"הרוג את יקיריך", סקירה

בשנת 1945 התפרסם הרומן בעל השם המופלא "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" (And the Hippos Were Boiled in Their Tanks) אותו כתבו במשותף שני סופרים שבעתיד יהפכו להיות מהצירים המרכזיים ביותר בספרות האמריקנית, ג'ק קרואק ו-וויליאם ס. בורוז.
הספר מסופר בשני קולות ומתאר את השתלשלות העניינים שהביאה בחור צעיר לרצוח גבר אותו הכיר. העלילה התבססה על מקרה אמיתי – אם כי שני הסופרים התוודו על כך רק שנים לאחר מכן – בו היו מעורבים לוסיאן קר ודיויד קמרר, שהיו חלק מחבריהם של שני הסופרים.
הסרט "הרוג את יקיריך" (Kill Your Darlings) מספר גם הוא את השתלשלות האירועים שהביאו לרצח אך אין זו העלילה המרכזית בו, והוא משתמש בקרואק ובורוז כדמויות משנה.
הסרט מביא צד נוסף בסיפור ומציב אותה במרכז, גם הוא של חבר משמעותי בקבוצה הזו, המשורר אלן גינזבורג, שדרכו אנחנו נחשפים ללוסיאן קר, לקמרר, לבורוז, קרואק ועוד כל מיני אנשים בסצנת הספרות הניו יורקית של אמצע המאה הקודמת.

קרואק התפרסם לאחר מכן בזכות הרומן של "בדרכים" (שזכה לעיבוד קולנועי כושל לפני שנתיים), ובורוז בזכות "ארוחה עירומה" ו"ג'אנקי", כמו בזכות העבדה שהרג את אשתו בטעות. אל תתפסו אותי במילה, אבל בעיני בורוז הוא אחד מהאנשים עם החיים הכי מרתקים בתרבות המודרנית, ולא פלא שהוא הצית את דמיונם של במאים רבים. לראייה, גאס ואן סאנט ליהק אותו לתפקיד קטן בסרטו השני "דראגסטור קאובוי".

קשה לומר בדיוק על מה "הרוג את יקיריך", והאם מדובר בסיפור אהבה, מותחן פסיכולוגי, ביוגרפיה, סיפור התבגרות או פרשיית רצח. הוא מעט מכל הדברים האלו ועוד יותר. זוהי בעיני חולשתו המרכזית של הסרט שעל אף מספר בחירות קולנועיות מצויינות וכמה רגעים חזקים, משאיר תחושה של ריחוק.

אלן גינזבורג (דניאל רדקליף, ושום מילה על הארי פוטר) מתקבל לאוניברסיטת קולומביה ונוטש את אמו המעורערת (ג'ניפר ג'ייסון לי) ואת אביו הסופר המשורר המפורסם (דיויד קרוס, שכנראה ביד המקרה, לוהק לכאן לאחר שגילם בעצמו את דמותו של גינזבורג הבן בתפקיד קטן ב"אני לא שם" של טוד היינז).
בימיו הראשונים באוניברסיטה הוא נתקל בדמיאן קר, בחור כריזמטי ומשוחרר מדי, ומפתח איתו מערכת יחסים שלגמרי נראה כלקוחה מספר של פטרישיה הייסמית', או יותר מדוייק, מבוססת על מערכת היחסים המבלבלת של טום ריפלי ודיקי גרינליף ב"הכשרון של מר ריפלי". בין השניים יש משיכה עזה שלא ברור האם היא חד צדדית והאם היא אי פעם תבוא לידי מימוש. תמיד מתכון לבעיות.
גינזבורג הצעיר נשאב לתוך קבוצת חבריו של קר, בינהם בורוז וקרואק, ויחד הם חולמים לשנות את עולם הכתיבה האמריקנית, ולהדוף החוצה סופרים פופולריים ופורמליסטיים.

