סרטים חדשים (בעשרה שקלים): "שנת חורף", "52 ימי שלישי", "אנבל", "אהבה היא מוזרה", "דיפלומטיה", "מכאן אני ממשיך", "ג'ון וויק"

שבעה סרטים חדשים עולים היום לאקרנים בבתי הקולנוע. כמו בשבוע שעבר, שלושה מתוכם מגיעים להקרנות מסחריות אחרי שנחשפו ממש לא מזמן בפסטיבל חיפה, כאשר לפחות אחד מהם הוא אירוע קולנועי בפני עצמו. אבל היום מתרחש אירוע מסוג אחר, שמשנה את כל החוקים והכללים של היציאה מהבית אל האולם – ״יום הקולנוע״ חוזר. זה אומר שכל הסרטים המוצגים בבתי הקולנוע היום (חמישי) יעלו עשרה שקלים חדשים בלבד. וכשאני אומר ״כל הסרטים״ אני לא מתכוון לסרטי תלת-מימד, וכשאני כותב ״עשרה שקלים חדשים בלבד״ אני מתכוון ללא עמלת הזמנה באינטרנטית, שתעלה משמעותית את הסיכויים שלכם ושלכן להשיג כרטיס ביום בו כבר הוכח כי האולמות מתמלאים בלי קשר למה שמוקרן בהם.

התחזית לפיצוץ אוכלוסין נובעת בעקבות יום הקולנוע 2013, שנחגג לפני שנה בדיוק, וגם מהניסיון של הגרסה הישראלית שפקדה את בתי הקולנוע לפני חודש. אודה שטעיתי לחשוב, כמו רבים וטובים אני מניח, שיום הקולנוע הישראלי הוא למעשה מהדורת 2014 של היום שהתחיל את הכל לפני שנה, אבל מסתבר שמדובר בשני אירועים נפרדים שהשיקו שתי מסורות שונות. אני בעד להפריד ביניהן בהכרזה על המחיר – ״יום הקולנוע״ יציע כרטיסים בעשרה ש״ח לכל הסרטים מכל המדינות, ו״יום הקולנוע הישראלי״ יוגבל להיצע המקומי ויעלה עשר שקל. בקטע יותר ישראלי כזה. על אף התוספות שהזכרתי למחיר, שמעט מייקרות את העסק, גם יום בו סרטים עולים 10-15 ש״ח הוא יום לא רע בכלל, משהו כמו רבע מכל יום אחר, אם כי מצלצל פחות טוב בתור קמפיין.

אז בנוסף לסרטים שעלו בשבועות קודמים ושרדו עד היום, הנה מה שמחכה לכם ולכן בבתי הקולנוע. הפתיחה יצאה קצת ארוכה ויש לנו שבעה סרטים לדון בהם, כך שהכל יקרה אחרי הקפיצה. בפינת הפלוס – טיזר-טריילר ראשון ל״הנוקמים 2: עידן אולטרון״, וקליפ חדש בבימויו של וניה הימן. נחשו מה יותר מרגש אותי מבין השניים.

"שנת חורף" (Winter Sleep / Kış Uykusu) הוא האירוע הגדול שדיברתי עליו בפתיחה, כיאה ליצירה חדשה של נורי בילגה ג׳יילן העולה לאקרנים לאחר שזכתה בפסטיבל קאן. הסרט מתרחש באיזור הגיאוגרפי בו הצטלם גם סרטו הקודם של הגאון הטורקי, ״היו זמנים באנטוליה״, אבל העלילה והאווירה שונות בתכלית. הסרט נסוב סביב מספר דמויות המתגוררות במלון הררי ומבודד, אותו מנהל שחקן לשעבר ופובליציסט בהווה, ולו אשה צעירה ומשכילה, אחות גרושה וחריפת דעת אף היא, וכמה עוזרים ובני לוויה. בסרט מתרחשים לא מעט מאורעות דרמטיים אותם אעדיף לא להסגיר, אז אומר רק שהוא מלא בדיונים פילוסופיים ומעשיות מוסר, מצולם לעילא, ומכיל הכי הרבה מלל בטורקית שאי פעם ספגתם במהלך שלוש שעות ורבע. כתבתי על התענוג הצרוף הזה בעכבר העיר, עופר יעשה זאת כאן בסריטה ואור כבר חשף את דעתו הלא ממש אוהדת במהלך פסטיבל חיפה, שם זכה הסרט לבסוף בפרס ״עוגן הזהב״.

"52 ימי שלישי" (Fifty-Two Tuesdays) מגיע אל המסכים בשנית, לאחר שהוקרן ובהצלחה במסגרת TLVFest, שם צפה בו עופר. הכותרת מתייחסת למבנה הסרט, העוקב אחר אם ובת הנפגשות פעם בשבוע במשך שנה. הסיבה לתדירות זו הוא תהליך של שינוי מין שעוברת האם, הזקוקה לקצת ספייס מבתה המתבגרת, שמצידה חווה תמורות במיניותה שלה, יחד עם צעיר וצעירה נוספים. סרטה של סופי הייד האוסטרלית, שגם כתבה את התסריט בשיתוף עם מתיו קורמק, גרף פרסים בפסטיבלים של ברלין, סאנדנס וטורונטו, ולנו יש מבצע 1+1 על רכישת כרטיס בשבוע הראשון להקרנתו. מעניין אם זה יכול לעבוד בתוספת למבצע של יום הקולנוע, כלומר להוריד את מחיר הכרטיס לחמישה ש״ח.

