: ״עולם היורה״ (Jurassic World)

שוב כמו בכל שנה, גם את הקטגוריה הזו קל מדי למלא. סרטים שאני מפחד שיהיו בלתי נסבלים לצפייה ממש לא חסרים בלוח ההפצה של 2015, אבל משבצת החששות מוקדשת בדרך כלל לסרט שבכל זאת יש בי רצון לראות, מה שהופך את החשש מנפילה אפשרית לרגשי יותר. הצרה היא שגם כאן יש כמה מועמדים שהסקרנות שלי לגביהם נבלעת בתחושה שיהיו גרועים מנשוא, כמו למשל ״בחזרה למחר״ שעופר כבר הזכיר לעיל. אחרים הצליחו להלהיב אותי עם הטריילר שלהם, דוגמת ״מקס הזועם 4״ שאור ציין קודם לכן, מה שבדרך כלל לא מבשר טובות לגבי הסרט עצמו מבחינתי (חוסר קורלציה בין ההנאה שלי מהטריילר לזו מהסרט מגיע הרי כל קיץ מחדש). לכן, אני הולך על הסרט שהצליח להעביר אותי את המסע המגוון ביותר של רגשות, מהרגע שהוכרז הפרוייקט ועד הקדימון העדכני ביותר שראיתי ולמעשה אני מבולבל בקשר אליו עד עכשיו – ״עולם היורה״.

כעשור וחצי עברו מאז שראינו דינוזאורים תוצרת ״פארק היורה״ בקולנוע, אלא אם מחשיבים את ההוצאה המחודשת בתלת-מימד של הסרט המקורי של ספילברג, שהופץ לראשונה לפני למעלה משני עשורים. סרט רביעי במספר בסדרה לא רק מחזיר אותי לראשית שנות התשעים כצופה נלהב שהקיץ הוא התקופה האהובה עליו בשנה, אלא גם כשוחר לטאות הענק, או חנונוזאור במילים פחות עדינות. אבל מה הסיכוי שזה יהיה טוב? האם עוד מישהו חוץ מספילברג בכלל יכול להצליח תחת המותג הזה, שבטח התיישן נורא? נדמה כאילו גם ריצ׳רד אטנבורו, מנהל הפארק המקורי, עזב את העולם שלנו אשתקד כדי לא לחזות ביצירה.

מצד שני, כל הקאסט משמח אותי עד מאוד, בין אם אלה ידידים חדשים כמו כריס פראט שהפך בשנה החולפת לגיבור אקשן בזכות ״שומרי הגלקסיה״ או ג׳ייק ג׳ונסון שלמדתי לחבב, או חברים ותיקים כגון ג׳ודי גריר, ברייס דאלאס האוורד ו-וינסנט ד׳אונופריו, אם למנות כמה. והבמאי הוא קולין טרברו, מ״על אחריותכם בלבד״, שהביא עימו את התסריטאי דרק קונולי. מצד שלישי, בטח האולפנים יחרבו כל פיסת מקוריות שהשניים האלה יצליחו לחלץ מהסיפור ומהמשתתפים בו.
מצד רביעי, אולי דווקא המימד האינטרטקסטואלי שמתחבא בעלילה – המספרת על פארק משגשג של דינוזאורים שמפעיליו חווים ירידה בהכנסות ומהמרים לא נכון על אטרקציה חדשה – יצליח להביא אותה בביקורת הוליוודית בהפוך-על-הפוך. אוף, אני יותר מבולבל מטי-רקס שתוקפים אותו ולוצירפטורים, שיגיע כבר הסרט ונראה מה יהיה איתו.

אז אלו המצופים והמדאיגים שלנו. כמובן שהקיץ הזה יביא עמו הפתעות ואכזבות רבות, וכבר עכשיו אפשר לשאת עיניים אל עבר "Hot Pursuit" עם הטריילר המצטיין בכיכובן של ריס ווית'רספון וסופיה ורגרה, "פיץ' פרפקט 2", "טד 2", "מג'יק מייק 2", "אנט-מן", "פולטרגייסט", "ארבעה מופלאים", "האיש מא.נ.ק.ל" ועוד.
בעוד כמה חודשים נדע האם צדקנו בתחזיותינו. אתם, כתמיד, מוזמנים לחלוק אתנו את הציפיות והחששות שלכם.