פסטיבל אוטופיה 2014: הצצה ראשונה בתוכניה

פסטיבל אוטופיה פירסם אתמול את התוכניה שלו לשנת 2014. בדרך כלל זה אומר מבחינת בלוגרי וכתבי הקולנוע בארץ שחג הסוכות מתקרב וגם פסטיבל הקולנוע של חיפה מעבר לפינה – אבל לא השנה. במהלך אסטרטגי נבון הזיז עצמו פסטיבל אוטופיה, בשנתו השנייה למיתוג המחודש, חודש לאחור והוא יתמקם השנה בבטן הרכה של אמצע ספטמבר. זה יקרה ב-13 עד ה-20 ליתר דיוק, שבת עד שבת. המהלך הזה משמח משתי סיבות עיקריות שהן אחת, בעצם – בלי שום אירוע קולנועי אחר להתחרות בו ישירות, אוטופיה יכול למצב את עצמו בשקט כפסטיבל החשוב בישראל לקולנוע ז׳אנרי. הוא לא צריך להעמיד את הסינפילים והסינפיליות במשפט שלמה מול הפאר של פסטיבל חיפה, ואין לו יותר שום עסק עם פסטיבל אייקון למד״ב, פנטזיה ומשחקי תפקידים שנשאר אף הוא בחול המועד סוכות.

למי שלא מכיר או מכירה – שני הפסטיבלים היו אחד פעם, עד אשר פוצלו לאייקון ואייקון TLV, כאשר האחרון הפך לאוטופיה. סיפור ארוך, שיכול היה לתדלק פרנדצ׳ייז שהיה ודאי חביב על קהל היעד של שני הפסטיבלים, אבל הכל הסתיים בשנה שעברה עם השקת המותג ״אוטופיה״, והצד האפל והלא פחות מוצלח שלו שנקרא ״דיסטופיה״, בו שמח הבלוג לקחת חלק במגוון אירועים. השנה לא רק הפסטיבל הגדיל לעשות, עם התוכניה המשובחת בתולדותיו ובגלגוליו השונים (בעיניי, כמובן), אלא גם אנחנו בסריטה מבחינת רמת המעורבות (מה שמחזק את הקביעה שלי לגבי התוכניה). בקצרה – אור ואני נתבקשנו לקחת חלק בלקטורה המקדימה של הפסטיבל, כך שאם מצאתם או מצאתן סרט שהוא הברקת שיבוץ מופרעת בתחום המד״ב/פנטזיה או המתח/אימה, יכול להיות שהושטנו יד או שמנו את הרגל בדלת.

אבל די לטפיחות העצמיות על השכם, יהיה מספיק זמן עבורן בהמשך, ואולי גם פוסט או שניים נוספים של המלצותינו המפורטות. אבל כעת הגיע הזמן לגבות את המחמאות בקצת ניימדרופינג. אז הנה מה שמציע פסטיבל אוטופיה 2014 למי שיפקדו את סינמטק תל אביב בעוד כחודש.

מלבד השינויים התאריכיים שהצגתי לעיל והשינויים האמנותיים המבורכים, בהם אדון מיד, חשוב להזכיר כי השנה הפסטיבל יציג שני שיתופי פעולה שעשויים להעניק לו קפיצת מדרגה משמעותית. הראשון הוא חבירה אל כנס DLD תל אביב, ועידה בינלאומית שעיקרה אינו קולנוע דווקא אלא חדשנות, מדיה דיגיטלית, מדע ותרבות, המחברת יחדיו אנשי עסקים, יזמים ויוצרים. החיבור בין אוטופיה ו-DLD משלים לשני הגופים את מה שחסר להם באופן שיכול להתגלות כסימביוטי, ומאוד תואם את החזון של אורי אביב, מנהלו הנצחי של הפסטיבל, שתמיד שואף לראות סרטי מד״ב בתור המדע של העתיד והוא מסוג האנשים שהולכים ומקימים פסטיבלי קולנוע כדי לגשר ולקשר בין אנשים ולא רק כדי לראות סרטים (אל תשאלו אותי למה).

הלינק החדש הנוסף הוא בין אוטופיה לסיטג׳ס, פסטיבל ספרדי שהוא מן הוותיקים והמוערכים בעולם בתחומי המדע הבדיוני, הפנטסיה והאימה. השיא יהיה הקרנת הסרט הזוכה בתחרות הישראלית של השנה בפסטיבל הספרדי שייערך באוקטובר. רגע, תחרות סרטי ז׳אנר ישראליים, לצד התחרות הבינלאומית המסורתית? עוד אחד מהחידושים שיש להרחיב עליהם, אבל נתחיל בהתחלה.

