פרסי אופיר 2013: המועמדים

במסדרונות האקדמיה – עסקים כרגיל. במסדרונות סריטה – הלם קל, אכזבה קשה. הבוקר (ג') בשעה 11:00 לערך, הוכרזו המועמדים והמועמדות לפרסי אופיר 2013, או האופירים במהדורתם ה-24 אם תרצו. אור ואני (אורון) היינו שם, ביפו של שעות הבוקר, כדי להביא לכם פוסט זה, שהוא פרי מאמצינו המשותף.

כזכור, את עונת האופיר הנוכחית התחלנו באפריל, עם רשימה עצומה וראשונית של 31 סרטים עלילתיים ו-33 תיעודיים (והחל מהשנה, גם 55 קצרים). מאז נשרו 4 סרטים עלילתיים באורך מלא ("לוויה בצהריים", "מבצע חמניה", "משפחה חדשה" ו-"עולם אחר" – אנחנו מקווים שתשובו בשנה הבאה), הקטגוריה של הסרטים קצרים צומצמה ל-14 מתמודדים, ובראשית החודש יצאנו לדרך ברצינות עם 27 הסרטים הישראלים של השנה הזו. מספר זה צומצם בהרבה והסרטים חולקו לחמישיות המסורתיות בכל אחת מ-15 הקטגוריות של פרסי האופיר (מצבים של תיקו יצרו השנה כמה שישיות, ואפילו שביעיה) בנוסף לקטגוריה התיעודית והקצרה. אם קראתן וקראתם אותנו בחודשים האחרונים, ודאי תצליחו לנחש למי החזקנו היום אצבעות (כסוסות ציפורניים מרוב ציפייה), ואם לא, אני ממליץ להיעזר בשני הפוסטים המסורתיים שלנו – שמעו נא תחינתי, וכמובן נבחרת החלומות של סריטה. וכעת, לאחר שנחשפו כל המועמדים בכל הקטגוריות, אנחנו לא ממש יודעים אם לצחוק או לבכות. הרשימה המלאה, וכמה הגיגי בזק – אחרי הקפיצה.

והמועמדים לפרסי אופיר 2013 הם:

הסרט הטוב ביותר
"בית לחם"
"הבן של אלוהים"
"לצוד פילים"
"סוכריות"
"שש פעמים"

פרינג'/גרילה
"אני ביאליק"
"פנתר לבן"

אפשר לספור זאת כשבעה מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. שימו לב מי חסר. כן, "מי מפחד מהזאב הרע", הסרט שחצי אמריקה כבר שמעה עליו, לא יוכל לייצג אותנו השנה באוסקר האמריקאי. בעיניי מדובר בלא פחות מהצהרת עמדה של האקדמיה הישראלית, בייחוד אם לוקחים בחשבון את שאר הקטגוריות. ארחיב על כך בהמשך.
בקטגוריית הפרינג'/גרילה היה השנה תיקו בין סרטו של אביב טלמור, לזה דני רייספלד ושוב, כמו בשנה שעברה, נמחקו כל יתר סרטי הפרינג'/גרילה ואלה שכן נכנסו, בעצם מתמודדים על הזכות להפסיד – כי אין להם שום מועמדויות אחרות! אנחנו ממשיכים לקרוא לשינוי השיטה בקטגוריה הזו. במיוחד כאשר הפעם האחים אדרי, שני השמות החזקים ביותר בתעשייה המקומית, נמצאים מאחורי אחד מסרטי הפרינג' האלה ("פנתר לבן"). הלוואי שייצא כבר לאקרנים ונוכל לכתוב עליו בפירוט.
מה עוד אפשר להגיד על החמישיה? נמצאים כאן כל החשודים המיידים ובמשבצות הרגילות – סרט סכסוך ("בית לחם"), דרמה קומית מרגשת ("הבן של אלוהים"), סרט אוונגרד של יוצר מוערך ("סוכריות"), סרט אמנותי צעיר ובועט ("שש פעמים"), וקומדיה מחממת לב, עם נטיה לשובבות ("לצוד פילים"). בכל שנה אחרת, לא חמישיה רעה בכלל. אבל בשנה כמו השנה, מותר ואף רצוי להתאכזב מעט. אך לא יותר מדי, כי מיד מגיעות שאר הקטגוריות.

