"טיפשים בלי הפסקה 2", סקירה

אמצע נובמבר, הקיץ כבר תם אך החגים הנוצרים עוד לפנינו, והאולפנים ההוליוודיים מחממים מנועים לקראת האוסקר. פחות או יותר הזמן האחרון שבו נצפה לראות קומדיה מהזן של "טיפשים בלי הפסקה 2" (Dumb & Dumber To), שבימים כתיקונים הייתה צריכה לצאת איפשהו בין "שכנים" ל"סקס טייפ".
"טיפשים בלי הפסקה" הראשון, יצא, לצורך העניין, באמצע דצמבר, בסמוך לחג המולד והאווירה המושלגת של הסרט ההוא בוודאי השפיעה על כך. ההחלטה להוציא עכשיו את "טיפשים בלי הפסקה 2" – סוג של להיט בטוח – מעידה שהיה חשוב ליוצרים לשחרר את הסרט במהלך 2014, על מנת להפוך את האירוע לחגיגי יותר. ובצדק. אולי הם פספסו את הקיץ, אבל התעקשו על הפצה עוד השנה, ולכן ההחלטה יוצאת הדופן בבחירת התאריך.
לפגוש את הארי ולויד ששבו את ליבנו באמצע הניינטיז, ועל הדרך הפכו את הסרט שלהם לאחת הקומדיות החשובות והאהובות של אותו עשור, בדיוק 20 לאחר מכן מייצר תחושה גדולה של חגיגיות, של יותר מסתם סרט.

אבל מדובר במשהו יותר מזה, וכדאי להתמקד בכך לרגע. 20 שנה הן לא עניין של מה בכך. שני עשורים עגולים בין סרט ראשון לשני ומפגש עם הדמויות בהפרש כה גדול מחולל אפקט. ובעיני, יחד עם שניים מהסרטים הכי משמעותיים של 2014, "התבגרות" ו"בין כוכבים", הקומדיה הזו היא חלק שלישי בטרילוגיה שנתית מוזרה בה הקולנוע מנסה לקרוא תיגר על הזמן. לכופף אותו ולחקור אותו. אולי אפילו לאלף אותו.

אני יודע בוודאות שחלק משמעותי מכם מעקם כרגע את הפרצוף וחושב, "מה הסיפור של הכותב ההזוי הזה? בסך הכל קומדיה מטומטמת עם ג'ים קארי, מה עכשיו שאלות הרות גורל על פילוסופיה קולנועית?" והאמת היא שבצדק. אבל בכל זאת מדובר בבחירה מודעת להמשיך סרט מלפני 20 שנה עם כל המשמעויות הנלוות, והרי אנחנו פה מלכתחילה בשביל להפוך את הדברים לקצת יותר מעניינים. לא?

"התבגרות" צמצם 12 שנים של צילומים לסרט בן כמעט שלוש שעות. "בין כוכבים" ניסה לפסל את הזמן ולהציג אותו כמימד פיזי. "טיפשים בלי הפסקה 2" מספר פחות או יותר את אותו סיפור עם אותן דמויות, רק בהפרש זמנים משמעותי זה מזה. הוא גורם להיות מודעים לזמן ולהשפעתו, ואם זה לא היה ברור במהלך הסרט, מגיע סיקוונס כותרות הסיום כדי להבהיר לנו את זה.

לפני הצפייה בו הייתי מהמר שהקהל היעודי של הסרט, לפחות מבחינת הבמאים, הוא אילו שחוו את "טיפשים בלי הפסקה" בזמן אמת. אלה שהיו אז בני 16 או בני 22, והיום הם כבר בשנות השלושים והארבעים שלהם. אבל אם יש משהו שאני יכול לומר בוודאות אחרי הצפייה בו, הוא שזה ממש לא הכיוון. סרט ההמשך מיועד לצעירים בני 13-25. בטח שאחרי המהלך שהקומדיות עשו בשנים האחרונות, בעקבות ג'אד אפאטו, "רחוב ג'אמפ 21" ודומיהם.
העשייה הקולנועית וההומור של "טיפשים בלי הפסקה 2", מיועדים לאותו טווח הגילאים של הראשון. בכלל, יש הרגשה כאילו הסרט הזה נעשה בכלל בשנת 1995 למעריצי הסרט בני העשרה, וחיכה על המדפים 19 שנה לרגע הנכון לצאת.