פתיחה ונעילה

את פסטיבל אוטופיה 2014 יפתח ״תיאוריית האפס״ (The Zero Theorem), סרטו החדש והמסקרן של טרי גיליאם, או כפי שאני קורא לו בחיבה ״אפס בתיאוריה״. כריסטוף וולץ האהוב מגלם מתכנת/מדען העומל על תוכנה שתפצח את משמעות הקיום האנושי, כאשר ההנהלה (מאט דיימון) מנסה לחבל בתוכניותיו. עוד בקאסט: טילדה סווינטון, מלאני תיירי, בן ווישו, פיטר סטורמר, דייויד תיוליס וגוונדלין כריסטי. גיליאם, שהתבאס ברשתות החברתיות על ההפצה הבעייתית של הסרט (כי הרי אין סרט של האיש הזה שלא נדפק איכשהו, בזמן הצילומים או אחריהם), ביים על פי תסריט ביכורים של פט ראשין. הסרט יצטרך לעמוד הן בציפיות של שוחרי הבמאי והן ברף שהציבו יתר סרטי הפתיחה של הפסטיבל לדורותיו, ביניהם אזכיר את ״סקוט פילגרים נגד העולם״ ו״סוף העולם״ (כן, שמתי לב ששניהם של אדגר רייט).

הסרט שינעל את הפסטיבל יהיה ״חיים בצללים״ (What We Do In The Shadows), קומדיית ערפדים ניו-זילנדית מבית היוצר של ג׳מיין קלמנט (חצי מ״טיסת הקונקורד״) שביים במשותף עם טאיקה ווייטיטי. השניים גם כתבו ומככבים כשני-שליש מדירת שותפים עכשווית וערפדית, כאשר את הצלע החסרה מגלם ג׳ונתן ברו. מיטיבי לכת אולי זוכרים את השילוב בין קלמנט ו-ווייטיטי בסרט ״Eagle vs Shark״, וסביר להניח שההומור הייחודי שלהם יבוא לידי ביטוי ביתר שאת תחת המטריה הז׳אנרית של מוצצי הדם.

הסרטים הישראליים

בתור מי שפילל רק לפני כמה שנים לראות קצת יותר סרטי ז׳אנר כחול-לבן, העובדה שיש מספיק מהם כדי לייסד מסגרת תחרותית בפסטיבל אוטופיה מרגשת אותי עד צהלות שמחה. חמישה סרטים באורך מלא יש השנה בתחרות, ועוד אחד וחצי מחוצה לה (האחד דובר אנגלית והחצי הוא סרט קצר-ארוך, כך שאני מניח שאלה הסיבות שמנעו מהם להתחרות). שלושה מתוכם מוכרים מהשלבים הראשונים של המירוץ השנתי לאופיר, ורובם הבליח לרגע בפסטיבלי הקולנוע של דרום או ירושלים.

״מסווג חריג״ של בועז ארמוני, על פי תסריט של ליאור לדרמן ובהפקת גרינפרודקשנס, כבר הספיק להיות גם בשדרות וגם בירושלים. כתבתי עליו בתקופת פסטיבל דרום ואני שב וממליץ על קומדיית האימה הצבאית שעוקבת אחר ג׳ובניק צהבהב (יניר האחמ״ש, כלומר איתי זבולון) בשבוע שמירות מהגיהנום בחברת ערסים משעשעים ( אסף בן שמעון, ערן פרץ ועופר רוטנברג), מפקד הזוי (קאי קורבלניקוב), הרבה מוזיקה מזרחית ומשהו לא ברור שתוקף את הבסיס הצה״לי.

״מסווג״ יפגוש לסיבוב נוסף את ״סופעולם״ של רוני קידר, בו התחרה כבר בשדרות. גם עליו כתבתי אז וגם במקרה שלו אני כמובן מפציר לסור אל האולם. רק ודאו שיש מי שילווה אתכם או אתכן הביתה, אותי הסרט הזה פירק רגשית. העלילה – חבורת חברים מבלה יחדיו את הלילה האחרון של האנושות, לפני שכדור הארץ יושמד בידי גרם שמימי שהחליט להתנגש בו. זה אולי נשמע כמו האח הישראלי של ״סוף.״ אבל אל תצפו לדאחקות בלבד, או לעוד ״ג׳ו + בל״, הסרט שהפך את קידר לנסיכת הקולנוע העצמאי. משתתפים: ניתאי גבירץ, גפן גנני, יותם ישי, סיון לוי, גאיה שליטא כ"ץ, שלו גלבר, עדי חלפין ומיטל כרמלי. צילמו בלילה אחד בלבד: גיא רז (״כלבת״, ״חיותה וברל״) וזיו ברקוביץ׳ (״עראבני״, ״בורג״).