אותי הסרט סיקרן כבר בשלב בו הוקרן בפסטיבל טורונטו האחרון, מכיוון שכל קבוצת ה-Beat (קבוצת הסופרים שקרואק הנהיג) היא נושא שתמיד ריתק אותי. סביר להניח שאם לא שמעתם על הזרם הספרותי הזה, או ששמעתם ואתם לא ממש מתעניינים בו, "הרוג את יקיריך" יפספס אתכם בשלב די מוקדם. בהחלט קל ואפשרי לעקוב אחרי הסרט גם אם אתם לא בקיאים בביוגרפיה של הדמויות האמיתיות, אבל נדמה שהסרט כן מנסה להוציא מצופיו חיוך קטן ואישי כאשר הוא מתייחס לאירועים עתידיים, או להיסטוריה הכללית של דור הביט.
הסרט מאוהב לחלוטין באווירה שמאפיינת את אורח חייהם של אותם ניו יורקרים צעירים (ההיפסטרים המקוריים, אגב). אווירה שכוללת טשטוש הכרה מוחלט וחופש סגנוני גם ביצירותיהם וגם בדרך בהם חיו את חייהם. הסרט מזגזג בין סגנונות מוזיקליים פרועים ולא תמיד קשורים, זוויות צילום מוזרות, עריכה מבולבלת בכוונה וכתיבה תסריטאית יחסית משוחררת. האלמנטים האלו טומנים בחובם מגניבות רבה, אבל בסופו של דבר נתפסו אצלי כגחמתיים. אם לחזור לסרט אחר שהקסים אותנו לאחרונה, "פרנסס הא", הוא מצליח להעביר את החוויה הזו אבל בכל זאת שומר על איזושהי אחידות שמאפשרת להתחבר אליו ולהבין אותו לא משנה מהו גילך. גם "החולמים" של ברטולוצ'י – סרט שאני נמנה על מעריציו הבודדים – הוא נסיון מוצלח יותר, על אף שהוא מתרכז באווירת הגל החדש של הקולנוע הצרפתי, ו"הרוג את יקיריך" בספירה הספרותית הניו יורקית שהקדימה אותו בשני עשורים.

זהו סרטו הראשון של ג'ון קרוקידאס, שנדמה שמקנא מאוד בסגנון החיים הצעיר והמסעיר ההוא, אבל לא מצליח באמת להיות חלק ממנו, רק לחוות אותו מבחוץ, כמו איזו גלויה, או וידיאו-קליפ, המנסה לשחזר תפיסה מחשבתית אך לא באמת להבין ולהרגיש אותה. זה מייצר איזושהי תחושת חריקה, או התאמצות אפילו, להיות משוחרר וצעיר, אבל נותר מוזיאוני וקפוא.
בהחלט יש רגעים מצויינים בסרט, כמו למשל סצנת הפאב שנשאבת לתוך תודעתו של גינזבורג, והצילום אכן מרשים, אבל אלו רק רגעים. במבט כללי, הסרט לא עושה חיים קלים לצופיו בניסיון להיכנס באמת למוחם של היוצרים הצעירים.

רדקליף לא רע בתפקיד הראשי, אבל עדיין קשה לו לסחוב סרט על כתפיו. דיין דיהיין כלוסיאן מרשים הרבה יותר גם בגלל הדמות הפרועה שהוא מגלם, גם בגלל מראהו החיצוני המושך-מרתיע, וגם בגלל שהוא שחקן טוב יותר. דיהיין פרץ בזכות סרט הפנטזיה "כרוניקה בזמן אמת" (Chronicles), ולאחרונה ראינו אותו עושה תפקיד מצויין ב"המקום בתוך היער" (The Place behind the Pines).
המוצלח מבין הצוות – כאילו שזה מפתיע מישהו – הוא בן פוסטר, בקלות אחד השחקנים הטובים ביותר שפועלים כיום. פוסטר משתתף גם בסרט נוסף שיעלה בקרוב, "השורד האחרון" (The Lone Survivor), וגם שם הוא מצליח להפיח חיים ברגעים שלא היו עובדים לולא נוכחותו.

אני בהחלט מאמין שההנאה שלי מרוב "הרוג את יקיריך" קשורה בעיקר למשיכה שלי לדמויות ולעולם אותו הוא מביא. כאמור, עשו את זה טוב יותר בעבר בין אם ביחס ישיר לסיפור של הדור ה-Beat או בחוויה הכללית, אבל יש בו מספיק כדי לעורר השראה ולהביא קול של במאי חדש ומסקרן.