"צלף אמריקאי", סקירה

האינפלציה של סרטי מלחמה אמריקאים ממשיכה עם סרטו החדש של קלינט איסטווד "צלף אמריקאי" (American Sniper), שחוזר אל שדה הקרב לראשונה מאז 2006, כאשר ביים את הדאבל-פיצ'ר שלו "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה", על האחרון היה מועמד לאוסקר.
אחרי "השורד האחרון", "ציידי האוצרות" ו"זעם" מהשנה שעברה, כולם מפחי נפש אם אתם שואלים אותי, ו"לא נשבר" שלא כל כך התניע (עמו "צלף" חולק לא מעט, בעיקר התפיסה של הגיבור הצבאי כישו המודרני), הסרט החדש של איסטווד מאיים להיות היהלום בכתר סרטי היורים-ובוכים האמריקאי, עם שש מועמדויות לאוסקר ואחת הפתיחות החזקות ביותר בתולדות קופות הקולנוע, בטח לסרט המסווג לגילאי 17 פלוס. כרגע מתייחסים לסרט בארה"ב כ"אירוע תרבותי".
"צלף אמריקאי" גם הכתיר גיבור חדש בקולנוע, ברדלי קופר, שבזכותו הצליח לנכס לעצמו את מועמדותו השלישית והרביעית לאוסקר (כשחקן וכמפיק), כל אלו תוך שלוש שנים בלבד. אל אלו אפשר להוסיף את תרומתו לשובר הקופות הגדול של 2014, "שומרי הגלקסיה", כך שהבחור לגמרי על גג העולם.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, הרי איך אפשר שלא, ומתאר את קורותיו של כריס קייל, בחור שהצטרף לשורות אריות הים של הצבא האמריקאי והתגלה כצלף מצטיין, ותוך רגע הפך לאגדה עוד בחייו. אנחנו יודעים את זה כי בסרט קוראים לו "אגדה" כל הזמן. את התסריט כתב ג'ייסון הול ("פראנויה", "התפשטות") על פי ספרו של קייל עצמו, בשיתוף עם סקוט מקיואן וג'יימס דפליס.
אבל מעל כל השמות האלו עומד הבמאי, אגדה אמריקאית בפני עצמה, קלינט איסטווד. לקוראי סריטה הותיקים מביניכם, בוודאי זכורה העובדה שאיסטווד הוא חידת הקיום שלי, אבל אני חושב שפיצחתי אותה, ואם אתם רואים אותי מסתובב עם חיוך רגוע ברחוב, זה כנראה בגלל זה.

התאוריה שלי היא שהסרטים של איסטווד שווים באיכותם באופן ישיר לתסריט שלהם. יש במאים שיכולים להפוך תסריט גרוע לסרט סביר (גאס ואן סאנט או ניקולס וינדינג רפן) ויש במאים שיכולים לקחת זהב ולהרוס אותו לחלוטין. אצל איסטווד, שידוע כמי שלא מבזבז יותר מדי זמן על שכתובים, ההצלחה נעוצה אך ורק ביכולות התסריט לברוא דמויות, לשכנע בדיאלוגים, להתחמק מקלישאות ולפרוץ את חומות הציניות. כאשר הוא מקבל תסריטים כמו "מיליון דולר בייבי" ו"בלתי נסלח" הוא מוציא סרטים כמו "מיליון דולר בייבי" ו"בלתי נסלח". כאשר הוא מקבל תסריטים כמו רצף הכשלונות המצמררים שלו מהשנים האחרונות ("מכאן והלאה", "ג'י. אדגר", "אינוויקטוס" ועוד) הוא לא מצליח, או מנסה, להוציא מהם משהו שאפשר לצפות בו בפנים חתומות מהתחלה ועד הסוף.