הבימוי הטוב ביותר
"בית לחם" – יובל אדלר, עלי וואקד
"הנוער" – תום שובל
"מי מפחד מהזאב הרע" – אהרון קשלס, נבות פפושדו
"סוכריות" – יוסף פיצ'חדזה
"שש פעמים" – יונתן גורפינקל

השוני מקטגוריית הסרט – "הנוער" ו"מי מפחד מהזאב הרע" בפנים, "הבן של אלוהים" ו"לצוד פילים" בחוץ. איך קרה ואין קורלציה בין הקטגוריות שנוטות ללכת יד ביד? אם אני צריך לענות מהר ובלי לחשוב יותר מדי, מדובר בשני סרטים מעט פחות מיינסטרימיים, שכנראה פחות התאימו לדעת חברי האקדמיה לקטגוריה הראשית, אבל עבודת הבימוי בהם מורגשת יותר (לטובה, כמובן). במחשבה נוספת, אני מוכרח לכתוב שהאקדמיה הזכירה השנה לדור הצעיר למי באמת שייך המוסד הזה. רוצים הכרה על פועלכם, במאים צעירים? אין בעיה, אבל עד פרס הסרט. שלא תגיעו בטעות לאוסקר.

השחקן הראשי הטוב ביותר
שאדי מרעי, "בית לחם"
מכרם חורי, "הבן של אלוהים"
ששון גבאי, "לצוד פילים"
צחי גראד, "מי מפחד מהזאב הרע"
אלון אבוטבול, "מקום בגן עדן"

שני ותיקים (גבאי, חורי) שני ותיקים רק קצת פחות (גראד, אבוטבול) ופנים חדשות (מרעי). יופי של קטגוריה, מאיפה שאני נמצא. שימו לב שאבוטבול הועדף על תפקידו ב"מקום בגן עדן" על פני "ההיא שחוזרת הביתה", ייתכן ובשל העובדה שבסרטו של יוסי מדמוני הוא מגלם את אותה הדמות על פני עשורים רבים ובאופן מרשים. בנוסף, חורי מועמד על "הבן של אלוהים" ולא על "סוכריות", כנראה משום שבראשון הוא נושא את הסרט על כתפיו ובמקרה השני מדובר בסרט אנסמבל.

השחקנית הראשית הטובה ביותר
טלי שרון, "ההיא שחוזרת הביתה"
ריימונד אמסלם, "כידון"
רותם זיסמן-כהן, "מקום בגן עדן"
יובל שרף, "פלאות"
ריימונד אמסלם, "פלסטלינה"
סיון לוי, "שש פעמים"

שש מועמדות. דאבל לאמסלם, יקירת הבלוג. למרות שקשה לומר שהיא שחקנית ראשית ב"כידון", אבל מילא. מצד שני, גם רותם זיסמן-כהן (מועמדת קבועה באופירים וברציפות זה מספר שנים), לא בדיוק עושה תפקיד ראשי ב"מקום בגן עדן". הקרב יהיה מר ולדעתי יתרכז בטלי שרון, שמובילה את סרטה של מיה דרייפוס, וסיון לוי, שנושאת על גבה את סרטם של גורפינקל וסגל. אמסלם יכולה להפתיע.

שחקן המשנה הטוב ביותר
צחי הלוי, "בית לחם"
זהר שטראוס, "הבן של אלוהים"
מוני מושונוב, "לצוד פילים"
דבל'ה גליקמן, "מי מפחד מהזאב הרע"
מוני מושונוב, "סוכריות"

ועוד דאבל, הפעם למושונוב. לו היה "מעל לגבעה" זוכה להתייחסות מצד האקדמיה, ייתכן והיה מועמד גם שלוש פעמים באותה השנה. מוני יתחרה בעיקר מול עצמו, ומול חברו מימי "זהו זה", גליקמן, בתפקיד גונב ההצגה ב"מי מפחד מהזאב הרע". הלוי ושטראוס בהחלט במצב של הפתעה אפשרית ומייצגים את דורם. קטגוריה מעט חלשה מאחותה הראשית, אבל קשה לבוא אליה בתלונות.

