"התיאוריה של הכל", סקירה

יש הרבה אינדיקציות לכך שאנחנו בתקופת האוסקרים. אחת הבולטות שבהן היא העובדה שאנחנו מוצפים בדרמות המבוססות על סיפורים אמיתיים וביוגרפיות קולנועיות. "מר טרנר", "פוקס-קצ'ר", "רוז ווטר" ואפילו "יונה" (מחוץ למניין) כולם דרמות מהסוג שבדרך כלל מזוהות עם פרסי קולנוע. בשנתיים האחרונות שניים כאלו, "ארגו" ו"12 שנים של עבדות", לקחו את הפרס הגדול, והשנה יש כמה חדשים שמתחרים על התואר, כמו "משחק החיקוי" ו"לא נשבר", וכמובן, הסרט לשמו התכנסנו – "התיאוריה של הכל" (The Theory of Everything), שלוקח על עצמו לספר את סיפורו של לא אחר מאשר הפיזיקאי המפורסם סטיבן הוקינג.

הביוגרפיה הקולנועית הזו עובדה מספרה של אשתו של הוקינג, ג'יין הוקינג, ואותה כתב התסריטאי אנתוני מקארטן. מלאכת הבימוי ניתנה לבמאי הבריטי ג'יימס מארש, שזכה באוסקר על סרטו התיעודי "איש על חבל". בדיעבד, מארש הוא הדבר הכי טוב שקרה לסרט הזה שרק בזכותו מצליח להתעלות במעט על גורלן של רוב הביוגרפיות הקולנועיות. "התיאוריה של הכל" הוא סרט עם הרבה דברים יפים ואת העבודה שהוא בא לעשות הוא עושה בהחלט, אבל זה מדהים לראות איך כל תת-הז'אנר הזה נופל שוב ושוב לאותן מלכודות, כאילו "נפלאות התבונה" לא היה מעולם.

תמרור האזהרה הכי גדול בעיני, עוד בשלב תכנון הסרט, הוא העובדה שעלילתו מתרכזת בסיפורו של איש שעדיין חי. זו לנצח בעיה, כי לא רק שסביר שיוצרי הסרט ינסו להאיר אותו באור חיובי כדי להימנע ממיני תביעות דיבה (אם כי זה תמיד טוב לקצת יח"צ), עדיין אין מספיק פרספקטיבה ממושא הסרט כדי להתייחס אליו באופן מעמיק, ואפילו ביקורתי, רחמנא ליצלן.
כמובן שתמיד יש יוצאים מהכלל, ובדרך כלל אלו הביוגרפיות הקולנועיות המתעסקות רק בחלק אחד מחייו של הגיבור, ולא מנסות לדחוף עשורים של קיום לתוך שעתיים של סרט. "לינקולן", למשל, מתמקד באפיזודה אחת מתוך חייו המלאים של הנשיא האמריקני, וככזה מרוויח לא מעט. באיזשהו אופן גם "משחק החיקוי" שיצא לקולנועים בעוד כמה שבועות עושה את אותו הדבר, אם כי דברים אחרים גורעים ממנו.

"התיאוריה של הכל" לא רוצה לבחור רק פרק אחד בחייו של הוקינג, אלא עובר אתו מסיום לימודיו כבחור צעיר, ועד שעבודתו שלו קיבלה הכרה והוא הפך לאחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתולדות המדע, כמה שנים טובות מאוד לאחר מכן. זה הרבה חומר, אלו הרבה רגעים, והסרט מקפץ מעליהם כך שכמעט כמו כל ביוגרפיה קולנועית אחרת, הוא נראה כמו היילייטס, כמו "המיטב מחייו של" במקרה הטוב, ובמקרה הרע שואף גם לתת מניעים דרמטיים להתקדמות העלילה, כדי שהסרט ידבר בשפה נראטיבית מוכרת יותר.
בהקשר הזה, מעניין האם סרטים כמו "התבגרות" ו"מר טרנר" ישנו משהו בתפיסה הזו, שעל פיה בביוגרפיה קולנועית לכל מהלך "אמיתי" חייבת להיות סיבה (העיוורון של ריי צ'ארלס הוא עונש כי הזניח את אחיו, האובססיה של הווארד יוז היא כי אמו הייתה היפוכונדרית), ולא מדובר ברצף של מקריות, פחות או יותר כמו בחיים.

ובכל זאת ישנה ההתמקדות ב"התיאוריה של הכל", והיא פועל יוצא של החומר עליו הוא מבוסס – ספרה של ג'יין. הסרט מנסה להתחמק כמה שיותר מכל האספקטים המדעיים בחייו של הוקינג, בידיעה שתורת הקוואנטים היא לא משהו שאפשר להכיל בכמה סצנות בודדות, ומתרכז בסיפור האהבה של סטיבן וג'יין. אם כי, יאמר לזכותו שהוא דווקא מצליח להסביר באופן חינני את מה שצריך לדעת כדי להכיר בתרומתו של הוקינג לעולם.
הסרט מתחיל ברגע פגישתם של השניים, וממשיך ללוות את שניהם בחלקים היפים יותר ופחות של חייהם המשותפים. "התיאוריה של הכל" איננו סיפור על התגברות הרוח האנושית, על היווצרותו של גאון, על מישהו שעל אף מחלתו האכזרית מצליח לנצח את כל המכשולים, אלא כרוניקה של קשר.

