• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

דאבל פיצ'ר: "נברסקה" ו"רובוקופ"

12 בפברואר 2014 מאת אור סיגולי

מתוך ארבעת הסרטים שיצאו לבתי הקולנוע בשבוע שעבר, רק שניים מהם מככבים בפינתינו. הסיבה לכך שהיא שטרם הספקתי לראות את "הדייט שהביך אותי" (That Awkward Moment), ולעומת זאת, "השורד האחרון" הוא סרט מרגיז מדי בשביל להתייחס אליו פעמיים, ואת דעתי הנחרצת תוכלו לקרוא בסקירה עליו. מה גם שאם תקראו תדעו בדיוק מהו הדאבל פיצ'ר המושלם בשבילו.

זה משאיר אותנו עם "נברסקה" ו"רובוקופ", והאמת היא שלשניהם אפשר למצוא המון סרטים מלווים, בגלל הסוגה המאוד מסויימת שלהם, אבל מכיוון שבשבוע שעבר הלכתי על המובן מאליו, השנה ניסיתי לעשות לקחת למקומות קצת יותר רחוקים.
"נברסקה" הוא סרטו של אלכסנדר פיין, הוא סרט על יחסי אב-ובנו, סרט על זיקנה, סרט מסע, סרט בשחור-לבן, ואחד מסרטי האוסקרים של השנה. האופציות בלתי נגמרות.
כך גם אצל "רובוקופ", הסרט הכי שונה מ"נברסקה" שאפשר לעלות על הדעת. כסרט אקשן, סרט מד"ב, סרט גיבור-על, רימייק לסרט מהאייטיז, אתחול פרנצ'ייז וסרט על רובוטים, גם הוא מצטרף לשושלת די נרחבת של סרטים. גם עליו יצא לי לכתוב בהרחבה, אבל דווקא בדאבל פיצ'ר הלכתי על כיוון שלא הזכרתי בה.

הסרט המרכזי: "נברסקה" (Nebraska)
אלכסנדר פיין ממשיך לא לפספס. אני לא חושב שהוא עדיין עשה איזו יצירת מופת שמגיע לה מקום בדברי ימי הקולנוע, אבל אהבתי מאוד את כל סרטיו, באופן כזה או אחר (מלבד סרטו הראשון, "החברים של רות", אותו לא ראיתי). האהוב עלי מכולם עד כה הוא "דרכים צדדיות" (Sideways), אם שאלתם.
ב"נברסקה" יוצאים גבר מזדקן, שצלילות דעתו מתדרדרת, ובנו הצעיר, למסע חוצה מדינה בעקבות גחמה של האב. הסרט מצולם בשחור-לבן ממצלמתו של פדון פפמייקל ומלווה במוזיקה מקסימה של מארק אורטון.
אני מאוד אהבתי את הסרט, על אף שהוא נראה לפעמים כמו "המיטב של" סרטי פיין עד כה. יש בו משהו מיוחד, שלקח אותי לקולנוע של שנות ה-70, במיוחד "רסיסי חיים" (Five Easy Pieces) עם ג'ק ניקולסון ובאיזשהו מקום גם "קאובוי של חצות" (1969, אבל נחשב בכל זאת). העניין הזה יחד עם החיבה שלי לקולנוע שמתעסק בפנים-אמריקה, בעיירות הנידחות ובאנשים ה"לא חשובים", הפך את "נברסקה" לחוויה נהדרת בשבילי, אם כי לא מושלמת בשום דרך. בחלקים הפחות נעימים, אני כן הרגשתי שפיין צוחק על הדמויות שלו, ושלעיתים העלילה מתקדמת בכוח, ושכמה דברים קורים רק כדי שהסרט ימשיך. אבל זה בקטנה. לסרט כמה סצנות מקסימות ורגעים בלתי נשכחים, והופעה מצויינת של כל הקאסט במיוחד וויל פורטה בתפקיד הראשי כבן המסור, וג'וּן סקוויב בתור אימו. אני חושב שהיא המועמדת המועדפת עליי לזכייה בקטגוריית שחקנית המשנה.
"נברסקה" מועמד לשישה פרסי אוסקר בקטגוריות הסרט הטוב ביותר, הבימוי, השחקן הראשי (ברוס דרן), שחקנית המשנה (ג'ון סקוויב), התסריט המקורי והצילום. על הקטגוריה האחרונה אנחנו נדבר בדיוק עכשיו.
עופר כתב את הסקירה שלו.

הדאבל פיצ'ר: "מייל לאור ירח" (Moonlight Mile)
פדון פפמייקל הוא הצלם המועמד לאוסקר של "נברסקה". זוהי מועמדותו הראשונה לאוסקר על אף קריירה די מרשימה, הכוללת למשל את "משחקי שלטון", "3:10 ליומה", "הולך בדרכי" ו"מלון מיליון הדולר" הביזארי של ווים ונדרס. בקרוב יצא אצלנו שיתוף הפעולה השני שלו עם ג'ורג' קלוני (כבמאי), "ציידי האוצרות".
הסרט הראשון שראיתי של פפמייקל, ושסקרן אותי מאוד לגביו היה "מייל לאור ירח" משנת 2002, ועל אף שאין הרבה קשר בין הסיפור, הדמויות, או אפילו הסגנון הקולנועי שלו ושל "נברסקה", שני הסרטים מאוד הזכירו לי זה את זה, כנראה בגלל המיקום התרבותי והגיאוגרפי של עלילתם. לכן, הדאבל פיצ'ר יוקדש לצלם פפמייקל המוכשר, על אף שבעיני הוא המועמד החלש ביותר מבין כל חמישיית האוסקר השנה.

