דאבל פיצ'ר: "בין כוכבים", "קרניים", "האם זה אתה?"

"דאבל פיצ'ר" היא פינה קבועה בימי רביעי בבלוג. הרעיון הוא פשוט: בכל שבוע (בלי נדר) נביט על הסרטים החדשים שיצאו לבתי הקולנוע אותם הספקתי לראות, ולכל אחד מהם – בנפרד – אחשוב על צפייה משלימה שעלולה לעניין בהקשרו. מה זה אומר "צפייה משלימה"? ובכן, זה אומר בערך הכל. כל אסוציאציה אישית, חברתית, היסטורית או טריוויאלית שיכולה להוסיף קצת לחווית הצפייה שלנו ושלכם, היא לגיטימית.
המטרה הראשונית היא לקבל המלצות שהן לווא דווקא ישירות לסרט, אך מטרת העל היא אפילו יותר אלמנטרית: לראות יותר סרטים.
לכל הדאבל פיצ'רים עד נקודה זו: לחצו כאן.

בשבוע שעבר יצאו ארבעה סרטים לבתי הקולנוע, שלושה מהם ראיתי ולכן הם אלו שיככבו בפינה השבועית.
"בין כוכבים" של כריסטופר נולאן הוא, עוד מעצם היותו סרט של נולאן, אחד המדוברים של השנה, וככזה גם אחד השנויים במחלוקת. עופר כתב על הסרט את הסקירה הרשמית, אורון עשה זאת לעכבר העיר, ואתמול היה גם פודקאסט, אז הנה ההזדמנות שלי לחלוק בקצרה את מחשבותיי, יחד עם סרט נוסף כהצעת הגשה.
אבל היה זה בכלל "קרניים" שהלהיב אותי יותר מהכל, כפי שיכולתם לקרוא בסקירה שלי, בעיקר בגלל השילוב של הבמאי אלכסנדר אז'ה ועלילת רצח בעיירה קטנה, שהוא אחד מתתי-הז'אנר האהובים עלי, ועל כן הדאבל פיצ'ר שלו יתייחס לזה.
האחרון הוא הסרט הישראלי התורן, "האם זה אתה?" שהיה נציג מסלול הפרינג' בפרסי האופיר האחרונים.

הסרט המרכזי: "בין כוכבים" (Interstellar)
יש לי קטע קבוע עם סרטים של נולאן: אני נכנס אליהם סקפטי וציני, במהלך הצפייה אני מתחבר לסרט לחלוטין, נלהב ונרגש ממנו, יוצא בדילוגים, ואז כמה ימים/שבועות מתום הצפייה אני מרגיש איך כל ההתלהבות דועכת ודועכת לה, וכל מה שאני זוכר הוא את הדברים השליליים מהסרט. "בין כוכבים" לא יוצא דופן.
אני מאוד מעריך את נולאן, אם כי אני לא חושב שהוא המשיח החדש, או אפילו קולנוען בסדר גודל אפי כפי שחושבים לא מעט אוהבי קולנוע. בעיני "בין כוכבים" הוא אחד מסרטיו הטובים, יחד עם "ממנטו", "יוקרה" ו"עלייתו של האביר האפל" שהוא בעיני הטוב ביותר בטרילוגיית הבאטמן שלו (שלא נאמר, הטוב היחיד בטרילוגיית הבאטמן שלו), אז זה רק מראה לכם כמה מעט אני מבין בהקשרו.

אהבתי מאוד את "בין כוכבים". שלוש השעות שלו חלפו לי ביעף, ולגמרי הרשתי לעצמי להיות מובל על ידי היומרנות והמגלומניות של נולאן. אני חושב שהוא מהבמאים הבודדים ששני האיפיונים האלו שלו דווקא מדליקים אותי במקום לבאס אותי (היי, קוונטין). זה בשום אופן לא מונע ממני להרגיש שכל דבר שקשור לאנושיות, רגש, ולבני אדם נשאר רחוק מחוץ לסט, שהדיאלוגים והדמויות בעייתיים במקרה הטוב, ושהתסריטים של נולאן, כמו כולם מאז "ממנטו", הרבה פחות חכמים ממה שהוא חושב. אני בעיקר מקווה שהוא ישוב במהרה לעשות איזה מותחן קטן בסגנון "אינסומניה".
כזכור, "בין כוכבים" הוא אופרת מד"ב על אסטרונאוט (מת'יו מקונוהי) היוצא כחלק ממשלחת חלל למצוא מקום חדש בו המין האנושי יוכל להתקיים לאחר שכדור הארץ הראה סימנים של עייפות, ועל בתו המחכה לו על פני כדור הארץ (ג'סיקה צ'סטיין, ממשיכה את כל הקונספט הזה של שלמות, שהחלה ב-2011). עוד משתתפים, ניצולי "עלייתו של" – מייקל קיין ואן הת'וואי.