"טיפשים בלי הפסקה" הראשון, כאמור, יצא בשנת 1994, היה להצלחה מטורפת, שהכניסה מעל ל-247 מיליון ברחבי העולם, והולידה פריקוול כושל במיוחד. הוא הביא את מסעם של שניים מהבחורים המטומטמים ביותר שאי פעם הונצחו על המסך הגדול, בדרכם להחזיר חבילה למישהי שאחד מהם התאהב בה, ועל הדרך הורסים כל דבר שהם נוגעים בו.
הסרט החדש, לעומת זאת, מאחד שוב בין הארי ולויד, והפעם הם יוצאים למסע על מנת להחזיר חבילה למישהי שאחד מהם דלוק עליה, ועל הדרך הורסים כל מה שהם נוגעים בו.
כמו שאמרו ב"רחוב ג'אמפ 22" – תעשו בדיוק את אותו הדבר, רק עם יותר תקציב.

צפיתי בסרט הראשון כשהיתי בן 11 (רב-מור 1, בקולנוע לב המפרץ), כנראה בחופשת חנוכה, וצחקתי עד שלא הצלחתי לנשום. לי, ולרבים מבני גילי, הסרט ההוא זכור כאחת הקומדיות המוצלחות והטובות ביותר אי פעם, ולכן כמובן שלעולם לא אוכל לדון בה באופן אובייקטיבי.
ועדיין, 20 שנה לאחר מכן, ובעולם של "טפשים בלי הפסקה" שום דבר לא השתנה. השפה הקולנועית של האחים פיטר ובובי פארלי זהה לחלוטין, ההומור בדיוק אותו דבר (מטומטם להחריד, חסר מודעות לחלוטין וחסר הגיון באופן שמקשה להתנגד אליו), והעולם לא השתנה במילימטר על אף שעבר כמה מהתמורות הכי משמעותיות בהיסטוריה.

מה שהסרט החדש טומן בחובו בכל זאת, הוא מימד רב של אירוניה, בטח בהתחשב בתהליך ההוליוודי שעבר על שני השחקנים הראשיים, ג'ים קארי וג'ף דניאלס.
קארי היה מלך העולם בתחילת שנות התשעים, עד הרגע שמאס בתדמית הקומית שלו וניסה את מזלו בסרטים "רציניים" יותר. הוא השתתף ב"המופע של טרומן" ו"איש על הירח" שמהם היה ברור שהאוסקר הוא המטרה הבאה שלו (נאומי התודה שלו בטקסי גלובוס הזהב בהם זכה בזכותם הבהירו את זה). אבל הקהל המבוגר לא השתכנע, ואת תוצאות המרמור שלו הוא הפך לפארודיה עצמית נפלאה בטקס פרסי ה-MTV של שנת 1999, כאשר הגיע לטקס חבוש פיאה ארוכה וזקן עבות, ובנאום הזכייה שלו התלונן על כך שהקריירה הרצינית שלו לא תפסה כמו שצריך. לאחר מכן חווה מפלה עם הדרמה "המג'סטיק". מאז קארי הגיע לאיזון מרשים, ושבה את לב המבקרים עם תפקידיו ב"שמש נצחית בראש צלול" ו"אני אוהב אותך, פיליפ מוריס" אבל גם זכה להצלחה כאשר המשיך עם קו הקומדיות הפרועות שלו.
לסרט הזה קארי מגיע בראש מורם ובלי התנצלויות. הוא חוגג את החזרה אל לויד המעורער (כמעט פסיכופט, בואו נודה באמת) ובעיני זהו סוג של סיבוב ניצחון.