שחקנית המשנה הטובה ביותר
לאורה ריבלין, "ההיא שחוזרת הביתה"
שירילי דשא, "הנוער"
רותם זיסמן-כהן, "לצוד פילים"
אהובה קרן, "מפריח היונים"
קרן ברגר, "מקום בגן עדן"
חנה לסלאו, "פלסטלינה"

שוב שש מועמדות. מישהו עוד עלול לחשוב שהייתה שנה מדהימה במיוחד בכל הנוגע לתפקידים נשיים בקולנוע הישראלי השנה. אך לדעתי, הסרטים עצמם מוכיחים אחרת. את הרשימה מרכיבות שלוש אמהות (ריבלין, דשא, קרן) דודה מצחיקולה (לסלאו) ושתי נשים שזוכות ליחס משפיל מצד גברים (ברגר, וזיסמן-כהן, שמככבת גם בקטגוריה הראשית). אני סופר-מבסוט מהמועמדות של ברגר, גם אם זה לא על הסרט שרציתי וחשבתי שתהיה מועמדת עליו ("בננות").

התסריט הטוב ביותר
"בית לחם" – יובל אדלר
"לצוד פילים" – רשף ורגב לוי
"מי מפחד מהזאב הרע" – אהרון קשלס, נבות פפושדו
"מקום בגן עדן" – יוסי מדמוני
"שש פעמים" – רונה סגל

הקטגוריה הכי רגישה לליבנו בסריטה, שהפעם ממש שברה אותו לשניים. יש לנו כאן דרמת מתח ("בית לחם"), קומדיה מטורפת ("לצוד פילים"), מותחן קומי ("מי מפחד מהזאב הרע"), דרמת נעורים מטרידה ("שש פעמים") ואפוס שאפתני שאני מתקשה לזכור כמותו בקולנוע הישראלי החדש, מבחינת רוחב היריעה התסריטאית ("מקום בגן עדן"). האם כולם תסריטים טובים בעיניי? לא אשקר, התשובה היא "וואו, מה זה לא!". האם הם מייצגים גיוון ונטייה לכיוונים ז'אנריים ומיוחדים יותר? לגמרי, ועל כן אני שמח.

הצילום הטוב ביותר
"בית לחם" – ירון שרף
"מי מפחד מהזאב הרע" – גיורא ביח
"מקום בגן עדן" – בועז יהונתן יעקב
"פלסטלינה" – שי גולדמן
"שש פעמים" – שרק דה מאיו

בדרך כלל, קטגוריה חזקה מאוד באופירים. והשנה? קרב ענקים, בין זוכים ומועמדים לשעבר. מיטב צלמי ישראל, לא פחות. אבל משהו בכל זאת מוזר לי. יש כאן שני סרטים שנוטים אל המרהיב – בין אם הפיוטי-חלומי ("מקום בגן עדן") או הווירטואוזי-אקסטרווגנטי ("מי מפחד"), ושניים שהולכים על הרועד, הקלאוסטרופובי, האינטימי והמלחיץ ("בית לחם" ו"שש פעמים"). בעצם, אולי זה יותר מעניין מאשר מוזר.

העריכה הטובה ביותר
"בית לחם" – רון עומר
"הנוער" – ז'ואל אלכסיס
"מי מפחד מהזאב הרע" – אסף קורמן
"סוכריות" – דב שטויר
"שש פעמים" – אריק להב לייבוביץ'

כמו בקטגוריה-אחות, הצילום, השמות כאן מפוצצים למדי. חסרה רק מכונת האופירים עינת גלזר-זרחין כדי באמת לסגור רשימה של כמה מגדולי ובולטי העורכים והעורכות בארץ. שימו לב כי החמישיה הזו זהה לחמישיית הבימוי, מאותן סיבות ככל הנראה. הסרטים הללו יותר הרשימו טכנית את חברי האקדמיה משתי הקומדיות של פרס הסרט, אבל ככל הנראה לא מספיק נגעו בליבם. שנה עצומה לעריכה בעיניי. עצומה.