עוד מתמודד חזק הוא ״התאבדות״ של בני פדרמן, שהרשים למדי את חברי הבלוג כפי שניתן להיווכח בפוסטים השונים שלנו על האופירים. מותחן הפשע הירושלמי מציג הופעה מעולה של מלי לוי-גרשון, המככבת בימים אלה על המסכים ב״זינוק בעלייה״, כעורכת דין שחייבת להערים על עבריין צמרת (יגאל נאור) עימו הסתבך בעלה (רותם קינן). עוד בקאסט: דרור קרן כשוטר מטורלל, יערה פלציג בלוק פאנקיסטי, מיכאל הנגבי מעוך מאי פעם ולא מעט פרצופים מוכרים נוספים. עידו ברלד צילם את ירושלים האפלולית כאילו היא מינימום גותהם, גל פדה הפגיז ללא רחם בפסקול, ועד שלא ראיתם את מלי לוי-גרשון שולפת זכוכית מתוך ראשה (באדיבות האיפור של אילן זכאי, קארן דוידוף) לא נהנתם באמת מקולנוע ישראלי.

שני המתחרים שסוגרים את החמישיה הם קומדיית המד״ב ״שגר אותי לחלל, סשה!״ והפנטזיה המשוגעת ״טירוף כפול שלוש״. הראשון, סרטה של גנית אורין, עוקב אחר מדען ליטאי עליו מטיל אוליגרך רוסי משימה לברוא תוכנת מחשב שתייצר זיווגים אידאליים ברחבי העולם. נסו לדמיין זאת כסרט שצולם כולו על גרין סקרין ואז נערך בהשפעות חמורות של מנגה, סרטים מצויירים ומצגות פאואר-פוינט. הסרט האחרון בתוכנית, אותה ביימה דניאל ג׳יידלין, מספר על שלוש דמויות עם שגעונות מגוונים בלילה אחד גורלי – בחורה החרדה לצאת מביתה ומאוהבת מרחוק בבחור המשוטט מחוץ לחלונה, שמצידו מתכנן להתאבד עקב דיכאון אך לא לפני שיאבד את בתוליו, מה שמוביל אותו אל זונה עם הפרעות אכילה. הסרט הוא אחד הבודדים שפספסתי במסגרת האופירים ואני מקווה להשלים אותו בזכות אוטופיה. אגב, ג׳יידלין כתבה ושיחקה ב״באני לאב״ הקצר שביימה רוני קידר, אז יש לנו עוד מאצ׳-אפ מעניין בתחרות.

מחוץ לתחרות יוקרנו שניים. ״עולם אחר״, אקשיונר הזומבים הפוסט-אפוקליפטי של איתן ראובן, שמתהדר בתקציב גבוה ובשפה האנגלית, ומספר על קבוצת ניצולים ממגיפה קטלנית שמנסים לשרוד בזמן שכל נשאי הווירוס מנסים לאכול אותם, וממש לא משתרכים לאיטם כמו הזומבים הקלאסיים. ״החבורה האחרונה״, סרטו הקצר של אביתר חלימי, נעשה במסגרת לימודיו במכללת ספיר, והוא מעין שילוב מגניב בין סיפור על אדם החוזר אל המקום בו גדל כדי לחלוק כבוד אחרון לחבר ילדות, לבין סרט הרפתקאות פנטסטי ומופלפ המשיב את הגיבור ואת חבריו לימים בהם שיחקו באבירים ובנו מבוכים. אם אני זוכר נכון, מתן בלומנבלט סייע לחלימי בכתיבת התסריט, מה שמסביר את ההומור הייחודי של הסרט, והסטנדאפיסט השלישי שיש להזכיר הוא השחקן הראשי, עידן ברקאי, שמצליח לשמור על רצינות וגם להצחיק כשצריך, מה שמסייע למיזוג הלא טבעי בין הריאליזם והפנטזיה. הליהוק שלו הוא אחת ההברקות של הפרויקט המשעשע הזה, יחד עם המבוך שנבנה במיוחד והמצאת ענף מתמטי חדש וקורע מצחוק.