אני לא בטוח כמה מכירים את הסרט הזה, שיצא ונשכח בשנת 2002, אבל אני ראיתי אותו במקרה בקולנוע והתאהבתי בו לגמרי, וממרומי גיל 19 לא הצלחתי להבין איך כולם מתעלמים ממנו. ראיתי אותו שוב לאחר כמה שנים וההתלהבות אכן ירדה, אבל אני עדיין חושב שהוא לא זכה ליחס המגיע לו.
ג'ייק ג'ילנהאל, שנה אחרי "דוני דארקו"/שלוש שנים לפני "הר ברוקבק", מגלם את ג'ו, בחור צעיר בעיירה אמריקנית קטנה שארוסתו נהרגה בשוד מזדמן וחסר משמעות, זמן קצר לפני חתונתם המיועדת. הסרט מתרכז ביחסים המצחיקים/מרגשים/תלותיים/מורכבים של ג'ו עם הוריה של ארוסתו המתה, בגילומם של דסטין הופמן וסוזן סרנדון, בתפקידה הטוב-באמת האחרון עד כה, כמו גם בבחורה חדשה שנכנסת לחייו בגילומה של אלן פומפאו הצעירה, שלימים תהפוך להיות מרדית' גריי. ומסתבר שפעם היא ידעה לשחק.

יש משהו נורא פשוט ועדין ב"מייל לאור ירח", והוא כתוב ומשוחק נהדר. בנוסף, פפמייקל עושה שם את אחת מעבודותיו הגדולות ביותר. הבחור באמת יודע איך להוציא הרבה ממה שנראה כמו מעט. הסרט הזה הוא בסופה של דבר מלודרמה טובת לב, אבל ככזו הוא באמת נהדר. ביים: בראד סילברלינג ("סדרה של צרות")

df-n-mm

הסרט המרכזי: "רובוקופ" (RoboCop)
האתחול המחודש לסדרת הסרטים שהחלה בסוף האייטיז על השוטר שמקבל כוחות על בעזרת מיטב הטכנולוגיה העתידנית, הוא מסוג הסרטים שבעיקר אפשר לשמוח שהם לא גרועים כמו שחשבנו שיהיו. למעשה, די נהנתי ממנו, כפי שאתם יכולים להיווכח.
"רובוקופ" – אם משום מה פספסתם – הוא סיפורו של אלכס מרפי, שוטר מצטיין שנפצע בהתנקשות אחרי שדלק אחרי רב-פושעים חסר רחמים. בעקבות התערבות של תאגיד חזק שמנסה להפוך את השיטור הקהילתי לרובוטי, גופו של מרפי משוחזר ומשופץ למגה מכונת מלחמה.
הסרט שביים ז'וזה פאדיליה עושה עבודה לא ראה בבניית דרמה (לרוב על חשבון האקשן) אבל מה שבעיקר מעניין הוא שיש לו דברים להגיד, או לשאול, שזה ממש לא מובן מאליו בסוג כזה של קולנוע.

הדאבל פיצ'ר: "השליח ממנצ'וריה" (The Manchurian Candidate)
אחד הנושאים בהם מתעסק "רובוקופ" מודל 2014 הוא עניין הבחירה החופשית, ההשתלטות של בעלי השררה על מוחו של האזרח, והדרך בה אנחנו מתומרנים בין אם באופן ישיר על ידי מפעיל מרוחק, או באופן עקיף על ידי התקשורת והתאגידים. הוא מתעסק גם בהפיכת אדם לגיבור ובדרך בה אנחנו מנציחים וחוגגים את המודלים שלנו, וכמובן, מי זה שקובע לנו אותם.
הסרט הכי טוב בהיסטוריה של הקולנוע שמתעסק בשני הנושאים האלה בדיוק הוא יצירת המופת המטרידה של ג'ון פרנקנהיימר משנת 1962, "השליח ממנצ'וריה", המבוסס על ספרו של ריצ'ארד קונדון, ובו חייל ששרד את מלחמת קוריאה חוזר הביתה אל אימו המעורבת פוליטית, ואל המילייה של וושינגטון, שם גם לו מתוכנן עתיד מזהיר. עם זאת, סיוטים מוזרים מימיו במלחמה לא נותנים לו מנוח, עד שלחרדתו הוא מגלה שהוא חלק ממזימה מעוותת במיוחד.
לורנס הארווי הוא ריימונד שאו, הגיבור, ואת אמו מגלמת אנג'לה לנסברי שהייתה מועמדת על כך לאוסקר (באופן משעשע למדי, לנסברי הייתה מבוגרת מהארווי רק בשלוש שנים…). זוהי המועמדות היחידה של הסרט, יחד עם עבודת העריכה של פריס וובסטר. עוד משחקים בסרט: פרנק סינטרה וג'נט לי.
"השליח ממנצ'וריה" עובד שוב לקולנוע באופן נחות בהרבה, בבימויו של ג'ונתן דמי, עם דנזל וושינגטון ומריל סטריפ בתפקידים הראשיים.

כמובן שמבחינה קולנועית "השליח ממנצ'וריה" מתעלה באופן קיצוני מעל "רובוקופ" החדש, אבל לזכות האחרון יאמר שהוא כן מתייחס לנושאים האלה ברצינות עד כמה שמתאפשר לו. שניהם מעניינים מאוד כסרטי על אתוס הגיבור החברתי, וכמובן, הבחירה האישית.

df-r-tmc

השאר תגובה