עיצוב התלבושות הטוב ביותר
"מפריח היונים" – לי אלמביק
"מקום בגן עדן" – לאורה שיים
"סוכריות" – דורון אשכנזי
"פלסטלינה" – קרן רון, ירון אריה
"שש פעמים" – אדם קלדרון

מחוזם של הסרטים התקופתיים. יש כאן שלושה כאלה ("מפריח היונים", "מקום בגן עדן", "פלסטלינה"), יש את השיק הסוראליסטי של "סוכריות" ויש סרט על בני נוער שמתרחש בשנות האלפיים. ומועמד על תלבושות. ההתרגשות של לראות את האקדמיה מעריכה את מלאכת התלבושות ב"שש פעמים" לא תסולא בפז עבורי. אתם רואים חברי וחברות אקדמיה? כשאתם רוצים, אתם יכולים לצעוד עם הזמנים ולא רק להצביע אוטומטית. שאפו.

העיצוב האומנותי הטוב ביותר
"בית לחם" – יואב סיני
"מי מפחד מהזאב הרע" – ערד שאואט
"מפריח היונים" – מיגל מרקין
"מקום בגן עדן" – מיגל מרקין
"סוכריות" – יואב סיני
"שש פעמים" – אדם קלדרון

יחד עם התלבושות, הקטגוריה הזו משלימה צמד-חמד נוסף, אבל שיזפו את עיניכם בשוני ביניהן. קודם כל, תיקו נוסף יצר עוד קטגוריה משושה. אני מתחיל לתהות עם עודף התיקויים מרמז על מספר מצביעים נמוך. בכל מקרה, גם כאן התקופתיים שהוזכרו לעיל, יחד עם "מפריח היונים" שמצטרף אליהם. אני שב ומנשק וירטואלית את ידיהם של אלה שהצביעו ל"שש פעמים", שרובו ככולו מתרחש בחדרים של בני נוער, ובמיוחד את המצביעים ל"מי מפחד מהזאב הרע", בו ערד שאואט ("הערת שוליים") הרים סטים שאני לא זוכר כמותם בקולנוע הישראלי העכשווי. יואב סיני ומיגל מרקין שולטים בקטגוריה עם שתי מועמדויות כל אחד. אך האם יבטלו זה את זה ואולי גם את עצמם?

עיצוב פס הקול הטוב ביותר
"בית לחם" – אבי מזרחי, אשי מילוא
"כידון" – איתי אלוהב, גיל תורן
"מי מפחד מהזאב הרע" – דניאל שטרית, רונן נגל, לי זוהר
"מקום בגן עדן" – תולי חן, אלכס קלוד, דניאל מאיר
"סוכריות" – דוד ליס, גיל תורן, יוסי אפלבאום, ארז עיני שביט
"שש פעמים" – מוטי חפץ, איציק כהן, תומר קורן

שוב קטגוריה משושה, וכרגיל בישראל – מרובת שמות. הכל בגלל אי החלוקה המקובלת יותר לעיצוב סאונד ומיקס סאונד, כמו באוסקרים למשל (תשאלו את אור, הוא יודע להסביר את ההבדלים). לכן גם קשה לי לפענח מה בעצם קרה פה – יש כאן סרטים עם המון צילומי והקלטות חוץ מסובכות, כמו "בית לחם" ו"כידון", יש סרטים שעולם הסאונד שלהם מאוד בולט לטובה ("מי מפחד מהזאב הרע", "שש פעמים"). אזכיר רק שהפרס הזה נוטה ללכת יחד עם הקטגוריה הבאה.