הדאבל פיצ'ר: "שמש" (Sunshie)
כמו "חיית הלילה", נדמה שאחד הדברים שהכי מדליקים מבקרים שכותבים על הסרט הוא רצף הסרטים ש"בין כוכבים" מזכיר להם. אין ספור כותרים נזרקים לאוויר בהקשר שלו, בעיקר "קונטקט", "2001: אודיסיאה בחלל", "סולאריס" ו"סיינס", רחמנא ליצלן.
עבורי, חלקים רבים ממנו הזכירו את מותחן האימה "סיוט בקצה האופק" (Event Horizon) שמשתמש בדיוק באותו דיאלוג ובאותה אילוסטרציה כדי להסביר לנו מה זה חור-תולעת, על ידי דף נייר המנוקב בשני חורים.
"שמש" של גם הוא תגובה מאוד מיידית למדי, ובהתחלה ניסיתי להיות מתוחכם ולחשוב על משהו רחב יותר בהקשר של אחד הדברים שהכי אהבתי בסרט – מוטיב האיקרוס, שמוזכר בפעם הראשונה עם כלי הטיס אחריו רודפים קופר וילדיו בשדה, וממשיך עם פלנטת הים, בסיקוונס החביב עלי בסרט. מדובר, כמובן, בסיפור המיתולוגי על הממציא שפיתח כנפיים מכניות והזהיר את בנו שלא לעוף קרוב מדי לשמש כי החום ימיס את השעווה המחברת את הנוצות, ולא נמוך מדי כדי שלא יבלע בין גלי הים.
אבל אז נזכרתי ששמה של החללית ב"שמש" הוא "איקרוס" והבנתי שזה סימן משמיים.

"שמש" הוא סרטו של דני בויל, משנת 2007. והוא זכור לי בעיקר כאחת הצפיות הכי מעיפות מוח שהיו לי בחיי. הייתי בן 22, וצפיתי בו בסינמטק ירושלים הזמני שהיה בבנייני האומה. לא ידעתי מאיפה זה בא, וממרומי שנה א' בסם-שפיגל חשבתי שהנה הגיע "הנוסע השמיני" החדש.
טעיתי.
אבל, אני עדיין עומד מאחורי אהבתי לסרט הזה, המספר על קבוצת מדענים שיוצאת לחלל כדי להדליק מחדש את השמש בעזרת פצצת אטום (כן, והעלילה של "בין כוכבים" הגיונית. ברור), אבל אז מגלה שמשהו זר נמצא בחללית שלהם והוא, כפי שאני תמיד אומר בפראפרזה על אחד המערכונים האהובים עלי מ"רחוב סומסום", לא שם בשביל לשחק איתם בקוביות.
הסרט נראה מדהים ומככבים בו קיליאן מרפי, כריס אוונס בתפקיד הטוב הראשון שלו, רוז ביירן הנהדרת לפני שהפכה להיות קומיקאת מצטיינת ("שכנים"), מישל יו ועוד.

הסרט המרכזי: "קרניים" (Horns)
פנטזיה אפילה של אלכסנדר אז'ה ("פיראנה", "גבעות הפחד") המבוססת על ספרו של ג'ו היל. דניאל רדקליף הוא בחור צעיר שכל תושבי עיירתו בטוחים שהוא האחראי לרצח ואונס אכזרי. לשמחתו, הוא מתעורר יום אחד עם קרניים דמוניות על ראשו, ומשתמש בהן כדי לאתר את הרוצח האמיתי.
על אף שהוא מורכב מכמות זהה של סצנות נפלאות ושל סצנות מביכות, אני אהבתי אותו מאוד, אהבה שרק הולכת וגדלה למרות הכל. פרטים מלאים יותר, בסקירה שלי.