מצד אחד יש בזה משהו מאוד מאכזב, כי "תיאוריה של הכל" פחות מנסה לפענח את הוקינג ובכלל נדמה שעל פי הסרט, החיים של הוקינג הם לגמרי משהו נסבל. יכול להיות שזהו רצון היוצרים, לא להביא לרחמים על הוקינג, שנצקצק בלשוננו על כמה רע לו, וכל הכבוד לו שלא ויתר, ואיזה יופי שיש אנשים כאלה ובואו נלך לאכול משהו כי אני רעב ויש מסעדה חדשה שני רחובות מפה.
יכול בהחלט להיות שהם רצו להראות שאם הוקינג לא עשה מעצמו מסכן, הסרט על חייו בטח לא מתכוון לעשות את זה. אם זה המצב, מדובר בבחירה מבורכת, אבל אני איכשהו לא קונה את זה. מה שהוקינג עבר הוא משהו שרובנו, תודה לאל, לא מסוגלים בכלל לדמיין. ואני חושב שאם הסרט היה רוצה להיות קצת יותר ריאליסטי ונוגע, להביא את הקושי הרבה יותר ממה שהוא עושה במהלכו, לעמת אותנו עם הרתיעה של האנשים מגופו של הוקינג, עם היחס שספג בעקבותיו, ולהיות פחות קראוד-פליזר שלא יפחיד את הצופים, הסרט היה הופך למשהו הרבה יותר משמעותי.
ו"משמעותי" הוא דבר מה שפשוט אי אפשר לומר על הסרט הזה.

ועדיין, ל"התיאוריה של הכל" כמה אלמנטים מרשימים שהופכים אותו לסרט טוב בז'אנר שלו, כזה שבקלות אפשר להמליץ עליו לצפייה לא מחייבת, שתסב הנאה והתרגשות רבה, אבל תתנדף בכל צעד שיתרחק מבית הקולנוע.

הראשון הוא אדי רדמיין בתפקיד הוקינג. נניח רגע לדמיון הפיזי בצד, ונתרכז בעבודה הפיזית הקשה שעושה פה השחקן בן ה-32, כזו שמצריכה ממנו בקושי לזוז, להביע את עצמו בעיקר באמצעות עיניו, ולשמור כל הזמן על האצילות והכבוד של הדמות לנעליה נכנס. הוא עושה עבודה מדהימה, כזו שבאמת ראויה לשבחים ולפרסים.
עבור צופי הקולנוע האדוקים, רדמיין איננו פנים חדשים בנוף. הוא הצליח להקל מעט את הקקופוניה הכעורה שהייתה העיבוד הקולנועי למחזמר "עלובי החיים", שם גם הרשים בקול הזמרה שלו, והוא הוביל באופן ראוי את "השבוע שלי עם מרילין" ונתן למישל וויליאמס לקחת לו את כל הקרדיט. בתחילת 2015 נראה אותו בתור האנטגוניסט בסרטם של האחים ווצ'אוסקי "עלייתה של ג'ופיטר", והנה יש לי עוד סיבה להאמין שהסרט הזה יהיה משובח.
פליסיטי ג'ונס היא זו שחולקת עם רדמיין את זמן המסך. זוהי ההופעה הטובה ביותר שלה שראיתי (אם כי טרם הספקתי לצפות ב"מאוהבים בטירוף"), והיא בהחלט מביאה עדינות ונעימות אין קץ לסרט, על אף שאין לה הרבה מה לעבוד אתו. וזה אירוני, כי היא הדמות הראשית.

הדבר השני הוא, כפי שהסגרתי בהתחלה, הבמאי ג'יימס מארש. הוא לא הסכים להישען רק על הופעותיהם הטובות של שחקניו, או על הסיפור האמיתי ואלמנט המציצנות של הסרט, אלא מצא איך לעשות ממנו סרט קולנוע, ולא דרמה מצולמת כפי שלעיתים ביוגרפיות כאלה יכולות להיות ("מר טרנר" ו"משחק החיקוי" הם הדוגמאות מהזמן האחרון. אבל גם "הולך בדרכי" ו"היצ'קוק" נפלו ממש למקום הזה).
מארש מנכיח את האור בתוך הפריים, מוסיף לאוויר תחושה מאובקת וסמיכה שמעניקה למה שקורה על המסך חיים ונשימה. בזמן שקצב העריכה של הסרט הוא אפקטיבי-אך-שגרתי, הבחירות של התאורה והמצלמה (של בנואה דלהולם, "ארץ יבשה") משדרגות את הסרט ונותנות לו משהו שהוא לא תמיד מובן מאליו.

"התיאוריה של הכל" הוא סרט שקל לאהוב, אבל ממש קשה להתלהב ממנו. הוא משוחק טוב, ונראה שהכל עובד שם כמו שצריך, מלבד כמה החלטות תסריטאיות שמצפים מאתנו לקבל רק כי ככה זה בקולנוע. ככזה אין מה לבוא אליו בטענות, וזה בטח לא מובן מאליו בהתחשב בסרטים כמו "גרייס ממונקו" או "מנדלה", אבל הוא מתפוגג מהזיכרון ומתפורר בין הידיים במהירות מסחררת. הייתי רוצה שיישאר שם קצת יותר.