המוזיקה הטובה ביותר
"בית לחם" – ישי אדר
"הבן של אלוהים" – אופיר ליבוביץ'
"מי מפחד מהזאב הרע" – חיים פרנק אילפמן
"מקום בגן עדן" – אופיר ליבוביץ'
"סוכריות" – בוריס מרצינובסקי

אכן, ארבע חפיפות עם הבת-דודה מעיצוב הפסקול. "הבן של אלוהים", שאכן נשען המון על המוזיקה שלו כדי לייצר את הרגש שהוא מבקש אצל צופיו, מחליף את "כידון" ואת "שש פעמים". גם "מקום בגן עדן" הולך לכיוון הזה, ולכן אין זה פלא ששניהם הולחנו על-ידי אותו אופיר ליבוביץ'. "סוכריות" בהחלט שימוש מוגבר בפסקול כדי ליצור את אווירת הסוראליזם / ריאליזם-פיוטי שבו, אבל נדמה לי שזה בעיקר דרך שירים מוכרים ולא רק המוזיקה המקורית. "בית לחם" גם הוא מכניס חזק לאווירה אותה הוא בונה לא רק דרך העיניים, אבל מבחינתי יש כאן פסקול אחד שהוא כמה וכמה ליגות מעל השאר, אז זה פשוט לא כוחות. לא מאמינים? לחצו והאזינו.

האיפור הטוב ביותר
"בית לחם" – אורלי רונן
"לצוד פילים" – אורלי רונן
"מי מפחד מהזאב הרע" – אלינור גיגי אדוני, דקלה שרעבי
"מקום בגן עדן" – רונית דוגו ארביב
"פלאות" – אתי בן-נון

הגענו אל הקטגוריות היותר חדשות באופירים. הוותיקה מביניהן (שנה שלישית) היא קטגוריית האיפור, שכפי שכתבתי כבר – מצדיקה את קיומה. יש לנו כאן את אלון אבוטבול מגיל 20 עד 70 ("מקום בגן עדן") מחד, וכמה מרגעי ה-gore המדממים בתולדות הקולנוע הישראלי ("מי מפחד מהזאב הרע"). יש לנו גם שתי זוכות אופיר לשעבר, על "כלבת", אתי בן-נון ואלינור גיגי אדוני. ומועמדות כפולה לאורלי רונן. לדעתי, זה יהיה קרב צמוד בין שני הסרטים הראשונים שציינתי. בולט בחסרונו: "בשר תותחים", סרט שבשבילו ובשביל שכמותו פחות או יותר נוסדה הקטגוריה הזו.

הליהוק הטוב ביותר
"בית לחם" – לירון זוהר, נעמה זלצמן
"הנוער" – אורית אזולאי
"לצוד פילים" – לירון זוהר, נעמה זלצמן
"מי מפחד מהזאב הרע" – לימור שמילה
"שש פעמים" – גלית אשכול

שנה שניה לקטגוריה זו, כאשר הזוכה של אשתקד, אזולאי, חוזרת עם עוד סרט מלוהק לעילא. זוהר וזלצמן מועמדות פעמיים, על סרטים עם קאסט לא קטן שאף זכה בלא מעט מועמדויות בקטגוריות המשחק. ישנה גם שמילה, עם הקאסט הלא גדול אך מפוצץ בשמות גדולים והופעות אורח נהדרות, והסוס השחור של הקטגוריה, אשכול, עם סרט שרוב רובו פרצופים לא מוכרים ששורפים את המסך. קרב מרתק זה יהיה.

הסרט הקצר הטוב ביותר
"איה" – עודד בן נון, מיכל ברזיס
"בבגה" – גן דה לנגה
"ברוכים הבאים ו… משתתפים בצערכם" – לאון פרודובסקי
"חופש גדול" – שרון מימון, טל גרניט
"חניה בצל" – אורי רום

הקטגוריה החדשה ביותר, שהתווספה רק השנה ואשר עליה הרחבתי ממש אתמול. שימו לב ששלושת הקצרים העצמאיים ("איה", "ברוכים הבאים ו…משתתפים בצערכם" ו-"חופש גדול") נכנסו לחמישיה. את הסטודנטים לקולנוע ייצגו "בבגה" הפנטסטי ו"חניה בצל", שיש בו יותר עלילה ובנייה דרמטית נכונה מאשר בחלק מן הסרטים הישראלים הארוכים שראיתי השנה.