ועל כן, לפני ששואלים איך הסרט החדש של איסטווד, צריך לשאול, איך התסריט שכתב לו הול. וכאן התשובה מורכבת, יותר ממה שהייתי מצפה מסרט מלחמה פטריוטי.
ישנם בעצם כמה סוגים של סיקוונסים ב"צלף אמריקאי", המאפיינים בעצם את כל ז'אנר סרטי המלחמה: סצנות הקרב, והשאר. ובסרט הזה יש את החלוקה שבדרך כלל מאפיינת סרטי מלחמה בינוניים: סצנות הקרבות, הלחימה והסכנה של "צלף אמריקאי" הם בקלות מהמותחות, המסעירות, המרשימות ושומטות הלסת שראיתי לאחרונה. יש לו לפחות שלושה סיקוונסים, אם לא יותר, שהדביקו אותי לכסא, ויכול להיות ששכחתי לנשום בהם.
בסצנות האחרות, המטפלות בגיבור מול משפחתו, חבריו לקרב, או כל דבר אחר שלא מתרחש על אדמת האויב, המצב פחות טוב. אבל זה שהוא פחות טוב, לא אומר שהוא רע. או לפחות לא רע מאה אחוז מהזמן.

צלף אמריקאי

החוויה שלי עם "צלף אמריקאי" הייתה קצת שונה, כי במערכה הראשונה שלו פיללתי שייגמר כמה שיותר מהר. הבנתי שמצאתי את עצמי בעוד דרמת טפיחה-עצמית-על-השכם מטעם ד'ה יו אס אוף איי, כזו שאמורה להלל את האמריקאי הפשוט שמקריב את חייו למען הגנה על המולדת.
האם ההגנה הזו באמת מגינה או סתם מערבלת ומצלקת את העולם, האם המדינה צריכה לתת דין וחשבון על חיי החיילים, האם מלחמה היא דבר מיותר מלכתחילה? – כל אלו אפילו לא שאלות שראוי לשאול ב"צלף אמריקאי", וככזה אני כבר מפתח את האנטגוניזם שלי.
ועם זאת, אחרי כמה דקות איזשהו ניחוח של ביקורת מצא את דרכו אלי מהמסך. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, ולכן התרכזתי חזק, ואני די בטוח שכן, סרטו החדש של איסטווד לא מציג את המלחמה של "השורד האחרון" או "הממלכה". הסרט מראה שנפגעים יש בקרב גם אם הם לא מתים.
אני לא אגיד שהדרך בה טראומת קרב מטופלת בסרט היא שיא המורכבות והרגישות, אבל לפחות היא קיימת. "צלף אמריקאי" מתעסק גם באלו שאולי גופם נותר שלם מהמלחמה, אבל הנפש שלהם נשארה רחוק על האדמה המאובקת. הגיבור של הסרט מזכיר הרבה יותר את גיבוריה האחרונים של קת'רין ביגאלו מאשר את אלו של פיטר ברג, ומספיק להיזכר בסצנה הקטנה אך העוצמתית של הפגישה של קייל עם אחיו הצעיר במנחת, כדי להבין שיש פה הסתכלות קצת יותר מורכבת. ההבדל בין "צלף אמריקאי" לבין, נאמר, "מטען הכאב" הוא שהפעם הטראומה הנפשית היא חלק ממה שהופך את החייל לגיבור מהולל, ואין בה ביקורת שמופנת כלפי הצבא או נפש האדם. שזו גם לא בדיוק נקודה לחיוב.
סצנה אחרת במהלך הסרט, שהיא לחלוטין שנויה במחלוקת, מביאה את ג'ונתן גרוף (מהסדרה Looking, אם אתם גייז מעל גיל 20, וכריסטוף מ"לשבור את הקרח", אם אתן ילדות מתחת לגיל 15) לפגישה מקרית עם קייל, שהציל את חייו. הוא משתופף אל בנו הקטן של קייל רחב הכתפיים ואומר לו "אבא שלך גיבור". בכל קונסטלציה אחרת הייתי קם ויוצא מהאולם מול סצנה כזו, אבל אני הרגשתי – ואולי כבר הייתי בתוך הסרט מספיק כדי לסלוח לו – שיש בה מידה של הפוך על הפוך.

