דאבל פיצ'ר: "קינגסמן: השירות החשאי", "אל תוך היער", "סלמה"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

בשבועות האחרונים לא הגעתי לפינת הדאבל-פיצ'ר בעיקר כי בכל שבוע יצא רק סרט אחד או שניים ששווים התייחסות, ולא מעט פעמים גם כתבתי בעצמי את הסקירה המרכזית. אבל עכשיו הצטברו כמה סרטים בולטים שרציתי לכתוב עליהם בהקשר של הפינה, כאשר שניים מהם הם סרטים שלא כתבתי עליהם עד כה.
הסקירות הרשמיות של "קינגסמן" ו"אל תוך היער" היו מלאכתו של עופר, אז אתם יכולים לקרוא אותן בלינקים המצורפים. האמת היא שהדעות שלנו לא חלוקות באופן יוצא דופן, אם כי לכל אחד מאתנו בלטו דברים שונים. על "סלמה" כתבתי אני במהלך שבוע שעבר.

הדבאל פיצ'ר השבוע יצא אמריקאי למדי, ואפילו ניינטיזי במיוחד, משהו שאני בדרך כלל מנסה להימנע ממנו לטובת גיוון, אבל אלו בכל זאת סרטים שנחמד להיזכר בהם, גם אם הם לא חובקים תקופות ומדינות שונות.

הסרט המרכזי: "קינגסמן: השירות החשאי" (Kingsman: The Secret Service)

מזמן לא היה סרט שגרם לי להרגיש כל כך זקן. כבר כל כך הרבה זמן שאני מתלונן שקומדיות אינן קומדיות, אלא דרמות מצחיקות שמנציחות את תפיסות העולם הכי שמרניות שיש (ערכי משפחה, פוליטקלי קורקט), בזמן שקומדיה אמיתית אמורה להיות הדבר השונה ביותר מזה. קומדיה לא אמורה להקשיב לכללים, ללטף את הצופה ולהגיד לו שהכל בסדר. היא אמורה לנגוח בכל סדר קיים, לערער אותו ולא לראות בעיניים. אני תמיד מדבר על "ארבעה אריות" ו"קיץ אמריקאי חם ורטוב" בהקשר הזה, וגם הן מעודנות יחסית.
והנה מגיעה קומדיית הריגול של מתיו ווהן, "קינגסמן", שעושה מה שבא לה באותו הרגע, פוגעת באנשים על ימין ועל שמאל ללא כל סיבה, נטולת פוליטקלי-קורקט, נותנת לשחור היחיד בקאסט להיות הרע, הורגת דמויות ברגע שלמדנו לחבב אותן, ואפילו זורקת בדיחה אנאלית גסה לקראת הסוף, ואני לא מגיב לשום דבר מאלו בכלל. כלום. אפילו לא שעמום. סתם יושב ובוהה, בפנים חתומות.
אני מניח שהסיבות לכך מורכבות הרבה יותר, אבל מכיוון שזהו אחד מהסרטים שאני אמור לחגוג בזכותם, הרגשתי תחושת החמצה גדולה מאוד.

יכול להיות שזה קשור לכך שהנוכחות של סמואל ל. ג'קסון על המסך הופכת להיות לי ליותר ויותר קשה. או שחוסר האחידות והטונים השונים בלבלו אותי ולא הייתי מוכן לכך. תהיינה הסיבות אשר תהיינה, "קינגסמן" חלף לי מעל הראש וכל מה שנותר לי בסופו זה געגועים ל"החפרפרת". או שאני סתם, כאמור, זקן.

הדאבל-פיצ'ר: "ד"ר סטריינג'לאב" (Dr. Strangelove, or: How I Learned to Stop Worrying and Loved the Bomb)

לצופי קולנוע עם היסטוריה, המוח עלול לקרוס במהלך הצפייה ב"קינגסמן" מרוב כל הרפרנסים, המחוות והאיזכורים לסרטי עבר, חלקם אפילו נאמרים במהלך הדיאלוגים. אבל הקומדיה הגאונית של סטנלי קובריק היא הדאבל-פיצ'ר האולטימטיבי בעיני.
בשלב זה אין צורך להציג את הסרט הזה, אני מניח, אבל בכל זאת: 1964, על פי ספרו של פיטר ג'ורג', פיטר סלרס בשלושה תפקידים שונים, שחור-לבן, שלמות. העלילה המטורללת על הכאוס העולמי שנפתח בעקבות החלטה גנרלית מטופשת כבר מוטמע היטב בתולדות הקולנוע.
עם "קינגסמן", אגב, הוא חולק קו עלילתי אחד שקשור למזימה משותפת של שתי דמויות, אבל לא נרחיב על זה. וקשה אמנם להגיד את זה בהתחשב בכך שהסרט שאומץ בחום על ידי כולם, אבל זו גם דוגמא לסרט שלא לוקח שבויים ועושה הכל באלגנטיות רבה. אני לא חושב שהייתה איזושהי תקופה בעולם בה הסרט הזה לא היה רלוונטי. אם לא ראיתם אותו עדיין, הוא כרגע קפץ לראש רשימת ההשלמות שלכם.