הסרט התיעודי הטוב ביותר
"אילוף הגוררת" – ריקי שלח
"גן עדן" – רן טל
"זמן פוניבז'" – יהונתן אינדורסקי
"חמש מצלמות שבורות" – גיא דוידי
"לשכה 06" – יואב הלוי
"שומרי הסף" – דרור מורה

גם בקטגוריה התיעודית שישה מועמדים ולא חמישה. המון תיקויים השנה באופיר, כאמור. "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" ישחזרו את הדו-קרב שלהם מהקטגוריה המקבילה באוסקרים האמריקאיים, במה שהחל כעוד שנה מופלאה לקולנוע הישראלי התיעודי. הם, כמובן, יקוו לתוצאה שונה מאותו אוסקר, בתור שני הפייבוריטים הפעם. הסרטים האחרים בהחלט מסכמים נאמנה את השנה, עם יתרון קל ל"גן עדן" של רן טל.

פרס מפעל חיים – "הגשש החיוור"

השנה יתכבדו בפרס גברי בנאי, שייקה לוי וישראל פוליאקוב ז"ל, על פועלם הקולנועי בתור שלישיית "הגשש החיוור" בסרטים כמו "גבעת חלפון אינה עונה", "הקרב על הועד" ו"התרוממות", וגם לחוד – פולי ב"למראית עין", שייקה ב"העולם מצחיק" אשתקד (סרט שכולו מוקדש ובנוי על טהרת הערצת הגשש) וגברי ב"פלאות" ממש השנה, אם למנות מספר דוגמאות. צמד הגששים שהגיע אל מסיבת העיתונאים הצחיק וריגש, כהרגלם בקודש.

אז מה היה לנו? סיכום מועמדויות ומחשבות לסיום

"בית לחם" – 12 מועמדויות (סרט, בימוי, ראשי, משנה, תסריט, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב, איפור, מוזיקה, פסקול)
"מי מפחד מהזאב הרע" – 11 (בימוי, ראשי, משנה, תסריט, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב, איפור, מוזיקה, פסקול)
"שש פעמים" – 10 (סרט, בימוי, ראשית, תסריט, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב, תלבושות, פסקול)
"מקום בגן עדן" – 10 (ראשי, ראשית, משנית, תסריט, צילום, עיצוב, תלבושות, איפור, מוזיקה, פסקול)
"סוכריות" – 8 (סרט, בימוי, משנה, עריכה, תלבושות, עיצוב, מוזיקה, פסקול)
"לצוד פילים" – 7 (סרט, ראשי, משנה, משנית, תסריט, איפור, ליהוק)
"הבן של אלוהים" – 4 (סרט, ראשי, משנה, מוזיקה)
"הנוער" – 4 (בימוי, ראשית, עריכה, ליהוק)
"פלסטלינה" – 4 (ראשית, משנית, צילום, תלבושות)
"מפריח היונים" – 3 (משנית, עיצוב, תלבושות)
"ההיא שחוזרת הביתה" – 2 (ראשית, משנית)
"כידון" – 2 (ראשית, פסקול)
"פלאות" – 2 (ראשית, איפור)
"אני ביאליק" – 1 (סרט פרינג')
"פנתר לבן" – 1 (סרט פרינג')

סרטים שנותרו בחוץ: "בננות", "בשר תותחים", "גולדברג ואייזנברג", "גולם", "הורה 79", "המסע אל כוכב המינימיקים", "יללת הזאבים", "להישאר בחיים", "מעל הגבעה", "פרדייס קרוז", "קריאוקי עם פרנק סינטרה", "שבלולים בגשם".
או יותר בקצרה – כל קטגוריית הפרינג' (בתוספת "פרדייס קרוז" שאני כמעט תמיד מתבלבל ומחשיב כפרינג', בזכות גישתו הקולנועית הלא רגילה במחוזותינו), כמה יוצרים ותיקים שקיבלו הפניית עורף מאוד לא נעימה מהתעשייה (איתן פוקס, ערן ריקליס, משה אלפרט ורפאל נדג'ארי), וסרט אנימציה לילדים שאף אחד לא ידע איך לאכול, ככל הנראה.