האירוע הישראלי שאני באופן אישי הכי מצפה לו בפסטיבל הוא חשיפה ראשונה של ״JeruZalem״, מותחן האימה החדש של יואב ודורון פז (״פובידיליה״ החביב עליי). אמנם לא מדובר בהקרנה מלאה של הסרט, אבל חלקים ממנו ושיחה עם היוצרים הוא משהו שאני לגמרי מוכן להסתפק בו בשלב זה, העיקר להרגיע קצת את הסקרנות. האחים פז תוקפים את המיתוס התנכ״י של יום הדין באמצעים החדשניים ביותר – גוגל-גלאס. שלושה תיירים אמריקאיים שמגיעים לעיר הקודש חמושים במכשיר החדשני של גוגל, המסייע להם בתיעוד מנקודת מבטם כמו גם בהשגת מידע יש להניח, בדיוק בזמן לאפוקליפסה. יון תומרקין, תום גרציאני, יעל גרובגלס (או גוגלגאלס אם תרצו) ודניאל ג׳יידלין (שהייתה עסוקה השנה) מככבים. התמונות שפורסמו בבלאדי-דיסגסטינג עוררו עניין, אשמח לעוד מזה באירוע החשיפה.

הסרטים הבינלאומיים

למעלה מעשרים סרטים באורך מלא מכל רחבי תבל יוקרנו השנה בשבעת ימי הפסטיבל, תחת החלוקה המסורתית למסגרות של אוטופיה (מד״ב, פנטזיה וכדומה) ודיסטופיה (מתח, אימה, אקשן, נקמה). המטרה היא כמובן שהקהל ידע לאן הוא נכנס מבחינת וייב ותוכן פחות או יותר, אבל בהחלט יש סרטים שמתאימים ליותר מקטגוריה אחת בעיניי. גם כאן יש תחרות רשמית, עם פרסים והכל (אשתקד זכה ״דו"ח אירופה״ שעופר ואני תפסנו במהלך הפסטיבל) אבל זה פחות רלוונטי לצופים ויותר מעניין את השופטים. מבין הסרטים יש לא מעט שהגניבו את אור ואותי בשלב הלקטורה, כאמור, אז לא רק שאני שמח לראות אותם בתוכניה הסופית אלא גם מרגיש בנוח להמליץ עליהם בלב שלם. אתן בהם סימנים בהמשך וכמחווה לפסטיבל אחלק לאוטופיה ודיסטופיה כפי שעשתה התוכניה.

במסגרת אוטופיה יוקרנו:

לכידות (Coherence) – מותחן מד״ב אינטליגנטי ומדובר למדי בזירה העולמית, על ארוחת ערב חברית שהופכת לבעיה כאשר הגיבורים מגלים בית זהה לשלהם במורד הרחוב – לרבות כל יושביו. סרטו של ג'יימס וורד בירקיט הוא הברקה של רעיון וביצוע, בלי שום שמות נוצצים בקאסט או תקציב מפוצץ, ואני חש מעורבות אישית בהבאתו לפסטיבל, אז אפשר לבוא אליי בטענות אחרי הצפייה.

מכשפות היער (Las Brujas de Zugarramurdi) – סרט חדש של אלכס דה לה איגלסיה! הפעם תוקף הגאון הספרדי את ז׳אנר סרטי המכשפות, בקומדיית אימה פנטסטית ומוקצנת כמו שרק הוא יודע, עם קצת סוגיות מגדריות כתוספת. הסרט מתחיל עם סצנת השוד המעולה של השנה, ממשיך במנוסה של השודדים הלא-יוצלחים אל יער מכושף ואני ממש לא מגלה איך הוא מסתיים. גם הפעם הסרט נמצא כאן לא מעט באשמתי, ואולי שווה שאקדיש לו פרק בעלילות ״אלכס ואני״ (או שאמשיך את סדרת הפוסטים).

הרפתקאותיו המוזרות של טי.אס ספיווט (The Young and Prodigious T.S. Spivet) – הבמאי הצרפתי שופע ההברקות ז׳אן פייר ז׳נה (״אמלי״, ״דליקטסן״) מגיש דרמה לכל המשפחה על כוח ההמצאה של ילד בן 10, המקבל אות הוקרה בזכות אחת מהמצאותיו ויוצא בעקבות כך למסע ברחבי ארה״ב. כן, הסרט דובר אנגלית, ואף מכיל את הלנה בונהאם קרטר, מה שלא הפריע לו לזכות בפרס הסזאר הצרפתי על הצילום. לדעתי הוא היה צריך להיות מוקרן במסגרת מיוחדת בשם ״אוטופיוש – לילדים״.