הסרט המרכזי: "אל תוך היער" (Into the Woods)

זו בעיה כשמגיעים לכתוב על סרט שהבסיס שלו הוא מקור תרבותי כל כך חזק, כי אי אפשר לדעת איפה העיבוד הקולנועי הצטיין ואיפה הוא מעד. בכוונה נמנעתי מלדעת הרבה על שירי ועלילת "אל תוך היער", המחזמר המפורסם משנות השמונים, כי רציתי לחוות הכל בפעם הראשונה בסרט. ובזמן שנהנתי מהצפייה, לא לגמרי יכולתי לדעת מה לזקוף לזכות המחזמר, ומה לטובת הסרט. כי יש לי הרגשה מוזרה שהיצירה של סונדהיים ולפין כל כך חזקה, שהסרט לא מצליח להרוס, על אף שלעיתים נדמה שזה מה שקורה.

מעבר למוזיקה והשירים המדהימים של המחזמר הזה, יש לו טון מאוד אפל (המחזמר, לא הסרט), יש בו אירוניה שקשה למצוא במחזות זמר, ונדיר אפילו מזה – יש בו שירים שאפשר לבחון אותם בצורות שונות, ולא בטוח מה כן ומה סרקסטי בהם. זאת מלאכה מפוארת בעיני. ולמרות שהבמאי רוב מרשל כן השתמש באלמנטים קולנועיים יפים לתרגום מהבמה למסך, הייתה לי הרגשה שמשהו בעיבוד הקולנועי הולך נגד הדברים הכי מעניינים במחזמר.
"אל תוך היער" הסרט הוא גרסה מרוככת של התימות מהמחזמר, ובגלל שאין לו חלוקה למערכות עם הפסקה באמצע, הוא מרגיש קצת לא מאוזן. השלב של "אחרי האושר והעושר עד עצם היום הזה" מגיע מאוחר מדי ומאוד קשה להיכנס אליו. גם המשחק של ריאליזם ופנטזיה לא עובר נורא חלק בסרט וכל הזמן מצאתי את עצמי צריך לעשות איפוס מחדש, להבין מה אני יכול לקבל כחלק מהעולם שבורא הסרט, ומה סתם מרגיש לי מוזר.

אבל, כאמור, אני נהנתי למדי. שבעים אחוז מזה הוא בזכות השירים, אבל כמובן שהקאסט של הסרט הוא תענוג גדול. ג'יימס קורדן, אמילי בלאנט, תמי בלנשרד ודניאל האטלסטון נהדרים, ואנה קנדריק הייתה מצויינת ברגעי השירה, אבל פחות בשאר. נדמה שכל שחקן מבצע באופן יוצא מן הכלל את הרגע שלו. אך באופן אירוני למדי, ואת זה, האמת, לא ראיתי בא – היה זה כריס פיין שגנב את הסרט.
מעולם לא הייתי ממתנגדיו, ואני מניח שהמראה החיצוני שלו קשור לזה. אפילו לא ירדתי עליו בהקשר של הפחונים "ג'ק ריאן" ו"זאת מלחמה", אז זה בטח אומר משהו. אבל באמת שלא ידעתי שיש בו את היכולת לגנוב סרט. הוא עושה הכל כמו שצריך, נע מפארודיה לתצוגת רגשות אמיתיים, ואפילו יש לו את אחד השירים המצטיינים.
אבל… מריל סטריפ.

הדאבל-פיצ'ר: "המוות נאה לה" (Death becomes Her)

לא, באמת, מאיפה האישה הזו הגיעה? אמנם אמרתי בעבר על טילדה סווינטון שהיא מישהי שצריך לחבר עליה שירי עם ולשיר אותם מסביב למדורה, אבל זאת מריל סטריפ שצריכה להנהיג את העולם. אני מצטער שאני נשמע כמו כתבת של מגזין לנשים, אבל אני מוצא את עצמי נדהם ממנה כל פעם מחדש, ואני לא רואה מצב שבו זה יעבור לי (וידוי: לא ראיתי "המעניק". יכול להיות שזה קשור לזה).
סטריפ מגלמת את המכשפה בסרט, זו שמתניעה אותו וזו שבסופו משקפת לדמויות – ולנו – את טבענו האמיתי. היא מתפרצת למסך ועושה ראפ על תבלינים (אני רציני) והשיר הסופי שלה, "חצות אחרון", הוא אולי רגע השיא של הסרט.

במערכה הראשונה של הסרט, המכשפה מנסה להסיר קללת כיעור שהוטלה עליה על ידי אימה, ושולחת את האופה למסע מסוכן בתוך היער כדי להשיג את הדברים שהיא צריכה בשביל השיקוי להחזיר לה את יופיה. זה אירוני כי סטריפ ידועה בתור אחת השחקניות שעברה בשלום את השלב בו כוכבות אחרות מעצבות להן מחדש את הלסת, והיא זו שתמיד משתמשים בה בטיעון כנגד מצב הנשים בהוליווד ("כן, אבל מריל סטריפ עדיין מקבלת תפקידים טובים"). וזה עוד יותר בולט, כי זו בעצם הפעם השנייה שסטריפ גילמה מישהי שנלחמת בתהליך הטבעי של זקנה ואיבוד הזוהר. זה קרה בקומדיה האדירה של רוברט זמקיס משנת 1992, "המוות נאה לה", שהיא עדיין אחת הסאטירות הכי מושחזות של הוליווד על עצמה, והיא רלוונטית היום יותר מתמיד.