הדאבל פיצ'ר: "טווין פיקס: אש הולכת אחרי" (Twin Peaks: Fire Walks with Me)
הסצנה המרכזית ב"קרניים" שבעצם מובילה לגידול המדאיג בראשו של הגיבור, היא, לדעתי, הומאז' מוחלט לסצנה זהה ב"דרקולה" משנת 1992. עוד סרט שאני מאוהב בו על אף כמה נפילות די קשות. בשני הסרטים הגיבור, מוכה יגון וזעם, נושא נאום כנגד אלוהים ומאמץ לחיקו את כוחות האופל.
אבל כשזה מגיע לסיפורי רצח בעיירות צפון-אמריקאיות, אין ברירה אלא ללכת אל החשוב והמרכזי מכולם, אל סדרת המופת של דיויד לינץ', "טווין פיקס". לשמחתנו, לאחר סיומה של הסדרה, לינץ' כתב פריקוול לקולנוע, המתאר את ימיה האחרונים של הדמות שגופתה נמצאת בפרק הפיילוט של סדרת הקאלט, למרות שכמו בדרך כלל אצל לינץ' – זה מעלה יותר שאלות מתשובות.

זה נכון שהעולם של "קרניים" מזכיר מאוד את ספריו של אביו של ג'ו היל, סטיבן קינג. אבל העיבודים המצולמים שעשו ליצירות המופת הספרותיות שלו, "זה" ו"דברים שצריך" (שלקח בעצמו השראה רבה מ"השטן במוסקבה"), רחוקים מלהרשים. אז אם ראיתם את "קרניים" ואתם רוצים להמשיך את המומנטום, מצאו לכם עותק ראוי של הפריקוול מקפיא הדם של לינץ' משנת 1992, ובו נגללת שרשרת האירועים שהובילה לרציחתה של התיכוניסטית היפה לורה פאלמר. בסרט תוכלו למצוא כמה מהשחקנים של הסדרה (להוציא את לארה פלין בויל, שהוחלפה על ידי מוירה קלי), וגם את דיויד בואי ואת השחקנית המקשרת בין הסרט הזה ובין "קרניים" – הת'ר גראהם.

הסרט המרכזי: "האם זה אתה?"
בהתחלה רציתי לכתוב שאם יש ז'אנר אחד שהקולנוע הישראלי טרם הצליח לפענח עדיין הוא סרטי המסע. אבל אז התחלתי למנות את סרטי המסע הישראלים, וראיתי שהמצב לא רע בכלל. אמנם יש להם מסה של בעיות, אבל המצב הרבה יותר טוב ממה שחשבתי.
"לנגד עיניים מערביות", "פלנטה אחרת", "מטאליק בלוז", "Made in Israel", "משהו טוטאלי" ו"אוונטי פופולו" הם מהטובים ביותר שנעשו פה. אחריהם שווה לציין את "פרדייס קרוז", "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" ואת "אף פעם לא מאוחר מדי".
המוצלחים פחות מהרשימה הנרחבת-באופן-מפתיע הזו הם "ז'נטילה", "להשאר בחיים", "סרט עם קת'רין דנב", "לאן נעלם דניאל וקס?", "איזור חופשי" ו "הבן של אלוהים".
לצערי "האם זה אתה" מצטרף לקבוצה האחרונה.

אלון אבוטבול בתפקיד מקרין סרטים שפרש, המקבל ממקום עבודתו טיסה לחו"ל ומחליט לבקר שם את אחיו (רני בלייר) שבמקרה כמה ימים לפני זה נתקל באהובת נעוריו של הגיבור. מהרגע הזה לא הצלחתי למצוא שום היגיון בעלילת הסרט.

הסרט המרכזי: "עצי השיטה" (Las Acacias)
זוכה פרס מצלמת הזהב בפסטיבל קאן 2011, סרטו של הארגנטינאי של פבלו גיורגלי, הוא אחד מסרטי המסע האהובים עלי בכל הזמנים. צפיתי בו בפסטיבל חיפה, די במקרה, ופיסות מהלב שלי עדיין נשארו באולם קריגר.
גם בסרט הזה מסופר על איש מבוגר ועייף (הפעם, מוביל בולי עץ גדולים) שאליו מצטרפת אישה זרה. ההבדל הוא, שהגיבור מוביל אותה מעבר לגבול בשביל בצע כסף, ואין לו שום עניין רומנטי או אחר בה ובתינוקה. כל זה יעלם עד סוף הסרט, שהוא בעיני אחד מהעדינים והרגישים ביותר שראיתי. תהליך הפתיחות שעובר מוביל העצים וההקשרות הרגשית שלו לאישה שנוסעת לצדו, הוא בית ספר לכתיבה ובימוי. בבקשה תראו את הסרט הזה.