אז איך לסכם את שלב המועמדויות? כרגיל, באמביוולנטיות. מצד אחד, האופירים תמיד היו מעוזם של היוצרים הצעירים, אבל לא השנה. במאים שנחשבו להבטחות, כמו תום שובל ומיה דרייפוס, זכו למספר מועמדויות מצומצם יחסית. אחרים, כמו קשלס ופפושדו, קיבלו חיבוק גדול ואז סכין בגב. יונתן גורפינקל ורונה סגל של "שש פעמים" הם הנציגים הבולטים של הדור הצעיר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, ועליהם אברך. אבל כהרגשה כללית, אותי זה מכעיס ומצער, כי נדמה שהשנה הרוחות היו יכולות לנשב אחרת.

הפייבוריט המובהק הוא כרגע "בית לחם" של יובל אדלר, עם מועמדות כמעט בכל קטגוריה אפשרית (12) ונושא שבהחלט מאפשר לו זכייה. אחריו במספר המועמדויות הוא "מי מפחד מהזאב הרע", שבו הכל נהדר חוץ מהסרט עצמו כנראה, מה שמשאיר אותו עם 11 מועמדויות. עוד סרט עם מספר מועמדויות כביר שלא מופיע בקטגוריה הראשית הוא "מקום בגן עדן", שנעדר גם ממשבצת הבימוי. יש לו 10 מועמדויות, ממש כמו ל"שש פעמים", שמקדים אותו במירוץ בזכות קטגוריית הסרט והבמאי. "סוכריות" ו-"פלאות" גם הם עם סך מועמדויות נאה (8 ו-7) ובהחלט יכולים להתחזק בשבועות הקרובים ולהישאר במירוץ. את החמישיה סוגר "הבן של אלוהים" עם 4 מועמדויות בלבד, אך האם זה פוסל אותו מלזכות הפרס הראשי? אני חושש שעוד מוקדם לדעת.

שתי היוצרות הנשיות השנה, דרייפוס ו-וידי בילו, נדחקו הצידה וזכו במועמדויות המתבקשות-לכאורה של קטגוריות המשחק הנשי ("פלסטלינה" התקופתי גם ניכס לעצמו מועמדות על צילום ותלבושות). ומסתבר שחברי האקדמיה באמת לא מעריכים את פועלו של אבי נשר, אבל חיבבו מאוד את איך שיובל שרף שיחקה והייתה מאופרת ב"פלאות" (שתי המועמדויות היחידות של הסרט). כנ"ל לגבי "כידון", שמעניין לדעת האם יש קשר בין המועמדויות שלו (אמסלם כשחקנית ראשית ופסקול). שני סרטים שקיבלו פחות אהבה מהצפוי הם "מפריח היונים" של ניסים דיין (3 מועמדויות בלבד) ו"הנוער" של שובל, שהצליח להתברג לקטגוריות מובילות כמו בימוי ועריכה, אבל המספר הכולל הנמוך שלו (4) יעמוד לו לרועץ. "פנתר לבן" ו"אני ביאליק" אמורים כנראה להגיד תודה שהם מועמדים מבחינת האקדמיה, כי אני לא חושב שלמישהו מהם יש פנטזיה לחטוף את הפרס היחיד אליו בו הם יכולים לזכות (הסרט הטוב ביותר) מתחת לאפם של הגדולים. מאידך, שניהם יכולים לרשום על הפוסטר "זוכה פרס סרט הפרינג' הטוב ביותר" או "מועמד לפרס הסרט הטוב ביותר", לבחירתם.

אנחנו עוד נשוב עם תובנות נוספות בהמשך המירוץ, אבל נדמה לי שכתבתי מספיק. הבמה שלכם ושלכן.