מתחת לעור (Under the Skin) – הזדמנות נוספת לצפות בחידה הקולנועית המרהיבה של ג׳ונתן גלייזר (״לידה״), בה סקרלט ג׳והנסון מפתה גברים צעירים בסקוטלנד האפרורית לבוא איתה הביתה ו…לנסות להבין יחד איתה מהו הז׳אנר בו פועל הסרט שבזכותו הוא נכנס לפסטיבל. המלצה גורפת של הבלוג.

מתה עליו (Life After Beth) – קומדיית זומבים מתוקה ומלאת סימבוליות של ג׳ף ביינה, עם דיין דיהאן בתפקיד הגיבור שחברתו (אוברי פלאזה) הולכת לעולמה, ואז חוזרת מן המתים כדי לנסות ולהמשיך את הקשר. מולי שאנון, ג׳ון סי ריילי, שריל היינס, פול רייזר וקצת אנה קנדריק הופכים את הקאסט לחלומי. הדבר היחידי שאני מתנצל עליו הוא השם העברי, בבחירה של הסרט עצמו אני דווקא שמח עד מאוד.

נשמות תועות (I Origins) – דרמת מדע-בדיוני של מייק קאהיל, שחוזר לשתף פעולה עם השחקנית בריט מרלינג (שהפעם לא שותפה בתסריט) אחרי ההצלחה של ״Another Earth״. אולי בשנה הבאה הכוכבת תגיע בכבודה ובעצמה לפסטיבל שמקרין כל שנה סרט בהשתתפותה? אולי. הפעם נסתפק בה ובמייקל פיט על המסך בלבד, בסרט על תגלית מדעית מדהימה הקשורה לאלוהות ולעין האנושית.

חולית של חודורובסקי (Jodorowski's Dune) – דוקומנטרי שנשמע כמו סאגת מד״ב, אודות הרצון של הבמאי הנסיוני והפסיכדלי אלחנדרו חודורובסקי להרים עיבוד קולנועי עצום מידות לספר המכונן ״חולית״ באמצע שנות השבעים. כולל ליהוקים כמו אורסון וולס, מיק ג׳אגר וסלבאדור דאלי ומוזיקה של פינק פלויד. אחד התיעודיים עם הכי הרבה באזז עולמי כבר למעלה משנה, בדיוק בזמן אחרי החדש של המאסטר.

עוד באוטופיה אבל קצת יותר בקצרה (בעיקר כי לא ראיתי) :

קדחת החלקיקים (Particle Fever) – סרט תיעודי אודות מאיץ החלקיקים בשוויץ.

תחנת חלל 76 (Space Station 76) – קומדיית חלל עם ליב טיילר ופטריק ווילסון, באווירה סבנטיזית.

הפיצול (The Scribbler) – מבוסס על רומן גרפי מפורסם ועוסק בצעירה המתמודדת עם פיצול אישיות.

החוזרים (The Returned) – סרט המתרחש בעולם המחלים ממגיפת זומבים. הישר מסיטג׳ס.

האות (The Signal) – שלושה צעירים כלואים במשחק מסוייט שיצר האקר מסתורי. עם לורנס פישבורן.

46 המושלמים (The Perfect 46) – מדען מנסה לייצר את ״הילד המושלם״ על-ידי זיווגים אופטימליים.

המושכים בחוטים (Puppet Fiction) – פארודיה גרמנית וקיצונית על החבובות. תייגו תחת ״WTF?!״.

במסגרת דיסטופיה (בקצרה ובציפייה להרחבה של אור בפוסט נפרד) :

רובר (The Rover) – הניאו-מערבון האוסטרלי המצויין שהתמוגגתי ממנו בירושלים, מאת דייויד מישוד.

השער (Oculus) – סרט האימה המדובר של 2014, שיחוק תוכניה שאור רמז על בואו בסיכום המחצית.

קילרז (Killers) – קצת יפן ואינדונזיה לנשמה. סיפור על קשר פסיכוטי בין רוצח ועיתונאי העוקב אחריו.

הפולחן (The Sacrament) – מוקומנטרי-אימה על שלושה צעירים היוצאים לחקור כת מבפנים.

חיים דוממים (Still Life) – מותחן אימה ארגנטינאי עם טוויסט טבעוני, בו הבקר נוקם במגדליו.