אצל דניאלס המצב היה אחר, מכיוון שהוא מעולם לא נחשב קומיקאי בסדר הגודל של קארי, ותמיד הלך על הקו שבין המופנם והמופרע. התפקיד הראשי, וזוכה האמי, שלו בסדרה של ארון סורקין "חדר החדשות" רק מראה כמה מרחב תמרון יש לו. בעיני, השתתפותו בסרט הזה מעידה על זה שלהיות כוכב של קומדית ביבים לקהל הרחב היא לא משהו להתבייש בו, להפך. היא משהו לחגוג ולהנות ממנו.
וזה אולי הלקח הראשון שאנחנו לומדים מהסרט על הוליווד המודרנית. אחרי מועמדויות לאוסקר של תפקידים כמו זה של מליסה מקארת'י ב"מסיבת רווקות", וניצחון סוחף של קומדיה כמו "הארטיסט", הז'אנר נחשב פחות נחות, פחות כמו דרגה נמוכה יותר בדרך למעלה, ויותר כמו פודיום בפני עצמו. סתם, מחשבה שכזו.

בתחום הליהוק לסרט יש עוד שתי מתנות נהדרות לחלק לקהל שלו, והפעם דווקא דרך הדמויות הנשיות. קתלין טרנר, אחת הפאם-פאטליות הגדולות של הקולנוע ("חום הגוף", "בלשית על עקב גבוה" וכמובן "מי הפליל את רוג'ר ראביט") ושחקנית מצוינת בלי קשר ("אמא סדרתית" ו"להתחתן שנית", גם הוא לצדו של קארי, עליו הייתה מועמד לאוסקר).
טרנר חוזרת בגרסה שעל פניו היא מובסת, נטולת זוהר או נשיות, שמראה החיצוני מעיד על הטעויות שעשתה בעברה, אבל גם היא, כמו הגברים, נהנית מכל רגע ומוציאה מהכל את המיטב. אין לה הרבה סצנות, אך היא כן אחראית על המצפון הרגשי של הסרט ומנווטת אותו למקומות היותר בוגרים שלו.
ובנוסף להתמודדות של הסרט עם הזמן – אני לא בטוח אם מדובר במשהו מכוון, אבל את תפקיד הפאם-פאטאל האמיתית בסרט מגלמת שחקנית בשם לורי הולדן ("המתים המהלכים") שמעוצבת ונראית בדיוק כמו קתלין טרנר בשיאה. ושוב תמורות הזמן ניצבות איתן במרכז הסרט ה"לא חשוב" הזה, מראות לנו מה היה ומה קורה עכשיו.

המתנה השנייה היא רייצ'ל מלווין הצעירה, שעושה תפקיד שכנראה היה נופל לידיה של אנה פאריס לפני עשור, ומראה כשרון קומי נהדר. לפני כמה חודשים נתקלתי בה לראשונה בתפקיד הראשי בקומדיית האימה הכה-מהנה "זומבונים" ואני מאוד מקווה שיש לפניה עתיד גדול.

"טיפשים בלי הפסקה 2" הוא סרט מצחיק. באמת. אבל לצערי דבר אחד כמעט הרס לי אותו לחלוטין והוא אפילו לא לגמרי קשור. תוך כדי צפייה הסתבר לי שהטריילר לסרט הוא אחד הגרועים בתולדות הקומדיה האמריקנית, כי הוא היווה ספויילר מבאס למעל 75 אחוז מהבדיחות המוצלחות בסרט.
אני לא מאלה שרואים טריילרים בדיוק בגלל זה, אבל ביקורים קולנועיים אחרים הכריחו אותי להישיר אליו מבט, וזה באמת הרס אותי, כי בזמן שהאנשים מסביבי געו בצחוק, אני ראיתי את הבדיחה מגיעה מתחילת הסצנה כי כבר סיפרו לי אותה קודם. זה הפך את הסרט לחוויה די מתסכלת.

בגלל כל הדברים עליהם כתבתי עד עכשיו אני מודה שציפיתי למשהו אחר. משהו שהוא יותר "רחוב ג'אמפ 22" מאשר "משתגעים על מרי". אבל אם אשיל את מטען הציפיות הזה, אודה בשמחה בכך ש"טיפשים בלי הפסקה 2" נותן בדיוק מה שהוא רוצה לתת, ועל אף שכבר היינו בסרט הזה, הוא עדיין כיף. יש משהו מעט מיושן וילדותי בעשייתו, אבל באמת שאין סיבה לחשוף שיניים מולו. רק עשו טובה, תברחו מהטריילר.