סטריפ מגלמת את מדלין, שחקנית שבעקבות גילה כבר מרגישה כמו סחורה משומשת. המצב מחריף כאשר היא מגלה שחברתה הטובה מהעבר (גולדי הון בתפקיד מרושע ונפלא), לה מדלין גנבה את הבעל (ברוס וויליס בליהוק מבריק שהולך נגד הפרסונה שלו באותו הזמן), נראית מושלם ונמצאת בשיא הצלחתה. הייאוש מוביל אותה למכשפה מסתורית (איזבלה רוסליני בלבוש מינימלי) שמציעה לה הצעה שאין מצב שהיא מסרבת לה. מכאן זה הופך להיות מטורלל לגמרי.
בשנת היציאה שלו, 1992, הסרט לא נורא הצליח בארה"ב אבל כן החזיר את ההשקעה בשוק הבינלאומי. הסרט זכה באוסקר על האפקטים המיוחדים, וסטריפ הייתה מועמדת לגלובוס הזהב. אם הסרט היה יוצא היום, היא גם הייתה מגיעה לאוסקר.
הסרט עדיין מחזיק צפייה על אף תלותו בנושא האפקטים המיוחדים, וסצנת הסיום שלו – כמו לא מעט סצנות לפניו – פשוט בלתי נשכחת

עוד הצעות לדאבל-פיצ'ר: "המבוך של פאן" ובו דמות יוצאת למסע פנטסטי שכולל כמה משימות ביער קסום, רק שבמקום לשיר, הדמויות חותכות איברים אחת לשנייה; ו"לוק", ממש כמו קו העלילה של האופה, הוא גם סיפורו של גבר שיוצא למסע כדי להוכיח שהוא ראוי להיות אבא, ומה שמניע אותו הוא הרצון לתקן את העוולות שעשה לו אביו בילדותו.

הסרט המרכזי: "סלמה" (Selma)

על הסרט הזה דווקא כתבתי את הסקירה, אז אתם ודאי מוזמנים לחזור אליה. ושוב, לא שמדובר בסרט רע, הוא פשוט נורא שגרתי ונורא זניח בהקשר קולנועי. אני בהחלט לא מזלזל בחשיבות שלו כנראטיב היסטורי, אבל זה מצדיק רק אחוז מסויים ממנו. בסופו של דבר, דרמה שגרתית ואפקטיבית לפרקים עם כמה הופעות מוצלחות ושתי סצנות מדהימות על גשר אדמונד פוטס.
אני מניח שהסרט לנצח יעלה את כל עניין האוסקרים, כזה שנחגג על ידי הביקורת ונראה כמו בדרכו לעשות כמה היסטוריות בקונטקסט של הפסלון, אבל נותר עם מועמדות לסרט ולשיר הטוב ביותר (בו גם זכה), בלי במאית, תסריט או שחקנים. האמת? אחרי הצפייה בסרט זה נראה יותר כמו התעלמות מוצדקת מאשר גזענות מושרשת.

הדאבל פיצ'ר: "מלקולם איקס" (Malcolm X)

עוד סרט אמריקאי משנת 1992 הוא הביוגרפיה הקולנועית שרקח ספייק לי, גאון בעבר וטרחן בהווה, לאחת הדמויות היותר שנויות במחלוקת בהיסטוריה של המאבק האפרו-אמריקני.
מלקולם אקס מופיע לסצנה אחת ב"סלמה", ואם אתם רוצים להשלים את האינפורמציה, ועל הדרך לראות סרט מעולה, כדאי לכם לראות גם את זה.
דנזל וושינגטון מגלם את פעיל זכויות האדם שהיה לאנטי-תזה למרטין לות'ר קינג, ובעיני זה התפקיד הטוב ביותר שעשה אי פעם. הוא הפסיד את האוסקר לאל פאצ'ינו ב"ניחוח אישה", שזה לכל הפחות פאדיחה עצומה מצד הוליווד (לעומת זאת, הוא זכה בפסטיבל ברלין באותה שנה ולא פחות חשוב, בפרס השחקן בפרסי הקולנוע של MTV). הסרט היה מועמד גם לפרס התלבושות, והגיע לו הרבה יותר מזה.
לי מציב את הדמות הראשית שלו באופן לא מתנצל, מציג את הבעיות שלה ואת ההצלחות שלה בסרט בועט שמעורר דיון ולא מעט כעס. כל ההפקה של הסרט הייתה מפותלת ומורכבת, ובאופן טבעי יצרה הרבה מתח. כל זה נשכח כבר היום, ומה שנותר הוא דרמה ביוגרפית מצוינת שהיא יותר מהכל פשוט סרט טוב עם קאסט עמוס ומרשים.