סאגת גשטטן: עלייתה של לטאת פרידל (Die Gstettensaga: The Rise of Echsenfriedl) – מסתבר שסין נלחמה בגוגל, העולם נחרב, וכעת שניים מן הניצולים יוצאים למצוא מפלצת אגדית.

זומבונים (Zombeavers) – בונים שהם זומבים נגד סטודנטים בחופשה. ״WTF?!״ כבר אמרתי?

קלאסיקות ועוד

רצועת הקלאסיקות של הפסטיבל היא הזדמנות נהדרת לחזות שוב בפלאים קולנועיים על מסך גדול, ובאוטופיה לא תמיד הולכים אל ראשית ימי הקולנוע כדי להעניק לסרט כלשהו מעמד קאנוני (בשנה שעברה הוקרן, לדוגמה, ״דוני דארקו״). השנה המשבצת טרם נחשפה במלואה, אבל יש כבר שני שמות שמותר לי לגלות. הראשון הוא פארודיית החלל ההיסטרית ״Spaceballs״ של האשף מל ברוקס, אחד מאותם סרטים שיהיה מאוד קשה להתאפק מלצעוק את רוב הבדיחות בו בקול רם בזמן ההקרנה, וזאת למרות שהן בנות 27 כבר. הסרט הקלאסי השני שאפשר לחשוף הוא יצירת המופת המונפשת והמכוננת ״Ghost in the Shell" של מאמורו אושיי משנת 1995. הסרט הזה, המבוסס על קומיקס יפני, הוא לגמרי שנות התשעים במיטבן, ולא רק כי הוא מקושר אוטומטית ללהיט האלקטרוני King of My Castle.

לגבי הקלאסיקות האחרות, נחכה בסבלנות להודעה הרשמית לעיתונות, אבל רק ארמוז שאפשר לצפות להוליווד בשיאה. החברים באוטופיה אישרו להציג את שתי הקלאסיקות הנוספות של השנה, אז כפי שכתבתי ומחקתי – הוליווד כפי שכולנו אוהבים. זה מתחיל עם ״ברזיל״ (Brazil) של טרי גיליאם, שנדמה לי מהתמונות בלבד שפשוט יילך נהדר עם סרט הפתיחה, כלומר עם החדש של הבמאי היצירתי. חלפו כמעט 30 שנה מאז יצירת הפאר הזו הוקרנה לראשונה, אז יהיה מעניין לראות איך היא מחזיקה מעמד. מבחינה ויזואלית יש לי הרגשה שעדיין מדובר באחד הסרטים המרהיבים שנוצרו.

הסרט הרביעי, והגדול מכולם עבורי, ברשימה הקלאסית הוא ״הנוסע השמיני״ (Alien). מותחן המד״ב/אימה המצמרר של רידלי סקוט הוא גם ה״עתיק״ ביותר ברצועה (1979) ואני יכול להגיד בוודאות שהוא לא רק שורד את מבחן הזמן, אלא הופך את כל סאגת ״פרומתאוס״ למיותרת משום שאין צורך לחדש סרט שלא מתיישן. למרות שמבין ארבעת סרטי ״הנוסע״ המקוריים ליבי עם השני (של ג׳יימס קמרון), הכל הרי התחיל בפגישה הראשונה של צופי הקולנוע עם סיגורני וויבר ומאבקה באם-החייזרית המזוויעה מכל, ושלל המוטיבים המשלימים של אמהות בבעתה כמו החייזר מסוג ״גאט-באסטר״ שהפך לאיקוני. צפיית חובה, ממש כמו ״בלייד ראנר״, גם הוא של סקוט, שהועלה באוב בפסטיבל אשתקד.

כמובן שיש עוד מקום להתייחס לפעילויות הנוספות של הפסטיבל, כמו למשל לעובדה שיוגש זו השנה השישית מענק פיתוח לסרט עלילתי באורך מלא (הגשות עד יום ראשון ה-24.8, אגב), וזו השנה השנייה לשיתוף הפעולה עם קרן רבינוביץ', במסגרתו יוגש מענק הפקה לסרט גמר של סטודנטים. מה שמזכיר לי שמגיע יחס גם לסרטים הקצרים הישראלים והבינלאומיים שלא הזכרתי אפילו, ואולי גם פירוט יתר בנוגע לסרטים שכן ציינתי. אבל יש לנו עוד חודש שלם כאן בבלוג בו אפשר לעשות זאת, אז אל תחשבו שלא ננצל אותו.