"אנבל" (Annabelle) הוא סרט ספין-אוף לבובת הפיתום המקריפה מסרט האימה ״לזמן את הרוע״, שכבר הוכרז לו המשכון. עד שיגיע פרק 2, נוכל לצפות במעין פריקוול, הסוקר את עלילותיה של הבובה הרדופה מהסרט הראשון עם ובלי קשר לציידי הרוחות שכלאו אותה בביתם. מי שסובלים ממנה בסרט הנוכחי הם זוג נשואים טריים שרוכשים את הבובה, ואז מותקפים בידי כת השטן. או לפחות, זה מה שהבנתי מהתקציר. אור ישחיז את מקלדתו לקראת סרט אימה שעולה לאקרנים ולכן ראוי להתייחסות מעצם קיומו, אבל אני סקפטי כבר מעכשיו. למה? כי ג׳יימס ואן, המוח מאחורי הסרט המקורי, עסוק ב״מהיר ועצבני 7״ והשאיר את מלאכת הבימוי לצלם שלו, ג׳ון אר. לאונטי (שביים את ״אפקט הפרפר 2״, למשל).  גם התסריטאי, גארי דוברמן (?), אינו קשור לסרט הקודם.

"מכאן אני ממשיך" (This Is Where I Leave You) מקבץ יחדיו גלריה מרשימה למדי של כוכבים שחלקם נוטה אל הקומי (ג׳ייסון רייטמן, טינה פיי, אדם דרייבר, ג׳יין פונדה, רוז ביירן ועוד). גם הבמאי הוא יוצר קומי במהותו, שון לוי (״דייט לילי״, ״לדפוק התמחות״), והתסריטאי הוא האיש מאחורי הסדרה ״באנשי״, ג׳ונתן טרופר. אפילו התקציר מבטיח שעשוע – משפחה די דפוקה מתקבצת יחדיו אחרי שנים של נתק בעקבות מות האב, כדי לשבת עליו שבעה. למרות כל זאת, כשלתי מלצחוק. או להתחבר. אני יכול לכתוב את זה על פני סקירה שלמה, אבל לא ממש רואה את הטעם. אתלבט עוד קצת.

"ג'ון וויק" (John Wick) נדמה במבט ראשון כמו משהו שאפשר לסכם בשורה הבאה – קיאנו ריבס מגלם מתנקש לשעבר, החוזר מפרישה כדי לנקום באנשים שהרגו את הכלבה שלו. לזה אני קורא קומדיה! למרות שימד״ב טוען כי מדובר דווקא במותחן אקשן. הקאסט מכיל גם את מייקל ניקוויסט, ווילם דפו וכמה הפתעות דוגמת עומר ברנע, אבל מי צריך יותר מקיאנו ריבס וכלי נשק? מסתבר שאני, גם אם בדיעבד. כתבתי גם על הסרט הזה לעכבר העיר, אבל אני לא לגמרי בטוח שהבנתי מה זה היה לעזאזל.

"אהבה היא מוזרה" (Love is Strange), סרטו החדש של איירה זקס ("Keep the Lights On"), מתחיל כאשר זוג מבוגר מחליט להתחתן אחרי עשורים רבים של זוגיות. אלא שמקום העבודה של אחד מהם לא רואה בעין יפה את העובדה ששניהם גברים, מה שמכניס את הצמד לכל מיני צרות כלכליות ומאלץ אותם לגור לבד לתקופה, בכל מיני סידורים לא נוחים במיוחד. בתפקידים הראשיים – אלפרד מולינה וג׳ון ליתגו.

"דיפלומטיה" (Diplomatie), מבית היוצר של פולקר שלנדורף הוותיק, הוא עיבוד קולנועי למחזה של קיריל גלי, שמצידו מבוסס על אירועים היסטוריים – מערכת היחסים בין המושל הגרמני הצבאי של פריז הכבושה, והקונסול השבדי ש…סליחה, אני לא זוכר את שיעור ההיסטוריה הזה. גם הפעם שני שחקנים מכובדים מככבים – אנדרה דוסולייה ונילס ארסטרופ – אבל יש להניח שמשיכה מינית לא תהיה כאן. או שמא?

פלוס – דברים שאפשר לעשות בשתי דקות וקצת

כל יצירה חדשה של וניה הימן ראויה כמעט מיידית להמלצה, ולי אישית ממש לא נמאס מזה כשיש לי הזדמנות. האיש שהמציא את מערכוני ״בקיצור״ וחתום על מערבון היידיש ״דער מענטש״, נמצא לצערי עמוק בעולם הפרסום במקום להעניק לקולנוע הישראלי את הפיצ׳ר המגניב בכל הזמנים. לכן, בינתיים על מעריציו להסתפק ביצירות קצרות, כמו הקליפ החדש למוזיקה של רועי כפרי ששוחרר השבוע. קונספט חמוד, ביצוע מושלם:

באופן לא מאוד אופייני לעידן הנוכחי בכלל ולאולפני מארוול בפרט, שוגר הבוקר טיזר-טריילר ראשון לפרק הבא בפרנצ׳ייז ״הנוקמים״ הבלתי נגמר, הלא הוא ״הנוקמים 2: עידן אולטרון״ (Avengers: Age of Ultron). אישית, איבדתי עניין במותג מזמן ואני ממש לא רואה טעם בנוקמים המחווירים ליד ״שומרי הגלקסיה״, אז אשמח לתגובות שלכם ושלכן על הקדימון (זאת המוזיקה של פינוקיו?). בלי ציניות, זה באמת ישמח אותי שמישהו אחר ידון בהתקבצות המחודשת של האוונג׳רס במקומי, כי עייפתי.