העניין הוא טריקי כשזה מגיע לאיסטווד, בטח בהקשר של הסרט הזה, כי למרות ש"בלתי נסלח" הוא מופת על-זמני, אני לא אוהב את איך שהוא מביים.
בואו נגיד את זה כך: נדמיין שעשיית סרט משולה לאפיית חלה. והנה נכנס פאבל פאבליקובסקי להכין את החלה שלו, "אידה". הוא לש את הבצק ברצינות ובמסירות, כדי שהבצק לא ידבק הוא בוזק את הכמות המדויקת של הקמח, שמתפזר מעלה, משתקף באור החלון הסתווי, ונוחת בדיוק איפה שצריך על משטח העץ. הוא מחלק את הבצק לשלושה חלקים שווים באופן מרהיב, קולע אותן יחדיו בתנועות גדולות ואווריריות, מניח את השומשום אחד אחד במרווחים מדודים, ומכניס אותה לתנור שחומם מראש לטמפרטורה המושלמת, שם היא תתפח עד שתצא ריחנית ושמנמנה, לא שנייה אחת מאוחר מדי.
איסטווד, לעומת, נכנס למטבח. כנראה על סוס. הוא לש את הבצק עם מסור חשמלי ופטיש, מחלק אותו לחלקים בעזרת מרפקיו בלבד, יורק מדי פעם אם נדמה לו שזה יבש מדי, ולבסוף נזכר להדליק את התנור, זורק את מה שיש פנימה, וטורק את הדלת כל כך חזק שסיר השמן הרותח שיושב מעל נופל על הרצפה ומתפזר לכל מקום. כשיבוא לו הוא יוציא אותו מהתנור הלוהט, בעזרת ידיו החשופות, ויגיש אותו על חלקיו הלא אפויים וחלקיו השרופים. ככה נעשה "צלף אמריקאי". הסצנות כבדות, מגושמות ברובן, נטולות כל עדינות או שיוף. זה לא בהכרח תמיד רע, אבל זה כן מעיד על בעיה.
זה מדהים איך לצד משחקו המדויק של קופר וסצנות הקרב עמוסות הפרטים, לאיסטווד לא הייתה בעיה, לדוגמא, לשלב בסרט סצנת דיאלוג שבה הגיבור מחזיק את תינוקו הרך, כאשר המלאכותיות של הבובה המדמה את העולל כל כך בולטת, שקופר יכל לערסל בידיו חציל בינוני וזה היה נראה אמין באותה המידה. כי הרי מה חשובים הפרטים?

ובכל זאת תמצאו אותי מגן על הסרט. היו אלו סצנות הקרב המדהימות והופעתו של ברדלי קופר שהולך ומשתנה למול ענינו, הופעה שלגמרי מצדיקה את המועמדות שקיבל, שלא רק הקלו עלי את הצפייה, אלא גם משכו אותי פנימה. היחס המורכב אל הלוחמים ששרדו, רק הוסיפה והפכה את האופרציה ליותר מוצלחת, וככזו אני חייב להגיד שאני אוהב את "צלף אמריקאי" וחושב שהוא סרט טוב מאוד. אין ספק שהייתי מתפלל שכמה סצנות יעלמו ממנו ואיש לעולם לא יראה אותן שוב, אבל כמכלול בעיני הסרט חזק, אפקטיבי, מצמרר לעיתים (בקטע טוב. לא כמו "גראן טורינו"), ויש בו הרבה יותר מצהילה אלי קרב.

אחרי שכבר כמעט ואיבדתי את התקווה מסרטי המלחמה הגבריים מארה"ב, באתי עם הציפיות הכי נמוכות ל"צלף אמריקאי" וגיליתי כמה דברים שלא חשבתי שיהיו מנת חלקה של היצירה האחרונה מבית איסטווד. כמה כיף היה לטעות.